נכנסתי לכתוב.

לא בגלל שהרבה זמן לא כתבתי.

גם לא סתם כדי להחיות את הבלוג.

נכנסתי כי בא לי לכתוב.

 אפילו לא בא לי לספר לכם כל מה שעובר עליי כי גם ככה זה לא ממש מעניין אף אחד וכי גם ככה מחר בבוקר כבר לא יהיה לי חשק לקרוא על הערב הזה.

לפעמים סתם יש יותר מדי בלגאן בחיים ושום דבר לא הולך כמו שצריך.

מתנחמים בעובדה שאחרי תקופה כזאת הכל נראה יותר טוב, או שהתקופה הטובה דווקא היתה קודם ומפה זה רק ילך ויתדרדר.

מי יודע.

המזוודה שלי עוד באמצע החדר. סגורה וארוזה. ואין בי שום כוח נפשי לפרק אותה.

אולי אם היא תשאר ככה יחזור גם הכיף.

שונאת לילות כאלה.

שונאת להיות לבד.

והכי אני שונאת להיות מוקפת בהמון אנשים ועדיין להיות לבד. אולי הכי לבד שיש.

כי לפעמים לא בא לספר ולא בא לדבר ולא בא שידאגו ולא בא שישאלו.

אז מחייכים והכל בסדר. או שלא.

אולי אני אלך לישון ומחר בטוח שיהיה פחות נורא מהיום.

והיום בכלל לא היה כזה נורא. המון עייפות וחום ועבודה ואנשים.

יותר מדי אנשים.

שונאת פוסטים כאלה מתבכיינים אבל גם ככה הבלוג הזה נטוש אז מה אכפת לבזבז קצת מקום באינטרנט.

לילה טוב.