משהו , בנאלי כזה .

יותר מידי זמן לא הייתי פה.

מעבר לזה יותר מידי זמן לא הייתי במוד לכתוב משהו או לחשוב על סוג של סיכום תקופה.

אז מה קרה/ לא קרה בערך.

הפרק הצבאי ממש מאחורי. ועכשיו גם בלב שלם..

איך מסכמים בכלל שנתיים ויותר??

יותר קל לחלק את זה לשנה הראשונה ולשנה השנייה.

השנה הראשונה. הלם, הססנות, שוק, רגעי פחד, בלבול, דיכאון ( כן כן ), חוסר הבנה, חוסר התמצאות, חוסר כיוון.

כן הכמעט שנה ראשונה הייתה הזוייה. לקח לי קצת זמן למצוא את מקומי, גם אם בתפקיד וגם אם בחיים. אפילו דברים של "ילדה" כמו הרישיון וכל מה שהמסביבו, והזמן שבוזז על אנשים שפשוט לא היו שווים את זה. מה שכן השנה הראשונה הדגישה לי בבולד מפחיד שמה שלא הורג מחשל ומהכל באמת לומדים.

השנה השנייה. וואו וואו וואו. סערת רגשות. מהירות, אהבה, אינטסיביות, בגרות, למידה, הגשמה עצמית, אני במרכז, דרך חדשה, הבנה, הנאה.

השנה השנייה עברה לי בערך כמו חודשיים של אדם רגיל. טסה ברמות מפחידות שכל פעם שהייתה מסתכלת לי בלוח שנה הייתי רואה כבר שאני בחודש אחר. השנה הזאת בעצם הוציאה אותי לאזרחות, למדתי והכרתי כול כך הרבה אנשים ודברים וכמובן הרבה דברים על עצמי. היא נתנה לי פוש והבנה שאם יש משהו שאני באמת רוצה אני בעצם אגיע אליו; מה שבכלל לא היה כמובן מאליו בשנה הראשונה.

במישור החברתי.. אני מודה שלא הייתי מושלמת ודברים כמו העבודה (לא בצבא) וקשרים אחרים העיבו על קשרים מהעבר. אני מודה ומתוודה, אני לא בנאדם מושלם, ניסתי ככל שביכולתי לשמור ולשמר את הקשרים מהווה ומהעבר.. להגיד שצלחתי את זה במאה אחוז? יהיה שקר גמור.. בכל זאת היו "חתכים" שהיו חברים להחתך.. אבל עכשיו אני עובדת על עצמי ומנסה להחזיר את מה שכמעט איבדתי.

ואז הגיע השחרור.. כרעם ביום בהיר. סתם כמה שחיכתי ליום הזה..! ועוד החודש קבע החביב שסידר אותי כלכלית

והנה, אני אזרחית מהמניין. כרטיס אשארי בינלאומי ( לקראת הטיול ה"גדול"), חשבון פלאפון כבר לא של חיילים (בקרוב גם אשלם אליו..), כרטיס של קופת חולים ( לא באמת אומר משהו מיוחד), משמרות בוקר בעבודה (סוף סוף אפשר) והרבה זמן פנוי ( שמנוצל על ידי החדר כושר, למידת מילים לפסיכומוטרי הנוראי מכל, וחידוש קשרים ישנים) ואיך לא השלמת שעות שינה מחצי שנה סופר אינטנסיבית.

לסיכום סוף התקופה הצבאית; שהייתי בצבא היה לי נוח להשתלב בדברים ,לחוות דברים דרך אחרים, לחכות, לפעמים לשרוף את הזמן, לנדוד במחשבות, לדחות למחר, לוותר על עקרונות, להתכופף למען אחרים, להסכים, לא לריב, להיות סופר- קונפרמיסטית. ועכשיו אני אולי ארשה לעצמי להתחיל לחיות פחות או יותר איך שבא לי. עד כמה שאפשר. מקווה שאצליח.

עוד שלוש שבועות אני מתועפפת עם 3 חברות ( ובאמצע עוד ידיד מצטרף אלינו) לחודש בארץ הגבולות הבלתי אפשריים בתאילנד. אין גבול להתרגשות.. כבר חצישנה ויותר שהטיול יושב לנו בראש. התכנונים בשיאם, הכרטיס נרכש בהפתעה ע"י הוריי. מתנת שחרור שכזאת ( כמה לא אופייני להם!) באמת שאני לא יכולה לחכות יותר. אבל לא ארחיב בדיבור בשביל לגרוע מהחוויה. אני מתרגשת. אין ספק ובטוחה שהטיול הזה זה בדיוק מה שאני צריכה. חוויות בהמשך.

אני במין דבר חדש עכשיו שאני כרגיל לא יודעת איך אני מפרשת אותו. אבל בסך הכל אני הולכת לישון וקמה עם סוג של חיוך. גם אם לא על הפנים.. אז אי שם באזור הלב. כמה אבסורדי שאני מחכה לכאפה המטלטלת, מחכה להתאכזב.. אבל עד כה אין סיבה ממשית.. וגם אם תהיה נתעסק בזה אז.

אני פשוט אזרום אם הכיף. כי פשוט עד כה זה שווה את זה...

מה הזמן מסמן לי. זה הכל שאריות של החיים