יומני המוזנח שלום ליתר דיוק.
אני אמורה לשנן מילים עכשיו או לקרוא ספר באנגלית או לפתור משוואות, בעיות בגאומטריה אנלוגיות קטעי קריאה או כל דבר אחר.. משום מה אני בוחרת להיות מול המרקע.. לכתוב פה.. להשאב לפייסבוק כמו לא יודעת מה. ניחא.
לצערי/שמחתי/ חוסר ברירתי אני בקורס פסיכומטרי עכשיו. בקרוב ' נוגעת בקיר ' ... מילים כמו עצב, תסכול, חוסר מצב רוח, חוסר אנרגיה (בעיקר דברים עם חוסר) הפכו להיות הדרך בה אני נתפסת ע"י אנשים ועל עצמי בחודש ומשהו אחרון. משום הידיעה המובהקת, שאחרי המבחן הזה החיים יחזרו למסלולם ברמה כ"כ מהירה ( עד כדי כך שאני כנראה אשכח את הדיכאון המסריח הזה ) ופשוט יעלם, לא מעודד או דוחף אותי קצת יותר קדימה.
אז בסה"כ אני חורשת את חיי אבל משום מה מרגישה שזה לא מספיק.. מרגישה שאני יכולה לעשות תמיד יותר. מסביבי החברים/ המשפחה תומכים ומעודדים ובטוחים שאני אצליח סומכים עליי, מכירים אותי, מודעים ליכולת שלי. וכמובן שלי זה לא מספיק. בתכלס בסופו של יום זה אתה לבד ולא משנה מה כולם אומרים.
אני לחוצה כמו שאף פעם לא הייתי, כי מעבר למבחן הזה יש הקבלה למוסד האקדמאי (בבקשה אוניברסיטה!) ואת הרצון כנראה להתחיל ללמוד השנה שכ"כ דוחף אותי. רוב האנשים מסביבי התקבלו לאן שהם רוצים בהצלחה רבה, קיבלו ציונים רבים ופשוט יודעים איך תראה השנה הבאה שלהם.. עד סוף יולי אני בספק. משמע עוד יותר לחץ. ולא טוב לי, פשוט לא טוב לי הלחץ הזה. הוא מוציא ממני באמת את הצדדים שאני אוהבת להסתיר.
וחוץ מיזה... כול הדברים ההזווים תמיד קורים לי.
אתמול לראשונה בחיי התנסתי בחווית ה"לחתוך עם מישהו" אבל הפעם באמת. שאני יוזמת.
מגיל צעיר רציתי להיות עם היד על העליונה (במקרים של בני זוג) אני קובעת מה יהיה ומה כן יקרה או לא ואם בכלל. משום בדרך כלל זה לא עבד. הרבה שברונות לב, עצב, דיכאון תסכול והרצון להיות יום אחד הזאת שמחליטה. הרעה. הזורקת. החותכת. משאלת לב מוזרה ללא ספק..
אז היה בחור, באמת מקסים ורגיש והכל מתחשב מתקשר מתעניין יוזם.. ומשום מה שהכל מגיע על מגש כסף ואני פשוט צריך לפתוח פה ולאכול ( אלוהים איזה מטאפורה עקומה! ) פשוט לא זרם לי. וניסתי. אבל זה פשוט לא היה זה. ושזה מגיע למצבים כאלה אני פשוט נהיית עצבנית כי אני מרגישה שיש עליי סוג של עול ובמיוחד בתקופה הזאת עוד דבר לזכור, ובמיוחד שזה לא מה שאני מחפשת עוד יותר מקשה.
בכל אופן השיחה הלכה הרבה יותר מוזר ממה שחשבתי. והאמת (וזה מופנה למין הגברי) זה לא כזה מגניב או כיף לנסות להסביר לבנאדם שלמרות מה שהוא חושב ורוצה זה לא מתאים . כי אני בתקופה, כי אין בלחץ, כי אין לי זמן ( ובראש - זה לא זה, זה פשוט לא, אבל לך תגיד את זה למישהו).
בתכלס לא רק שאני חושבת שהוא נפגע, אני יודעת את זה. ואני פשוט מרגישה מגעיל עם עצמי. אבל בסך הכל, זה לטובה וכמו שאין דבר יותר נשנא מזה שאנשים משקרים/ משלים אנשים אחרים למה שאני ארצה לגרום את זה למישהו.
אז במקום להרגיש הקלה אני דיי מרגישה שנאה עצמית.
טוב לא מפתיע
אוי זה פשוט פוסט דיכאוני נראה לי אני אלך לחתוך וורידים.
סתם לא
נתראה ביולי אולי הטעם לחיים יחזור.
(נ.ב זה קיץ מדהים חבל שהשיזוף היחדי שלי מגיעה ממנורת השולחן שלי כאשר אני פותרת אי שיוונים ממעלה שנייה ).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
