המודעות עצמית והפחדים

תאריך : 2/6/2007

שעה : 12:45                                                           מתנגן : Soft Rock

מיקום : חוף הים (בר-כוכבא)

היום נפתחתי בחזרה, חזרתי לעצמי בשכונה במקום להיות בשקט כל הזמן ללמוד מהסביבה.

להקשיב!

התחלתי להגיב בחזרה לכולם על הדברים שנאמרים, לא יודע איך להסביר את זה אבל אני חושב שזה פיצול רציני ואני פשוט לא מסוגל להחליט לאיזה דרך אני נכנס והולך, אני לא יכול להמשיך לחיות ככה...

ואני לא רוצה לבחור צד אני יודע שיש לי יותר מידי מה להפסיד לא משנה לאיזה כיוון אני פונה.

לאן אני ידחוף את הראש הזה עכשיו אחרי שזיהמתי אותו בכל כך הרבה דברים ולקחתי אותו ליותר מידי כיוונים שונים?

זה כבר עצוב שאתה בן 21 ולא יודע איך להגדיר את עצמך אני יודע שעם אני ילך בדרך השכונה, מי שאני בזמן שאני עם החברים הרבה בעיות יעלמו איתם, אני כבר לא יהייה "קובי הסרוט" הדפוק במוח, הטיפש השקט הזה ואני יחזור להיות מי שהייתי פעם לפני שנפתח אצלי הצד השני הזה אני פשוט יודע שאני יחזור לשלוט בשכונה ובכל האנשים שם, אני יהפוך למלך, אני למדתי אותם יותר מידי טוב ואני בידיוק איך לדבר עם כל אחד ואחד...(ככה זה בחברה של ערסים צריך לדעת איך לדבר עם אנשים, צריך להכיר את סיגנון הדיבור, רק ככה אתה הופך למלך אמיתי.) אני יהפוך למלך על כל החברים שלי

הם ממש יעריצו אותי, ואף אחד לא יוכל לזוז בלי מילה שלי, אבל זה אומר שאני נאלץ לוותר על כל הדברים שנאחזתי בהם עד היום המוסיקה, הדבר שעושה לי הכי טוב בשנים האחרונות, אני חייב לוותר עליו ולאמץ שוב את המזרחית.

לוותר על האולסטאר. ולוותר על החברה עם האולסטאר...

כנראה שאני יאלץ לוותר גם על איריס לעזוב הכל ולהצמד לצד הערסי שבי, למי שהייתי פעם.

אופציה שניה היא ההפך לוותר על הצד הערסי הזה ולהצמד לצד השני, לצד הפריקי והחופשי שלי, אבל בצד הזה אני נאלת לוותר על החברים. איך אני יכול לעשות את זה לבגוד בחברים שלי...

זה ממש לבגוד במשפחה שלי, בדם שלי...

לא רוצה להחליט, אני רוצה להמשיך לחיות בפיצול אישיות, להיות זיקית ולהתאים את עצמי לסביבה שלי, למרות שאני יודע שזה פוגע בי, אין לי אופי בגלל זה...

ואין לי עמוד שידרה.

זה מה שגורם לי להרגיש את הרצון הזה להיות נאהב על ידיי כולם, ועושה הכל בשביל לרצות אנשים בשביל שאני ירגיש נאהב.

זה מגעיל אותי המעשים שלי, אני בן 21 ואני לא מסוגל להתמודד מול העולם, אני כזה פחדן וטיפש איך בכלל נתתי לעצמי להדרדר למצב הזה להיסחף לאשליות והחלומות מטומטמים שגרמו לי לפספס את המציאות.

אני כבר במצב של חי מת, נמאס לי מהחיים האלה ומהסבל של החיים האלה, איפה שאני לא דורך אני מביא איתי סבל לאנשים ואם אני לא מביא אותו הם מביאים לי אותו.

צבא - סובל + סובל

משפחה - סובל

חברים - סובל+סובלים

עבודה - סובל

שינה - סובל

בכל היבט של החיים שלי ישנו אלמנט בילתי נפרד של סבל הלב שלי לא יכול לעמוד בזה. הנשמה שלי עייפה מלחפש את האור בקצה המנהרה, היא מרגישה שהמנהרה התמוטטה עליה ועכשיו היא לכודה עמוק בתוך החושך ולאף אחד לא אכפת, אף אחד לא בא להושיט יד ולעזור לה לצאת אל האור ולמצוא את האושר שלה, וזה משפיע עליי

אני כל הזמן עצוב גם שאני צוחק ומחייך אני בפנים בוכה לעזאזל!

אני כבר לא ישן בלילות, אני פשוט לא מצליח להרדם, אחרי שלושה או ארבע ימים אצופים שאני ער וערני, אני לבסוף קורס

נפילת מערכות ואז אני נרדם לכמה שעות וגם אז יש לי סיוטים נוראים שמעירים אותי (בדרך כלל שאני בבסיס)

אני יודע שברגע שאני יחליט עם עצמי מי אני ומה אני הכל יסתדר, הדברים יתחילו להסתדר לי ולתפוס צורה, לאט לאט הכל יתחיל להעלות לי חיוך על הפנים, חיוך אמיתי, דברים באמת יגרמו לי אושר ושמחה.

בנתיים הדבר היחידי שגורם לי להרגיש אושר ושמחה זה שאני חוזר הביתה אחרי יום עבודה באזרחות ושם את הכסף בתוך המגירה בסלון, ולראות את אמא שלי לוקחת משם כסף בוקר למחרת בשביל לקנות אוכל וכדומה למשפחה לפחות זה יש לי

אבל אני למדתי במהלך התקופה האחרונה להסתפק במועט ואני מסתפק בחיוך הזה של אמא שלי בבקרים.