גאה להגיד שעברו כבר 34 יום מאז הפעם האחרונה.

34 יום רצופים שבהם לא עברה בי המחשבה על זה אפילו פעם אחת.

מרגיש קצת כמו חלום. 

לא אמיתי.

כאילו עוד שניה זה יחזור. 

אבל זה לא.

ייתכן באמת שלא?

4 שנים הבולימיה הייתה חברה הכי טובה שלי.

4 שנים היא הייתה במרכז המחשבות שלי.

שנה וחצי נלחמתי בה לבד.

ופתאום היא לא פה.

הבולימיה הייתה המקום הנוח שלי,

המקום שאליו הייתי בורחת במקום להתמודד.

אבל הבנתי שעברתי רק חלק אחד בתהליך.

עכשיו רק נותר להתמודד עם כל הפצעים הפתוחים שהיא השאירה,

עם כל הלכלוך שטאטאתי מתחת לשטיח,

כל הפחדים שלא התמודדתי איתם.

מפחדת שכבר לא נשאר כוח.

די נחמד לעבור על פוסטים ישנים ולהבין כמה התקדמתי מאז. (: