בהחלט רק אני..

כמעט שבעה חודשים שלא כתבתי כאן.

לא רציתי לסגור, כי לא הרגשתי שלמה אבל הייתי בטוחה שלא אחזור לכאן.

ושלא יהיו אלו הן אי הבנות- היה לי קשה. ככ. מעודי לא חשבתי שהשנה הזאת תהיה

עד כדי כך קשה. ההבדל היחידי בין השנה הנוכחית לשנתיים אחורה הוא העובדה שהתבגרתי.

אני שלמה יותר, בשלה יותר, ועם יותר כלים להתמודד עם מצבים קשים.

ועל כן, גם כשהיה לי מאוד קשה הצלחתי איכשהו להחזיק את עצמי בין האריחים, בקושי רב אמנם אך הצלחתי.

ומיד אח"כ הייתי קמה, פוקחת עיניים, מסדרת רגע את הסביבה שלי, לוקחת נשימה ומתחילה לעלות לאט לאט ולהתאקלם , בדרך כזו או אחרת.

וכיאה לי הדבר שאני הכי לא מסתדרת איתו הוא אושר עילאי, או שמחה ארוכה מידי. והדבר הפשוט הוא

נפילה. להפיל את עצמי, להרוג, להרוס. אלוהים כמה שאני טובה בזה.

שנייה לפני הפיסגה , בצעדיי האחרונים נרדמתי על השמירה ונפלתי עמוק מידי.

עמוק מידי עד שאין לי כוח לקום, אני כבר ממש לא זוכרת איך עושים את זה.

איך מתחילים מההתחלה? שוב את כל העלייה? הנשימות? ההתאקלמות? איך לעזעזאל עושים את זה.

שוב בתקופה ככ קצרה כשהפעם הנפילה אמנם לא ככ כואבת אך קשה יותר.

לאבד אדם אחד זה מילא. לאבד שלושה זה כבר משהו אחר לגמריי.

ואחרי שמאבדים שלושה זה עוד יותר קשה לשמור על סטטוס תקין ויציב. אז מה הפתרון?

כרגיל - עוד נפילה. וככה מצאתי את עצמי אי שם בתחתיי הקרקעית - כבר כמעט שחכתי איך היא נראית.

החודשיים האחרונים היו קשים מנשוא. אגרתי ואגרתי , כמו שאני ככ אוהבת ויודעת לעשות.

הפיצוצים לא איחרו. רק הפעם-במזלי החד פעמי ידעתי לא לנתק את החבל לגמריי.

התרחקתי והרחקתי כל גורם אפשרי. כל האנשים שהיו איתי, או היו שלי באיזה שהוא אופן עברו לצד הקשה.

אווירת יום השואה תורמת מאוד להרגשה שמנכרת אי שם בפנים.

אבל התמכרות זו התמכרות. הכאב הזה, ההרס העצמי, הנפילות, העצבות,

הבדידות עד סף השיגעון, והשיגעון בכללותו. איך התמכרתי לזה לאט לאט. איך אני לא יודעת להוציא את עצמי.

בשלב כלשהו - שבועיים וחצי אחורה ראיתי אור. הוא כמובן נכבה בעודי משלימה עם אחת

הבנות היותר חשובות לי אך למרות זאת הרגשת  ה'זה הולך להסתדר' לא ירדה מפניי. בפעם הראשונה מזה חודשים הרגשתי עליונות עלייה.

הקטנה שבקטנות - אך עדיין עליונות כלשהי.

וכשהקלפים נטרפים אני מתחילה לאכול את עצמי (עדיין מבפנים) והמצב הבריאותי מוסיף עד מאוד.

אין לי שום מושג מה הם צעדיי הבאים, גם נגמרו לי הכוחות לחשוב על זה ולבכות כל הזמן לעצמי בלבד, לטפל בעצמי, לייעץ בצורה 'אוביקטיבית' על בחירות המשכיות - שמובילות לעוד טעויות.

אפילו הכתיבה שלי מתחרבת לאט לאט - איזה באסה.

באסה זה ממש לא התיאור המדויק, אך אין לי עוד מילים להגדיר את האכזבה שבי

מהתחום היחיד שחשבתי שבו אני שולטת .

אח, העליונות.

שפכתי. כעת אחזור לחיי המרוסקים.

עד הפעם הבאה- בתקווה שלא תהיה אחת כזו (ובואו נהיה כנים)

ההיא? אפילו שם כבר אין לי..ושלא תעיזי לקשר את זה לנושא של החודש הקרוב.