העיר הזאת לעולם לא תהיה לי ברורה. כבר הקטע של האובססיה לנסוע לחופש די תמוה בעיני, כי אמנם לנסוע לחופש זה טוב ויפה ואפילו רצוי, אבל זה לא צריך להשבית עיר שלמה.

היום היה סוף סוף יום חופש וכרגיל ביום חופש שלי יש לי מיליון ו20 דברים לעשות, וגם להנות קצת בין לבין. ביום שני גם הכנתי רשימה של כל הדברים שיש לי לעשות ביום חופש, אבל זה רק בגלל שהיה לי ממש משעמם והייתי לבד.

הדבר הכי חשוב שהיה לי לעשות היום זה להחזיר את הטפסי הרשמה לשנה שניה של משהו ביולוגיה, כימיה ופיסיקה לאנשים שרצו להיות רופאים אבל נדפקו בדרך (זה נשמע כאילו אין לי מושג מה אני הולכת ללמוד אבל אני יודעת, פשוט קשה להסביר בעברית). זה לא בדיוק מה שאני רוצה לעשות אבל א)זה נותן לי להכנס אוטומאטית לשנה שניה ולא להרגיש מיותרת מדי וב)זה רק במידה ואני לא אתקבל לרוקחות.

החלטתי לא לעשות את זה בבוקר כי עד שהתארגנתי כבר היה 11 ולא רציתי להגיע לאוניברסיטה בזמן שהמזכירות בארוחת צהריים (שזה אגב הדבר הקדוש השני לצרתים, מיד אחרי החופשה). אז במקום הלכתי לחנות ספרים לקנות לאבא של הבחור את "רודף העפיפונים" בצרפתית (שמישהו יסביר לי מה האובססיה מהספר הזה בדיוק? התחלתי לקרוא אתמול ובינתיים אני משתעממת לגמרי). כשסיימתי הלכתי עם אמא במטרה לאכול א. צהריים ביחד, אבל במקום הלכנו לשופינג ואני חזרתי עם ג'קט, 2 חולצות, סוודר (אז מה אם יולי? יש גשם בחוץ), חגורה וכמובן תחתון.

מיד אחר כך נסעתי לאוניברסיטה בשעה שבה הכי בטוח למצוא אנשים -3.

הגעתי לאוניברסיטה לגלות שמעכשיו עושים בדיקת כרטיסים ותחקרו אותי למה באתי לאוניברסיטה. עניתי להם שזה בשביל להחזיר למזכירות טפסים והם הסתכלו עליי במבט של "היא כל כך הולכת להתבאס עכשיו..." ואכן כך היה. הם הודיעו לי שהמזכירות סגורה והפנו אותי לשני אנשים אחרים, שלא ברור לי מה תפקידם בחיים אבל זו לא הפואנטה.

נכנסתי לחדר ושאלתי אותם אם נותנים להם את הטפסי הרשמה (ששכחתי לציין שהדד ליין להחזיר אותם הוא ה29.7) והבחור אמר לי שלא ושהמזכירות נפתחת בסוף אוגוסט והוא גם הסביר לי שלא משנה אם אני אשאיר את הטפסים אצלם, זה לא יגיע לאף אחד ועדיף שהם יהיו אצלי. באותו רגע חטפתי עצבים, אבל גם נלחצתי, וכשאני נלחצת יש לי נטיה להתחיל לבכות, לא שזה מה שעשיתי אבל קשה לצעוק ולנסות לא לבכות באותו זמן (כן אני יודעת שזה טפשי אבל ככה אני, טייק איט אור ליב איט)

שאלתי אותו איך זה שכתוב תאריך על הטפסים והמזכירות בכלל סגורה שבועיים לפני הזמן. הוא אמר שאני צודקת אבל גם אמר שלא צריך להשאיר דברים לרגע האחרון. אידיוט. כאילו שכל מה שיש לי לעשות בחיים זה להביא להם את הטפסים (עם יום חופש אחד בשבוע קשה להסתדר עם כל הדד ליינים של כל אוניברסיטה). צעקתי שוב שזה תאריך כתוב ושחייבים לקחת את זה והוספתי שהבירוקרטיה באוניברסיטה הזאת לא בסדר ושבכלל רק השבוע קיבלתי את הציונים בגלל שלהם היתה בעיה. אחרי כמה דקות הם שלחו אותי למזכירות הכללית שם ישבה אישה נורא נחמדה שלקחה ממני את הטפסים, קיללה בעצמה את האוניברסיטה ואת המזכירות השניה, וכל הזמן הרגיעה אותי שהכל בסדר ושהטפסים שלי יגיעו בזמן.

