כל הבאסה של לקום ב6 וחצי בבוקר (כבר 3 ימים ברציפות) לצד בחור שבילה את כל הערב בלעשות לי פרצופים כי באתי אליו ב10 וחצי וראיתי סרט שתכננו לראות ביחד (כי שכחתי שאמרנו שנראה אותו ואמא הזמינה). כל זה נעלם בשניה אחת שפתחתי את הדלת של הבניין וראיתי שהכ-ל מסביב לבן, ממש לבן. ל דוגמית של שלג - שלג אמיתי, כזה שכשדורכים עליו הוא שוקע ולא רואים את הרצפה. באותו רגע שמחתי נורא לצאת מוקדם מהבית, כי הייתי ראשונה ללכת ברחוב והשלג היה עוד נקי ויפה וביחד עם הזריחה והשלג שהמשיך לרדת זה הפך להיות בוקר מ-ד-ה-י-ם.

הצטערתי שלא היתה לי מצלמה, ככה הייתי מצלמת את השלג כמו שהוא היה בבוקר לפני שאנשים דרכו עליו וילדים עשו איתו מלחמות (וגם אצלנו באוני הפכו את כל הכניסה למטה למגרש מלחמת שלג ענק) והייתי מצלמת לכם גם את כל האנשים המשעשעים שהחליקו כל הדרך בבוקר. היה נ-ו-ר-א מצחיק.

אז במקום תמונות של שלג יפה, זה מה שנשאר כשחזרתי מהאוני' היום.

זה לא שאין לי מה לכתוב פה, האמת שיש, ואני אפילו מבלה את ימי בבחירת כותרות לאירועים מעניינים וניסוח פוסטים.

הבעיה היחידה היא העובדה שאני מבלה את הזמן אצל הבחור, במן מצב של "גרה שם אבל לא רשמית". מאז שהוא חזר אנחנו מבלים כל רגע פנוי ביחד, ואני חייבת להודות שלפעמים זה קצת מעיק, אבל בעיקר בגלל שכל פעם שאני ישנה בבית אני מבלה את זמני בטלפון עם בחור שמילל לי שריק לו בלעדי. בכלל, כבר נעשה לי רגיל השגרה הזאת של הזוג נשוי, וכנראה רק בגלל זה אני כל הזמן נמנעת מלענות על הצעות ה"בואי נעבור לגור ביחד" שחוזרות הרבה בזמן האחרון.

אבל אני לא מקטרת יותר מדי.

עוד לא הגעתי למצב שאני יכולה לכתוב מאצלו במחשב פוסט, לא הייתי רוצה שהוא יגלה את הבלוג איכשהו.

חוצמזה יש גם לימודים, שלוקחים הרבה זמן פנוי והמון אנרגיה.

איכשהו ימי שבת שלי הפכו לימי שיעורים מ8 בבוקר עד 6 בערב וכל פעם מחדש בא לי למות על ההשכמות האלה.

ועכשיו אם תסלחו לי, הלכתי לעשות אמבטיה כיפית ולישון קצת.

אל תעזבו אותי...

פירסט אוף אול, תרשו לי להתנצל על זה שביום רביעי לא היה פוסט כמו שהבטחתי. פשוט צנחתי על המיטה ב9 בערב והתעוררתי רק למחרת ב11 וחצי.

החיים מעייפים אותי מדי.

רק עכשיו קמתי משעת סייסטה אחרי שקמתי ב9 וחצי בבוקר (שזה נחשב מאוחר..).

מחר לעומת זאת, מחכה לי שבת כיפית ביותר שתתחיל ב4 שעות באוניברסיטה (מ8 בבוקר עד 12 וחצי) ותסתיים עם 4 שעות ביופיסיקה וביוכימיה (תרגולים הפעם). זה יהיה נס אם אני לא ארצח מישהו מחר.

בכלל, נשבר לי מהלימודים. בא לי ללמוד משהו חדש ומרתק ולא סתם על חלקי גוף שמעולם לא שמעתי עליהם, או על התפתחות הלב של הציפור (בחיי שאנחנו לומדים את זה, וגם מציירים את זה!). עם הזמן אני מגיעה למסקנה שרפואה זה לא ממש בשבילי, טו מאצ' עבודה וטו מאצ' פרטים לא מעניינים.

