יום ראשון

השעה 11:30 בבוקר

בראנצ' יומהולדת לאחותי נ'.

אין כמו בראנצ' של יום ראשון. אמנם בדרך כלל עם הבנות אנחנו מארגנות בראנצ' בבית של א', שזה הרבה פחות שווה מאשר במלון, אבל זה תמיד כיף.

עם ההורים יש יותר תקציב (אז יש מלצרים ושמפניה) אז קבענו לחגוג לנ' יומולדת 21 במלון מהמם לא רחוק מהבית שלי.

עוד לפני שהגענו כבר הורעבתי למוות (3 ימים לפני כבר הפסקתי לאכול כי לפנות מקום, וכדי לא לחזור עם 10 קילו יותר) כי לא שווה ללכת לא רעבים. אז הלכתי רעבה. מאוד. מוכנה להתנפל על המלצרית המסכנה שניסתה להסביר לנו במשך 15 דקות שיש 5 סוגי רטבים, 5 סוגי ביצים והמון 5 סוגים של כל מיני דברים. 5 זה כנראה מספר חזק אצלם.

אני אישית איבדתי אותה בדקה הראשונה אחרי שהיא אמרה איפה נמצאים הקינוחים.

כמובן שברגע שהיא הלכה החלטנו אחותי, אני ופ', החבר של אחותי, לזרוק את עצמנו על האוכל. הכל בצורה מנומסת כמובן כאילו אנחנו שם כל שבוע. אני הולכת עם הצלחות ונ' מנסה לשים לי דברים בצלחת, כל זה תוך כדי מאבק עם כלים מוזרים במיוחד. בשלב מסויים אחרי מאבק עם טוסטים קטנים אמרתי לה שנמאס ושפשוט תקח עם היד מהר ובדיסקרטיות.

אני בטוחה שכולם חשבו אנחנו מהקבועים.

אחרי שסיימנו עם המלוחים (ועם בקבוק שמפניה אחד) החלטנו שהגיע הזמן לעבור למתוקים (לא קינוחים! מתוקים! זה שונה!). העמסנו קרואסונים, פנקייקס, וופל בלגי, מאפינס והמון לחם עם חמאה וחזרנו למקומנו בחינניות כאילו אנחנו לא לקחנו כרגע מיליון קלוריות בצלחת ורודה אחת קטנה.

כשהצלחנו לדחוף את הביס האחרון של הקרואסון והחלטנו לעשות הפסקה לפני הקינוחים הגיע השלב של המתנות.

אני תמיד עם מתנות שמגיעות רק שנה אחרי היומולדת, קניתי לה ולי כרטיסים להופעה שהיא רצתה לראות. זה רק בפברואר אז בינתיים היא קיבלה ממני אייפוד קטן כי שלה נהרס (ונמאס לי שהיא לוקחת את שלי).

מההורים שלי היא קיבלה וויקנד באיזה מקום בצרפת.

מחברה של אמא שלי היא קיבלה מסג' של שעה וחצי.

וההיי לייט של האירוע : תיק לואי ויטון מפ' (חבר שלה למי שלא עוקב).

אמיתי לכל מי ששואל.

500 יורו.

חבר שלי מתעסק במניות של לואי ויטון והיא מקבלת תיקי לואי ויטון. כן כן העולם לא פיר.

אחרי שנרגעה ההתלהבות של התיק (בערך שעתיים אחר כך) הלכנו לכיוון הקינוחים. פחזניות, עוגות שוקולד, מקרון, אקלרים וכל מיני קינוחים אחרים שאני מניחה שלא תכירו. הבטן שלי לא ידעה עם מה להתמודד קודם.

לדעתי היא עדיין שואלת את עצמה מה לעשות עם כל מה שהכנסתי לה.

אני אומרת, שתתמודד.

הבראנצ' הבא יהיה רק בספטמבר, כשחברותיי יחליטו להחזיר את עצמן לפריז (ואז גם יתחילו הלימודים, אבל זה פרט קטן ושולי).

הלכתי לארוחת ערב.

שאלת השבוע היא האם אני אסע לסופשבוע בנורמנדי או לא...

אני יודעת שהחיים שלי קשים. אתם לא צריכים לבכות.

נשיקות

אמ