מזל שהיא היתה שם בסוף אחרת זה היה נגמר רע.

איך אני שונאת את השלבים של ההרשמה.

ובזמן שאני פה סובלת, הבחור שלי מבלה את ימיו בברבקיו (וזה באמת ככה, כבר 4 ימים שהוא כל יום מדבר איתי ומספר לי שהוא עושה על האש עם חברים) ויחזור לי 10 קילו יותר ואז אני זאת שאצטרך לסבול דיאטה בבית. אבל אני מצידי החלטתי שמחר בבוקר הולכים לרוץ, והפעם באמת (כי כבר שבועיים שאני מנסה לעשות את זה ולא הולך).

ואני רעבה כי לא אכלתי א. ערב אבל אני מתעצלת לצחצח שיניים שוב אז נסתפק במים ולישון.

כל כך אין לי כוח לעבוד מחר ויש לי הרגשה שיהיה יום ארוך לאללה.

נשבר לי מהעבודה, כבר עדיף לימודים.

באמת!

אני יושבת מול המחשב, כרגיל לא מצליחה להרדם. זה תמיד ככה ביום שבת, אני יודעת שאני לא עובדת מחר אז אני לא נרדמת.

קודם דיברתי עם הבחור חצי שעה בערך וגיליתי שקיבלתי מתנות. הוא לא אמר לי מה אבל כיף לדעת שהוא חושב עליי מדי פעם. אני כל כך מתגעגעת אליו. לפני שהוא נסע גנבתי לו את החולצת פיג'מה שלו שאני כל כך אוהבת, חולצה כזאת מהצבא שגזורה מכל כיוון אפשרי וגדולה עליי בצורה כיפית.

אני מתגעגעת ונמאס לי לתקשר רק בטלפון ובסמסים. זה מרגיש נורא.. תקוע. שיחזור כבר.

היום הוא הודיע לי שסופית הוא מקצר את הביקור שלו ב10 ימים וחוזר ב10 בספטמבר. אני עוד לא יודעת אם אני אסע בסוף אוגוסט עד ה10 לישראל כי מצד אחד - בא לי לנסוע, קצת חופש, חברים, משפחה, ים. ומצד שני, 10 ימים זה קצת מדי ונראה לי שאני מעדיפה לנסוע כמה ימים לאמסטרדם עם הבחור כי יותר זול ויותר כיף.

נראה כבר.

עכשיו רק נשאר לי להוריד איפור, לצחח שיניים, לפנות את המיטה, לעשות שיחה אחרונה וקצרצרה עם הבחור רק כדי להגיד לו לילה טוב וללכת לישון עד מחר. ומחר חופש.

חופש זה טוב.

(ובא לי לבכות, בלי יותר מדי סיבות.)

זה היה ברור שזה יקרה מתישהו, שהבחור יעצבן אותי.

זה התחיל אתמול כשגיליתי שהוא חסם אותי במסנ יום לפני כשדיברנו והוא אמר לי שהוא הולך ויחזור יותר מאוחר. גיליתי במקרה כי נכנסתי למסנ שלו וראיתי שאני חסומה. אחרי זה צעקתי עליו שהוא שיקר לי והוא מצידו המשיך להגיד לי שהוא לא חסם. אני אוהבת כשהוא מנסה לגרום לי לחשוב שאני דפוקה. אחרי כמה דקות הוא ניסה שיטה אחרת, הוא החליט שהוא חסם אותי בשביל שאני לא אחשוב שהוא מתחבר כשאחיות שלו מתחברות מהיוזר שלו.

אז קודם הוא לא חסם אותי אבל עכשיו הוא חסם אותי, וזה עוד בשבילי.

לפעמים אני תוהה איך עוד לא איבדתי את השפיות שלי עם בחור כזה.

