זהו, הבחור חזר לחיק משפחתו ואני ארזתי את חפצי וחזרתי הביתה. בינתיים הכל טוב, חוצמזה שאני מתגעגעת לבחור, מאוד מתגעגעת.

יום שלישי היה לנו דווקא יום נחמד ומלא שיטוטים בפריז כדי לקנות מתנות לאחיות שלו, החזרנו טפסים להרשמה באוני' ועשינו מיליון דברםי מועילים. רצינו להספיק גם סרט אחרון לפני שהוא נוסע אבל לא יצא, לא נורא. בערב באו אליו שני חברים שנתקעו עד 1 בלילה אבל גם זה היה נחמד. כשהם הלכו הבחור סיים אריזות אחרונות וניסינו ללכת לישון, אבל במקום התחלנו שיחות נפש ופרידה מרגשת עד דמעות (כמובן שיהיו דמעות, איך אפשר בלי). ב3 וחצי הבחור היה אמור לקום, אבל שנינו התעלמנו מהשעון המעורר ורק ב4 וחצי, כשהנהג מונית התקשר להגיד שהוא למטה, הבחור קפץ מהמיטה והתארגן מהר. כשהוא יצא היה לי ממש ריק, אבל נרדמתי והתקשרתי אליו ב6 כדי לבדוק שהכל בסדר ושהוא הגיע בזמן. אחרי זה שוב נרדמתי והתעוררתי ב9 וחצי לסיוט אחד גדול.

כשהשעון המעורר צילצל קמתי והלכתי לאמבטיה, בלי להדליק אור. כשהגעתי לאמבטיה הרגל שלי נחתה בתוך שלולית מים. הדלקתי את האור וגיליתי שכל האמבטיה וחצי מטבח מוצפים לגמרי. הסיבה - נזילה שמגיעה מהשכנה שלמעלה. כמה ימים קודם כבר היו כתמים יפים על הקיר אבל הודענו לזה שאחראי על הבניין והבחור מבחינתו אמר ש"יבואו לתקן, לא אכפת לי אני גם ככה לא אהיה פה". הוא פשוט לא חשב שביום שהוא יסע ואני אהיה לבד, אז יגיע לי מיני צונאמי לדירה.

כמובן שמיד ירדתי לאחראי, דפקתי בהיסטריה על הדלת, וגיליתי שהוא בכלל לא נמצא. כמה צפוי. הבחור הזה אף פעם לא נמצא. החלטתי לחכות ל10 וחצי, השעה בה הוא פותח בדר"כ אבל גם אז הוא לא היה. לא ידעתי מה לעשות, וכשלא יודעים מה לעשות - מתקשרים לאמא.

אמא מצאה לי את הטלפון של החברה שלה שייך הבניין והם אמרו שהם ינסו לאתר את האחראי. מסתבר שאפילו הם לא הצליחו. בינתיים אני התקשרתי לבוס שלי להודיע לו שיש לי בריכה בבית ושאני אאחר לעבודה ואז הלכתי לקנות לי ארוחת בוקר, כי אם כבר אני מחכה לפחות שיהיה לי טעים (כי אוכל בכלל לא היה בבית).

בסופו של דבר, ב11 וחצי התקשרו אליי מהסוכנות של הדירה והודיעו לי שהשאירו הודעות לאחראי ושהשרברב יגיע היום ועודדו אותי עם המשפט "אם ההצפה ממשיכה - תתקשרי למכבי אש". רייט. אני גם אזמין אמבולנס בדרך, ז'סט אין קייס.

יצאתי לעבודה, אחרי בוקר מזעזע בלי הרבה שעות שינה, והגעתי לגלות שגם זאת שעובדת איתי, קלייר (בחורה חמודה אבל מופרעת להחריד שאני אספר עליה בהזדמנות) הגיע באיחור, ומסתבר שגם לה היום התחיל בצורה מזעזעת. היה מצחיק. מזל שהקליינטים נחמדים ומכירים אותנו וחלקם ניסו לעודד אותנו, ואנחנו ניסינו לעודד את עצמנו באכילת גלידה תוך כדי סידור החנות (לא ממש פרקטי).

ב7 ורבע, כשהתחלנו להתארגן לסגירה, נכנס לחנות הזוג ישראלים הכי מזעזע שראיתי בחיי. זה התחיל בזה שהבחורה, מלכת הפרחות, נכנסה לחנות תוך כדי צעקות לעבר החבר שלה כדי לבדוק "איך איך אומרים את זה?? BONJOUR??". הקלתי עליה ודיברתי איתה עברית והיא מיד הרגישה יותר טוב. הם רצו לקנות מזוודה, רק שלא התאים להם המחיר אז במשך חצי שעה הבחורה, תוך כדי לעיסת מסטיק עצבנית, ניסתה לשכנע אותי להוריד את המחיר. גם אם הייתי יכולה לעשות את זה, לא הייתי עושה את זה. חבר שלה עוד היה בסדר, ניסה להסביר לה שאין מה לעשות ושהם צריכים את המזוודה.

בסופו של דבר הם הלכו, קיללתי את הישראלים, וסגרתי מהר מהר, כי עוד הייתי צריכה לעבור אצל הבחור ואז לחזור הביתה.

הבחור מצידו, התקשר אליי כשהוא הגיע הביתה וזכה לשמוע על מצב דירתו. אני בטוחה שהיה לו נחמד להגיע לישראל ולשמוע שהדירה שלו בפריז מוצפת ושחברה שלו המסכנה נשארה לבד לטפל בכל.

אבל אל דאגה, אני שולטת במצב, הכל תוקן, היום הלכתי לנקות את הדירה כי עם כל המים והנעליים הרצפה נראתה כמו גועל נפש אחד גדול.

כמובן שהדברים האלה יכולים לקרות רק כשלא צריך שהם יקרו.

חוצמזה, ריק לי בלי הבחור ונשארו עוד 68 ימים עד שהוא חוזר. הרבה יותר מדי זמן.

החלטנו לדבר פעמיים בשבוע, כדי לחסוך מההורים שלנו חשבון טלפון של מאות יורו, אבל זה ממש לא עובד. היום למשל, כבר הספקתי לדבר איתו פעמיים ועוד לא עשינו את שיחת הלילה טוב שלנו, שהיא תמיד אחרי שאני נרדמת וכשהוא חוזר הביתה מיציאה.

החודשיים האלה הולכים לעבור לאט מדי, ובלי יותר מדי שינה.

אבל תתעודדו, אתם תזכו להמון עידכונים וסיפורי עבודה משעשעים (כי באמת משעשע לי לעבוד, מגלים טיפוסים תמוהיים לגמרי...)

ועכשיו אני הולכת לישון.

לילה טוב טלטאביז.