אני מפרסמת פה את הפוסט כפי שכתבתי אותו במקום אחר.

שקלתי את זה בשעות האחרונות משום שהבלוג הזה כבר הרבה זמן לא לגמרי אנונימי (בכל זאת, כמה, 8, 9 שנים? לא זוכרת, צפוי שכמה א-נשים ימצאו אותו) אבל בסוף הרגשתי שאני מוכנה להוציא את זה כקשור לחלוטין אליי.

אז הנה.

זהו פוסט טריגרי במיוחד. הנה, במודגש. (למי שלא יודע/ת טריגר הוא כיתוב העלול לפגוע ברגשותיו/ה של הקורא/ת)

ראשית, אפתח בכך שהפוסט הזה הוא טריגרי מאוד ומכיל תיאורים גרפיים של אונס.

אני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב על זה, לחלוק את זה ולהשיל את החוויה הזו מעליי, חשבתי שאולי היום, יהיה היום המתאים.

כבר הרבה זמן אני מגדירה את עצמי כבי-סקסואלית, כמה זמן אתם שואלים? מאז שידעתי להגדיר לעצמי מהו סקס, בערך גיל 13. הייתי בזמנו חלק מקהילת האנימה, ובעקבות כך קיבלו אותי בזרועות פתוחות ולא התביישתי מעולם לספר את זהותי המינית.

אני לא אומרת שזה מנע ממני חוויות רעות בנוגע לזהות זו, אך בכללי החברה שהייתי בה היתה תומכת ולכן חוויות אלו לא השפיעו עליי מי יודע מה, ומעולם לא ידעתי לשים עליהן את האצבע.

במקביל גדלתי בבית עם אמא פמיניסטית והרבה עידוד הבנה והכלה. אז גם על הדיכוי הנשי שחוויתי לא ידעתי לשים את האצבע. קצת אבסורדי במובן מסויים אבל כך זה היה. 

אז כאישה, ללא מודעות מוגברת לסכנות ודיכויים עברתי לגור לבדי בתל אביב. עבדתי 12 שעות ביום, ולפעמים בלילות בבר בתל אביב. דירתי היתה אי שם באמצע נחלת בנימין.

ועכשיו הכל יוצא לי מבולבל ולא מגובש מכאן והלאה.

היה זה לילה של כיף, כזה שיוצאים עם חברות לחגוג יום הולדת לחברה, משתכרים רוקדים ושרים קריוקי. כזה שהכל נראה שמח. הבר שיצאנו אליו לא היה רחוק מהבית, ולבדי עשיתי את דרכי חזרה. 10 דקות הליכה, אפילו פחות, אך שיכורה כהלכה.

ואז הם עצרו את האוטו. כולנו מכירות את זה נראה לי, כשמדברים אלייך מהחלון של האוטו. בדר"כ, אני ממשיכה ללכת. לא עונה. אך הפעם, מה היה שם? כנראה השיכרות, לא רק הפיזית, אלא גם השיכרון חושים מהחופש של לגור לבד, מהחופש של הרווקות ומכל מה שנלווה לזה.

"היי" הם אמרו לי "את נורא יפה". ניגשתי, למה ניגשתי לעזאזל?

"אל תדאגי, אנחנו זוג, הומואים כן?" אמרו.

חייכתי, חלק מהקהילה, גם אני חלק מהקהילה. ביטחון.

"רוצה לעלות אלינו? אנחנו גרים דקה מפה."

למה לא, הלילה עוד צעיר, והם הומואים ויש לי חוש מעולה לאנשים. הם נראים נחמדים.

"רוצה לשתות משהו?"

כבר שיכורה, למה לא עוד קצת.

"את כזאת יפה, הבחורה הכי יפה שראינו"

עוד מחמאה, אפשר לחייך.

כשהם הורידו לו את החצאית כבר רציתי לברוח, אבל הרגשתי חלשה ומסוחררת.

"אף פעם לא עשינו סקס עם בחורה. אבל את כל כך יפה"

צבע אדום, צבע אדום, אבל כאן החושים מתערפלים והבית קטן וצפוף ואחד עומד בדרך לדלת.

תשתקי ותהנהני חשבתי.

ואז ירדה החולצה

"אנחנו רוצים לנסות"

ואז התחתונים

"אנחנו רוצים אותך"

גוף עם שני ראשים שעושה עליי תורות.

וזה נגמר.

לא בכיתי, אפילו לא רצתי החוצה, התלבשתי לאט והלכתי הביתה, מבטיחה לעצמי לקחת את הסוד הזה לקבר. 

לא בכיתי חודשים, הדחקתי ולא פתחתי. הייתי שיכורה ולא אמרתי לא. אני לא חושבת שאני אפילו יודעת אם התנגדתי אליהם. רק שכבתי שם כמו סרדין.

לקח לי זמן להבין שזה לא אשמתי.

זמן להודות שהייתי קורבן.

זמן לבקש קצת עזרה.

ועכשיו אני בוכה, סוף סוף, אז אסיים פה ורק אסכם, בקצרה, ובקטנה, שאני הייתי צריכה את הפמיניזם כדי להבין את זה. להבין שלא אני אשמה.

רציתי לסיים עם מסקנה יותר נוקבת, אך אני מרגישה שרוקנתי את עצמי לחלוטין.