והמצד השני, אני ממש מתגעגעת אליו. לדברים הקטנים בעיקר.

אני מתגעגעת לסופי שבוע איתו, לימי ראשון בעיקר. אני גם מתגעגעת לכל הערבים שלנו ביחד, לכל התוכניות שאנחנו רואים ביחד כמו מכורים (ורוב הזמן הוא רואה, אני נרדמת, והוא כל 5 דקות צועק עליי לא להרדם אז כל פעם שאני שומעת אותו זז אני פותחת את העיניים מהר).

מאז שהוא נסע אני גם לא ישנה טוב, זה כנראה נובע מהעובדה שאנחנו כל יום מנהלים שיחה ב2-3 בלילה בערך, השעה שבה הוא חוזר הביתה מיציאות ואני כבר ישנה אבל מתעוררת מהטלפון. בכלל מקרה משעמם לי לישון לבד. חסר לי שאין לי את מי למעוך בלילה ואני הכי מתגעגעת לדרך שבה הוא מושך אותי אליו מתוך שינה, כי הוא חמוד, וכי ככה אני הכי יודעת שהוא אוהב אותי.

אוי, הפוסט הפך ברגע לקיטשי.

נקסט.

אמא קנתה לי היום שתי גופיות מהזה יפות (האמת שהן הכי פשוטות שאפשר אבל אני אוהבת אותן) והיא קנתה לי גם תיק שחור קטן, חגורה לבנה (כדי שהיא תתאים לנעלי מי סיקסטי של הפוסט הקודם) חולצה ארוכה חמודה וג'קט לבן. אתמול היא קנתה לי עגילים ורודים. אני אוהבת לקבל הרבה מתנות.

ועכשיו הולכים לישון. היום קמתי ב7 בבוקר כי עושים עבודות ברחוב ומרחיבים את המדרכה, אז כל היום הם קדחו ועשו מלא רעש. כל השבוע אני קמה עם רעשים של פטישים ומקדחות וכבר נשבר לי לגמרי. חוצמזה היום גם הייתי לבד בחנות ומרוב שיעמום החלטתי לסדר את הכל מחדש, מה שלדעתי לא עשה לי טוב כי כואב לי הגב.

לילה טוב.

ושוב הכל תודות לג'וזף, האיש והכישרון שתמיד יודע איך לעשות את העיצוב המושלם.

מיליון ואחת תודות!

(הערות, הצעות וכו' נא להשאיר בתגובות)

אני אתחיל דווקא עם השופינג, שאמנם היה לפני שבועיים אבל הנעליים שקניתי כל כך יפות שאני לא יכולה שלא לחלוק אותן איתכם, אבל לפני התמונה נספר את הסיפור.

אחד הדברים הנחמדים בפריז הוא העובדה שביום ראשון הראשון של כל חודש - כל המוזיאונים הם חינם. כולם, חוץ מאחד, וכמובן שאנחנו (=אני והבחור) נחליט ללכת דווקא אליו. כשהגענו לשם וגילינו שזה בתשלום, ניסינו להצטרף לקבוצה שנכנסה, אבל כל הנסיונות כשלו ונאלצנו לותר על המוזיאון. הסתובבנו קצת והסתכלנו על חנות כשבחור חביב נתן לנו הזמנה למכירה פרטית של ג'ינסים ונעליים שהיתה ברחוב ליד. לא היה לנו יותר מדי מה לעשות אז הלכנו לראות.

הגענו לדירה קטנה מלאה ג'ינסים של דיזל, מיס סיקסטי וכו', ונעליים של אותן חברות. בקיצור - מגניב. הבעיה היא במכירות האלה שלא תמיד יש את כל המידות. בנעליים למשל, יש נעליים שיש רק 37, יש כאלה שיש רק 38 והבנתם את העיקרון, אז זו יכולה להיות חוויה מתסכלת ביותר.

הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי היו הנעליים האלה -

(האדומות, לא הכחולות)

ישר נדלקתי והחלטתי שאותן אני רוצה. הבחור בהתחלה החליט שהן נראות כמו נעלי בלט אבל לא היה אכפת. אני רציתי את הנעליים האלה ולא עזבתי אותן. אחרי זה ראיתי את הג'ינסים והחלטתי שאם אני כבר כאן אולי אני גם אמצא איזה ג'ינס. כנראה שזה היה הלאקי דיי שלי כי מצאתי ג'ינס דיזל שיושב עליי הכי יפה שאפשר. אפילו הבחור הודיע לי שאם לא הייתי חברה שלו הוא היה יוצא איתי, עם הג'ינס, וגם עם הנעליים (כי הן אלוהיות).

הנזק - 100 יורו. 70 על הג'ינס ו30 על הנעליים ש-תחזיקו חזק - עולות 250 יורו לפי האתר ממנו לקחתי את התמונה, אבל האתר לא ממש אמין כי הוא כתב שהן נעליים ממש נוחות להסתובב איתן. שקר. אחרי שעה אין חלק בכף רגל שלא כואב.

בקיצור - יצאנו מאושרים (אני יצאתי מאושרת, הבחור לא יצא עם שום דבר, רק עם חברה מאושרת).

ועכשיו לשאר הפוסט, כדי שלא תרדמו.

היום בעבודה היה לי את אחד הימים הכי משעממים בעולם. חצי יום ישבתי על הכיסא בחנות ובהיתי בקיר, כי אפילו לא נכנסו אנשים שאני אוכל להסתכל עליהם.

בחיים שלי לא ראיתי מדינה כזאת שוממת בקיץ, זה נראה כאילו יש פה איזו מגיפה וכולם ברחו. אין זבוב בעיר ואם אין זבוב בעיר אז גם לא יהיה אף אחד בחנות. בזמן האחרון בכלל משעמם, אבל אנחנו תמיד שתיים בחנות אז נחמד לנו, אבל היום הבוס החליט שאפשר לשים רק אותי לבד ושם את הקולגה החביבה שלי בחנות אחרת. יקולל הבוס. מ11 בבוקר עד 2 בצהריים סידרתי את כ-ל החנות. הפכתי מדפים, סידרתי מחדש את כל המשחקים, כלי מטבח, את החלק של הדברים לגינה. כשסיימתי התיישבתי על הכיסא וחיכיתי שהבוס יועיל בטובו לבוא כדי שאני אוכל לאכול קצת. הוא מבחינתו הגיע ב3, ראה את פרצופי המשועמם ושיחרר אותי להפסקה. חזרתי מההפסקה ראיתי אותו עם אותו פרצוף משועמם. הוא מהר התחפף והשאיר אותי ואת הכיסא לבד, שוב לבהות באוויר. הספקתי לקרוא קוסמופוליטן שלם, כולל הפרסומות, לעשות את כל המבחנים, ואחרי כל זה עוד נשארו לי 3 וחצי שעות של שעמום. בחיי שרציתי לסגור את הנות ולברוח. כבר קיוויתי שאנשים יכנסו לעשות בלגאן כדי שלפחות יהיה לי מה לסדר, אבל למה שזה יקרה? בשלב מסויים התקשרתי לכל החנויות כדי לברר מי לבד ולבכות שמשעמם לי.

בסוף הסיוט נגמר וחזרתי הביתה מהר מהר ואמרתי תודה שאני מפסיקה לעבוד בספטמבר.

כשחזרתי דיברתי עם הבחור בטלפון, הוא היה שיכור אחרי א. ערב אצל אבא שלו, כרגיל. אני יותר מדי מתגעגעת לבחורון שלי. יש עוד 65 ימים עד שהוא חוזר. יותר מדי זמן. אבל זה נותן לי זמן לשפצר לנו את הדירה בכל מיני דברים כיפים (וורודים, אבל הבחור לא יודע שבזה שאני עוברת לגור איתו אני גם זאת שמחליטה על הצבעים. הוא מבחינתו אומר לי כל הזמן "את אחראית לעיצוב, אני אוהב הכל").

היום אגב, הודיעו לו שיש לו מילואים מה24 ביולי עד ה7 באוגוסט, יום לפני הניתוח שלו. לקח להם רק 3 ימים לגלות שהוא הגיע לארץ. אותי זה משעשע, כי הוא פחד שהוא יקבל מילואים והנה סורפרייז סורפרייז - מילואים.