מחר בערב צפוי לי ערב עם חברים מהאוני' של הבחור, מה שבהחלט מפתיע כי הם אף פעם לא יוצאים. מהיכרות עם 2-3 חברים שלו, הערב הולך להיות משעמם אלא אם יהיה מספיק אלכוהול, ואז זה כבר לא ממש משנה מי יהיה שם, חוצמזה שכמו שאני מכירה אותם הם בסוף לא יצאו ואז אני אוכל להשאר בבית ולישון בשקט.

אגב הבחור, ביום שני וולנטיינ'ס דיי וכרגיל אני מחרימה את החג הזה, אבל זה קצת מטריד אותי שכל בנאדם שני שואל אותי "נו, מה קנית לחבר שלך לוולנטיינס?" או שהבחורה שיושבת לידי בשיעור באוני' נלחצת כי היא לא יודעת מה לקנות לחבר שלה. אני שונאת את היום הזה, די טיפשי.

מישהו אמר לי להביא לו שוקולד, אבל אני גם ככה תמיד מביאה לו שוקולד אז זה לא מיוחד, ומישהי אמרה לי לקנות לו מתנה מיוחדת (טנקס על העזרה! מאוד ספציפי) אבל בהתחשב בעובדה שאין לי כסף, שאנחנו גם ככה שבוע הבא חוגגים חצי שנה ביחד וזו סיבה יותר טובה לקנות מתנה ובכלליות - וולנטיינס זה חג מסריח, אני אישית מעדיפה להתעלם ממנו. ואגב, מהיכרות עם הבחור שלי, הוא גם לא טיפוס וולנטיינס.

אבל הוא ממש בסדר הבחור, מאז שהוא חזר לפריז הוא מרעיף עליי המוני אהבה וזה נורא נחמד לי, בטח זה ישתנה בקרוב אבל בינתיים לא רע לי יותר מדי.

חוצמזה כואב לי הגרון כבר מהבוקר, או יותר נכון מאתמול בלילה ונמאס לי שבשביל לבלוע אני צריכה לאמץ כל שריר אפשרי בגוף שלי. מישהו רוצה לקחת את השקדים שלי במתנה? (תודו שזו אחת ההצעות המפתות שקיבלתם!).

ועכשיו אני אלך ללמוד קצת ולעשות משהו מועיל, כי עוד כמה שעות יתחילו להגיע אנשי משפחה הביתה, ואז חבר, ואז אני לא אוכל ללמוד.

שיהיה כבר חופש...

זה עשה אותי סופר מאושרת, למרות שזו סתם סיכה קטנה ושאני בחרתי אותה.

יש לי חבר חמוד, מאוד חמוד!

(פוסט נורמאלי יגיע בערב, אחרי הלימודים והבלגאנים)

הבחור חזר ואני מאושרת, קיבלתי קוסמו בעברית ושרשרת מגן דוד חמודה לאללה שרציתי.

אתמול הלכתי לקחת אותו מהשדה תעופה, או שיותר נכון ניסיתי. הגעתי בזמן והכל, אבל לא מצאתי את הטרמינל (שדה תעופה מקולל!) כי חיפשתי 2B, עליתי במדרגות הנעות בעקבות השלטים והגעתי החוצה לכביש שאמור להיות בו אוטובוסים שמגיעים לטרמינל, אב לכמו שאר השדה תעופה גם הכביש היה שומם. אחרי זה מצאתי מעלית שמביאה אותי לטרמינל, או לפחות ככה חשבתי, ואז עליתי והגעתי לאותו כביש מסכן. כשאני חושבת על זה עכשיו, הייתי צריכה לדעת שזה מוביל אותי לאותו מקום.

אחרי זה התחלתי להלחץ והתקשרתי לאבא, כי הוא מבין בשדה תעופה מהגהנום הזה. כמובן שאחרי 10 דקות שיחה, התחלתי להלחץ, לבכות, לא לדעת לאן ללכת, אחרי 20 דקות הבחור התקשר אליי ותהה איפה אני, רצה לצעוק עליי אבל בגלל שבכיתי הוא היה חמוד (אני כבר למדתי שכל פעם שאני לא רוצה שהוא יתעצבן עליי אני פשוט צריכה לבכות - עובד בכל פעם ) ולבסוף הגעתי, בוכה, אבל שמחתי לראות את הבחור שלי.

כיף שהוא שוב פה, אני סוף סוף ישנה נורמאלי (למרות שהלילה חסכנו בשינה ) ונחמד לי.

ועכשיו אני נוסעת אליו, כי עד שסוף סוף הוא פה אני לא אשן לבד עם עצמי בבית!