העיר הזאת לעולם לא תהיה לי ברורה. כבר הקטע של האובססיה לנסוע לחופש די תמוה בעיני, כי אמנם לנסוע לחופש זה טוב ויפה ואפילו רצוי, אבל זה לא צריך להשבית עיר שלמה.

היום היה סוף סוף יום חופש וכרגיל ביום חופש שלי יש לי מיליון ו20 דברים לעשות, וגם להנות קצת בין לבין. ביום שני גם הכנתי רשימה של כל הדברים שיש לי לעשות ביום חופש, אבל זה רק בגלל שהיה לי ממש משעמם והייתי לבד.

הדבר הכי חשוב שהיה לי לעשות היום זה להחזיר את הטפסי הרשמה לשנה שניה של משהו ביולוגיה, כימיה ופיסיקה לאנשים שרצו להיות רופאים אבל נדפקו בדרך (זה נשמע כאילו אין לי מושג מה אני הולכת ללמוד אבל אני יודעת, פשוט קשה להסביר בעברית). זה לא בדיוק מה שאני רוצה לעשות אבל א)זה נותן לי להכנס אוטומאטית לשנה שניה ולא להרגיש מיותרת מדי וב)זה רק במידה ואני לא אתקבל לרוקחות.

החלטתי לא לעשות את זה בבוקר כי עד שהתארגנתי כבר היה 11 ולא רציתי להגיע לאוניברסיטה בזמן שהמזכירות בארוחת צהריים (שזה אגב הדבר הקדוש השני לצרתים, מיד אחרי החופשה). אז במקום הלכתי לחנות ספרים לקנות לאבא של הבחור את "רודף העפיפונים" בצרפתית (שמישהו יסביר לי מה האובססיה מהספר הזה בדיוק? התחלתי לקרוא אתמול ובינתיים אני משתעממת לגמרי). כשסיימתי הלכתי עם אמא במטרה לאכול א. צהריים ביחד, אבל במקום הלכנו לשופינג ואני חזרתי עם ג'קט, 2 חולצות, סוודר (אז מה אם יולי? יש גשם בחוץ), חגורה וכמובן תחתון.

מיד אחר כך נסעתי לאוניברסיטה בשעה שבה הכי בטוח למצוא אנשים -3.

הגעתי לאוניברסיטה לגלות שמעכשיו עושים בדיקת כרטיסים ותחקרו אותי למה באתי לאוניברסיטה. עניתי להם שזה בשביל להחזיר למזכירות טפסים והם הסתכלו עליי במבט של "היא כל כך הולכת להתבאס עכשיו..." ואכן כך היה. הם הודיעו לי שהמזכירות סגורה והפנו אותי לשני אנשים אחרים, שלא ברור לי מה תפקידם בחיים אבל זו לא הפואנטה.

נכנסתי לחדר ושאלתי אותם אם נותנים להם את הטפסי הרשמה (ששכחתי לציין שהדד ליין להחזיר אותם הוא ה29.7) והבחור אמר לי שלא ושהמזכירות נפתחת בסוף אוגוסט והוא גם הסביר לי שלא משנה אם אני אשאיר את הטפסים אצלם, זה לא יגיע לאף אחד ועדיף שהם יהיו אצלי. באותו רגע חטפתי עצבים, אבל גם נלחצתי, וכשאני נלחצת יש לי נטיה להתחיל לבכות, לא שזה מה שעשיתי אבל קשה לצעוק ולנסות לא לבכות באותו זמן (כן אני יודעת שזה טפשי אבל ככה אני, טייק איט אור ליב איט)

שאלתי אותו איך זה שכתוב תאריך על הטפסים והמזכירות בכלל סגורה שבועיים לפני הזמן. הוא אמר שאני צודקת אבל גם אמר שלא צריך להשאיר דברים לרגע האחרון. אידיוט. כאילו שכל מה שיש לי לעשות בחיים זה להביא להם את הטפסים (עם יום חופש אחד בשבוע קשה להסתדר עם כל הדד ליינים של כל אוניברסיטה). צעקתי שוב שזה תאריך כתוב ושחייבים לקחת את זה והוספתי שהבירוקרטיה באוניברסיטה הזאת לא בסדר ושבכלל רק השבוע קיבלתי את הציונים בגלל שלהם היתה בעיה. אחרי כמה דקות הם שלחו אותי למזכירות הכללית שם ישבה אישה נורא נחמדה שלקחה ממני את הטפסים, קיללה בעצמה את האוניברסיטה ואת המזכירות השניה, וכל הזמן הרגיעה אותי שהכל בסדר ושהטפסים שלי יגיעו בזמן.

מזל שהיא היתה שם בסוף אחרת זה היה נגמר רע.

איך אני שונאת את השלבים של ההרשמה.

ובזמן שאני פה סובלת, הבחור שלי מבלה את ימיו בברבקיו (וזה באמת ככה, כבר 4 ימים שהוא כל יום מדבר איתי ומספר לי שהוא עושה על האש עם חברים) ויחזור לי 10 קילו יותר ואז אני זאת שאצטרך לסבול דיאטה בבית. אבל אני מצידי החלטתי שמחר בבוקר הולכים לרוץ, והפעם באמת (כי כבר שבועיים שאני מנסה לעשות את זה ולא הולך).

ואני רעבה כי לא אכלתי א. ערב אבל אני מתעצלת לצחצח שיניים שוב אז נסתפק במים ולישון.

כל כך אין לי כוח לעבוד מחר ויש לי הרגשה שיהיה יום ארוך לאללה.

נשבר לי מהעבודה, כבר עדיף לימודים.

באמת!