טוב נראה לי ששיעממתי אתכם מספיק. אני אלך לצחצח שיניים ולישון. מחר אני עוד צריכה להשתזף קצת (עד שיש פה שמש אולי אני אוכל לקבל קצת צבע ולא להראות כמו קיר).

טיל נקסט טיים - שבוע טוב.

זהו, הבחור חזר לחיק משפחתו ואני ארזתי את חפצי וחזרתי הביתה. בינתיים הכל טוב, חוצמזה שאני מתגעגעת לבחור, מאוד מתגעגעת.

יום שלישי היה לנו דווקא יום נחמד ומלא שיטוטים בפריז כדי לקנות מתנות לאחיות שלו, החזרנו טפסים להרשמה באוני' ועשינו מיליון דברםי מועילים. רצינו להספיק גם סרט אחרון לפני שהוא נוסע אבל לא יצא, לא נורא. בערב באו אליו שני חברים שנתקעו עד 1 בלילה אבל גם זה היה נחמד. כשהם הלכו הבחור סיים אריזות אחרונות וניסינו ללכת לישון, אבל במקום התחלנו שיחות נפש ופרידה מרגשת עד דמעות (כמובן שיהיו דמעות, איך אפשר בלי). ב3 וחצי הבחור היה אמור לקום, אבל שנינו התעלמנו מהשעון המעורר ורק ב4 וחצי, כשהנהג מונית התקשר להגיד שהוא למטה, הבחור קפץ מהמיטה והתארגן מהר. כשהוא יצא היה לי ממש ריק, אבל נרדמתי והתקשרתי אליו ב6 כדי לבדוק שהכל בסדר ושהוא הגיע בזמן. אחרי זה שוב נרדמתי והתעוררתי ב9 וחצי לסיוט אחד גדול.

כשהשעון המעורר צילצל קמתי והלכתי לאמבטיה, בלי להדליק אור. כשהגעתי לאמבטיה הרגל שלי נחתה בתוך שלולית מים. הדלקתי את האור וגיליתי שכל האמבטיה וחצי מטבח מוצפים לגמרי. הסיבה - נזילה שמגיעה מהשכנה שלמעלה. כמה ימים קודם כבר היו כתמים יפים על הקיר אבל הודענו לזה שאחראי על הבניין והבחור מבחינתו אמר ש"יבואו לתקן, לא אכפת לי אני גם ככה לא אהיה פה". הוא פשוט לא חשב שביום שהוא יסע ואני אהיה לבד, אז יגיע לי מיני צונאמי לדירה.

כמובן שמיד ירדתי לאחראי, דפקתי בהיסטריה על הדלת, וגיליתי שהוא בכלל לא נמצא. כמה צפוי. הבחור הזה אף פעם לא נמצא. החלטתי לחכות ל10 וחצי, השעה בה הוא פותח בדר"כ אבל גם אז הוא לא היה. לא ידעתי מה לעשות, וכשלא יודעים מה לעשות - מתקשרים לאמא.

אמא מצאה לי את הטלפון של החברה שלה שייך הבניין והם אמרו שהם ינסו לאתר את האחראי. מסתבר שאפילו הם לא הצליחו. בינתיים אני התקשרתי לבוס שלי להודיע לו שיש לי בריכה בבית ושאני אאחר לעבודה ואז הלכתי לקנות לי ארוחת בוקר, כי אם כבר אני מחכה לפחות שיהיה לי טעים (כי אוכל בכלל לא היה בבית).

בסופו של דבר, ב11 וחצי התקשרו אליי מהסוכנות של הדירה והודיעו לי שהשאירו הודעות לאחראי ושהשרברב יגיע היום ועודדו אותי עם המשפט "אם ההצפה ממשיכה - תתקשרי למכבי אש". רייט. אני גם אזמין אמבולנס בדרך, ז'סט אין קייס.

יצאתי לעבודה, אחרי בוקר מזעזע בלי הרבה שעות שינה, והגעתי לגלות שגם זאת שעובדת איתי, קלייר (בחורה חמודה אבל מופרעת להחריד שאני אספר עליה בהזדמנות) הגיע באיחור, ומסתבר שגם לה היום התחיל בצורה מזעזעת. היה מצחיק. מזל שהקליינטים נחמדים ומכירים אותנו וחלקם ניסו לעודד אותנו, ואנחנו ניסינו לעודד את עצמנו באכילת גלידה תוך כדי סידור החנות (לא ממש פרקטי).

