אני אתחיל דווקא עם השופינג, שאמנם היה לפני שבועיים אבל הנעליים שקניתי כל כך יפות שאני לא יכולה שלא לחלוק אותן איתכם, אבל לפני התמונה נספר את הסיפור.

אחד הדברים הנחמדים בפריז הוא העובדה שביום ראשון הראשון של כל חודש - כל המוזיאונים הם חינם. כולם, חוץ מאחד, וכמובן שאנחנו (=אני והבחור) נחליט ללכת דווקא אליו. כשהגענו לשם וגילינו שזה בתשלום, ניסינו להצטרף לקבוצה שנכנסה, אבל כל הנסיונות כשלו ונאלצנו לותר על המוזיאון. הסתובבנו קצת והסתכלנו על חנות כשבחור חביב נתן לנו הזמנה למכירה פרטית של ג'ינסים ונעליים שהיתה ברחוב ליד. לא היה לנו יותר מדי מה לעשות אז הלכנו לראות.

הגענו לדירה קטנה מלאה ג'ינסים של דיזל, מיס סיקסטי וכו', ונעליים של אותן חברות. בקיצור - מגניב. הבעיה היא במכירות האלה שלא תמיד יש את כל המידות. בנעליים למשל, יש נעליים שיש רק 37, יש כאלה שיש רק 38 והבנתם את העיקרון, אז זו יכולה להיות חוויה מתסכלת ביותר.

הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי היו הנעליים האלה -

(האדומות, לא הכחולות)

ישר נדלקתי והחלטתי שאותן אני רוצה. הבחור בהתחלה החליט שהן נראות כמו נעלי בלט אבל לא היה אכפת. אני רציתי את הנעליים האלה ולא עזבתי אותן. אחרי זה ראיתי את הג'ינסים והחלטתי שאם אני כבר כאן אולי אני גם אמצא איזה ג'ינס. כנראה שזה היה הלאקי דיי שלי כי מצאתי ג'ינס דיזל שיושב עליי הכי יפה שאפשר. אפילו הבחור הודיע לי שאם לא הייתי חברה שלו הוא היה יוצא איתי, עם הג'ינס, וגם עם הנעליים (כי הן אלוהיות).

הנזק - 100 יורו. 70 על הג'ינס ו30 על הנעליים ש-תחזיקו חזק - עולות 250 יורו לפי האתר ממנו לקחתי את התמונה, אבל האתר לא ממש אמין כי הוא כתב שהן נעליים ממש נוחות להסתובב איתן. שקר. אחרי שעה אין חלק בכף רגל שלא כואב.

בקיצור - יצאנו מאושרים (אני יצאתי מאושרת, הבחור לא יצא עם שום דבר, רק עם חברה מאושרת).

ועכשיו לשאר הפוסט, כדי שלא תרדמו.

היום בעבודה היה לי את אחד הימים הכי משעממים בעולם. חצי יום ישבתי על הכיסא בחנות ובהיתי בקיר, כי אפילו לא נכנסו אנשים שאני אוכל להסתכל עליהם.

בחיים שלי לא ראיתי מדינה כזאת שוממת בקיץ, זה נראה כאילו יש פה איזו מגיפה וכולם ברחו. אין זבוב בעיר ואם אין זבוב בעיר אז גם לא יהיה אף אחד בחנות. בזמן האחרון בכלל משעמם, אבל אנחנו תמיד שתיים בחנות אז נחמד לנו, אבל היום הבוס החליט שאפשר לשים רק אותי לבד ושם את הקולגה החביבה שלי בחנות אחרת. יקולל הבוס. מ11 בבוקר עד 2 בצהריים סידרתי את כ-ל החנות. הפכתי מדפים, סידרתי מחדש את כל המשחקים, כלי מטבח, את החלק של הדברים לגינה. כשסיימתי התיישבתי על הכיסא וחיכיתי שהבוס יועיל בטובו לבוא כדי שאני אוכל לאכול קצת. הוא מבחינתו הגיע ב3, ראה את פרצופי המשועמם ושיחרר אותי להפסקה. חזרתי מההפסקה ראיתי אותו עם אותו פרצוף משועמם. הוא מהר התחפף והשאיר אותי ואת הכיסא לבד, שוב לבהות באוויר. הספקתי לקרוא קוסמופוליטן שלם, כולל הפרסומות, לעשות את כל המבחנים, ואחרי כל זה עוד נשארו לי 3 וחצי שעות של שעמום. בחיי שרציתי לסגור את הנות ולברוח. כבר קיוויתי שאנשים יכנסו לעשות בלגאן כדי שלפחות יהיה לי מה לסדר, אבל למה שזה יקרה? בשלב מסויים התקשרתי לכל החנויות כדי לברר מי לבד ולבכות שמשעמם לי.

בסוף הסיוט נגמר וחזרתי הביתה מהר מהר ואמרתי תודה שאני מפסיקה לעבוד בספטמבר.

כשחזרתי דיברתי עם הבחור בטלפון, הוא היה שיכור אחרי א. ערב אצל אבא שלו, כרגיל. אני יותר מדי מתגעגעת לבחורון שלי. יש עוד 65 ימים עד שהוא חוזר. יותר מדי זמן. אבל זה נותן לי זמן לשפצר לנו את הדירה בכל מיני דברים כיפים (וורודים, אבל הבחור לא יודע שבזה שאני עוברת לגור איתו אני גם זאת שמחליטה על הצבעים. הוא מבחינתו אומר לי כל הזמן "את אחראית לעיצוב, אני אוהב הכל").

היום אגב, הודיעו לו שיש לו מילואים מה24 ביולי עד ה7 באוגוסט, יום לפני הניתוח שלו. לקח להם רק 3 ימים לגלות שהוא הגיע לארץ. אותי זה משעשע, כי הוא פחד שהוא יקבל מילואים והנה סורפרייז סורפרייז - מילואים.

טוב נראה לי ששיעממתי אתכם מספיק. אני אלך לצחצח שיניים ולישון. מחר אני עוד צריכה להשתזף קצת (עד שיש פה שמש אולי אני אוכל לקבל קצת צבע ולא להראות כמו קיר).

טיל נקסט טיים - שבוע טוב.