ב7 ורבע, כשהתחלנו להתארגן לסגירה, נכנס לחנות הזוג ישראלים הכי מזעזע שראיתי בחיי. זה התחיל בזה שהבחורה, מלכת הפרחות, נכנסה לחנות תוך כדי צעקות לעבר החבר שלה כדי לבדוק "איך איך אומרים את זה?? BONJOUR??". הקלתי עליה ודיברתי איתה עברית והיא מיד הרגישה יותר טוב. הם רצו לקנות מזוודה, רק שלא התאים להם המחיר אז במשך חצי שעה הבחורה, תוך כדי לעיסת מסטיק עצבנית, ניסתה לשכנע אותי להוריד את המחיר. גם אם הייתי יכולה לעשות את זה, לא הייתי עושה את זה. חבר שלה עוד היה בסדר, ניסה להסביר לה שאין מה לעשות ושהם צריכים את המזוודה.

בסופו של דבר הם הלכו, קיללתי את הישראלים, וסגרתי מהר מהר, כי עוד הייתי צריכה לעבור אצל הבחור ואז לחזור הביתה.

הבחור מצידו, התקשר אליי כשהוא הגיע הביתה וזכה לשמוע על מצב דירתו. אני בטוחה שהיה לו נחמד להגיע לישראל ולשמוע שהדירה שלו בפריז מוצפת ושחברה שלו המסכנה נשארה לבד לטפל בכל.

אבל אל דאגה, אני שולטת במצב, הכל תוקן, היום הלכתי לנקות את הדירה כי עם כל המים והנעליים הרצפה נראתה כמו גועל נפש אחד גדול.

כמובן שהדברים האלה יכולים לקרות רק כשלא צריך שהם יקרו.

חוצמזה, ריק לי בלי הבחור ונשארו עוד 68 ימים עד שהוא חוזר. הרבה יותר מדי זמן.

החלטנו לדבר פעמיים בשבוע, כדי לחסוך מההורים שלנו חשבון טלפון של מאות יורו, אבל זה ממש לא עובד. היום למשל, כבר הספקתי לדבר איתו פעמיים ועוד לא עשינו את שיחת הלילה טוב שלנו, שהיא תמיד אחרי שאני נרדמת וכשהוא חוזר הביתה מיציאה.

החודשיים האלה הולכים לעבור לאט מדי, ובלי יותר מדי שינה.

אבל תתעודדו, אתם תזכו להמון עידכונים וסיפורי עבודה משעשעים (כי באמת משעשע לי לעבוד, מגלים טיפוסים תמוהיים לגמרי...)

ועכשיו אני הולכת לישון.

לילה טוב טלטאביז.

ואני חוזרת לעדכן הרבה, מהמחשב שלי שנמצא בחדר שלי.

אצל הבחור כבר אין נט ולמען האמת אין גם הרבה זמן אז ביום רביעי אני מהגרת חזרה הביתה, בעיקר בגלל שהבחור עוזב אותי לטובת בחורה אחרת. טוב נו, הוא נוסע לאמא.

בינתיים, תסתפקו בידיעה שאני כבר לא אהיה רופאה ולמען האמת, לא כל כך עצוב לי. רק קצת.

עדכון ארוך ומפורט על העבודה ועל חיי בכלליות ידיע מתישהו השבוע.

עד אז - take care.

מי שעוקב אחרי הבלוג כבר מספיק זמן יודע שאני והבחור הולכים מכות מדי פעם. כבר מספיק פעמים הסתובבתי עם סימנים כחולים שניסיתי להחביא כדי שאני לא אצטרך להסביר שאנחנו הולכים מכות, בצחוק, ושלא - זה ל אמה שאתם חושבים.

בדרך הכלל המכות האלה נגמרות ברע, בשבילי כמובן. הוא רק פעם אחת יצא עם מכה בראש כי דפקתי לו את הברך שלי במצח. אנחנו בהחלט זוג רגיל.

כל פעם שאנחנו הולכים מכות יש לבחור נטיה לעקם לי ידיים ותמיד אני צועקת ואומרת לו שיום אחד הוא ישבור לי את היד. אתמול הגענו ממש קרוב, ואולי אפילו יש שבר קל אבל אני מסרבת ללכת לבית חולים. זה גם ככה יעבור לבד. איך זה קרה אתם שואלים? לאדון בחור יש תחביב (שמסתבר שכל החברים שלו עושים את אותם דברים לבחורות שלהם, מן פאק של החבורה שלהם). אדון בחור תופס לי את שתי הידיים, מתיישב לי על הבטן ומתחיל א) ללקק לי את כל הפנים (כן, מחליא), ב) לנשוך לי את האף ג)לנשוך לי את הפנים. יש לו עוד כמה מנהגים מגעילים שכאלה אבל אני אחסוך מכם את הפרטים.

מה שהבחור עדיין לא הבין אחרי 10 חודשים זה שהיד שלי קטנה, ושהכוח שהוא מפעיל לי על היד הוא חזק מדי אז פשוט אתמול ליד שלי נמאס והיא התחיל להתנפח וממש לכאוב לי. הבחור רצה שנלך לבית חולים אבל לא רציתי אז גררתי אותו לבית מרקחת לחפש תחבושת אלסטית. הבעיה היחידה היא שאין הרבה בתי מרקחת פתוחים באמצע הלילה אז הלכנו לחפש. הסתובבנו וראינו מלא בתי מרקחת רק שכולם היו סגורים. ראינו קליניקה של וטרינר שפתוחה ונכנסנו לשאול אותם אם הם יודעים איפה יש בית מרקחת פתוח. הם כמובן לא ידעו אבל אני בטוחה ששיעשענו אותם קצת (כי כמה אנשים כבר הולכים לוטרינר ב1 בלילה). הבחור אפילו שאל אותם אם יש להם תחבושת אלסטית כאילו הייתי איזה כלב חולה. המשכנו ללכת בערך 45 דקות עד שהתייאשנו ונכנסנו להולידיי אין לשאול. הבחור החביב נתן לנו מפה עם כל הבתי מרקחת שפתוחים באיזור. טוב, לא ממש באיזור, אבל כשכואב, לוקחים מטרו (ורצים מהר מהר כדי להספיק למטו האחרון).

כשהגענו לשם גילינו שזה היה ערב הזוגות כי היו שם ר-ק זוגות, או יותר נכון רק גברים שליוו בחורות שצריכות אלף ואת תרופות (וזוג אחד שבא לקנות קונדומים). כשסוף סוף הגענו לרוקח, הראתי לו את היד שלו ואמרתי לו "זה נראה לך גרוע?", הוא הסתכל על הבחור, שאל אותו אם הוא עשה את זה, הודענו לו שכן, והוא אמר שזה רק קצת נפוח (אבל המבט שלו אמר "אאוץ' זה נראה רע"), נתן לי תחבושת אלסטית וזרק אותנו משם.

רצנו למטרו, הלכנו לקנות קרפ נוטלה, וחזרנו הביתה. ב3 בערך הלכנו לישון, הבחור קם ב5 וחצי לעבודה (הוא התחיל להיות מאבטח, דחה את הטיסה שלו בשבועיים אבל לא יוצא לי מזה כלום כי אני לא רואה אותו בין העבודה שלי לשלו).

עכשיו עדיין כואבת לי היד, והיא עדיין נראית מוזר, אבל אין לי כוח שאמא שלי תתחיל להלחץ ולשלוח אותי לבתי חולים, אז אני סובלת בשקט.

חוצמזה, אתמול קיבלתי משכורת סוף סוף, 754 יורו. החיים יפים.

היום יש לי ציונים באוניברסיטה וכולי חרדות, לא רוצה לראות, לא רוצה להתבאס ובכלל, הבחור אולי יצטרך לעבוד היום בלילה ובא לי להרוג אותו כי הוא יצטרך לנחם אותי כל הלילה.

האמת שגם יש את הציונים באוני' והמחשבה שהעתיד שלי כבר תלוי על הלוח באוניברסיטה מלחיצה אותי.

אני הלכתי לבחור ואז לאוני'.

WISH ME LUCK