LikeNoBodyElse

זה לא נאמר מכעס, זה נאמר כי זו האמת.

את טוענת שתמיד הערכת כל מה שעשיתי, אז עזבי שאי אפשר בכלל לתאר מה עשיתי ואדם אחר לא היה סתם מעריך אלא היה במינימום מנשק לי את הרגליים, רק על זה שאני מוכן לספוג את השטויות שלך ושל המשפחה שלך מבלי לקום וללכת, שלא לדבר על זה שאני ממשיך לעמוד בהבטחות שלי למרות שאת לא עומדת בשלך, ועוד להתנצל על זה שאני כועס אחרי כל מה שעושים לי...

את גם מוסיפה לטעון שלא הרגשת שאני מעריך "כל מה שעשית", בזמן שלא עשית כלום! מתי *באמת* עשית משהו למעני או ויתרת על יותר משעת שינה? אני אפילו לא אטרח לשאול מתי ביקשת מאמא שלך שתוותר.

וזה בזמן שאני ויתרתי על כל מה שאפשר, רק כדי שלא לפגוע בך, ועל זה את טוענת שזה ש"הרגשתי שאני מוותר" זו חלק מהבעיה שגרמה לך לפגוע ברגש כלפי?

ואחרי כל זה, וכל השקרים שאת יודעת טוב מאוד שהם שקרים ובכל זאת אמרת אותם, את עוד מעזה לטעון שהייתי צריך להאמין בך יותר?

את עוד אומרת שהייתי צריך לקחת בחשבון שמערכת יחסים איתך היא גם מערכת יחסים עם ההורים שלך?!

אז לא, מערכת יחסים איתך היא לא מערכת יחסים עם ההורים שלך. היא מערכת יחסים איתך נטו. וגם אם את מגה קשורה להורים שלך ברמות חולניות את חייבת לשים את זה בצד אם את רוצה קשר. אחרת בחיים לא יהיה לך, וזה לא בגלל שכל הגברים הם זבל, אלא בגלל שאף אחד שהוא לא זבל לא יהיה מוכן להתפשר על הדברים שאת מבקשת, כי לכל מי שהוא לא זבל מגיע יותר ממה שאת מוכנה להציע.

ואם איפשהוא, את גם באמת מאמינה שהריבים שלנו היו מוגזמים, כשכל מה שרבנו היה על זה שאנחנו לא נמצאים מספיק ביחד, מכל הבחינות, ועל הדברים שאמא שלך עושה,

אז צר לי אבל את חיה בסרט. אנשים רבים כל הזמן, על דברים שחשובים להם, על דברים מהותיים באמת, והם עדיין נשארים ביחד.

אף אחד לא יריב איתך על זה שלא נפגשתם אתמול, הוא פשוט יקום וילך או ידפוק לך ברז בעצמו בפעם הבאה. לאף אחד לא יהיה אכפת מאמא שלך ומה היא חושבת, כי היא לא אמא שלו, הוא לא חייב לה כלום והיא לא מעניינת אותו בכלל. וכשהיא תעבור את הגבול - והיא הרי בטוח תעבור את הגבול כי אין לה שום דרך אחרת - הוא יקום וילך. ואם נדמה לך שיש בעולם אנשים שיקבלו את אמא שלך בתור אמא של בת הזוג שלהם שכל הזמן מתערבת אז את טועה בענק. גם לאנשים חסרי ביטחון עצמי כמו כאלה שאולי איכשהוא יסכימו להתמודד יש את נקודת קצה הסיבולת.

רק אני הייתי מוכן להבליג על הכל ולתת לך את כל הזמן וכל מה שאת צריכה, כי באמת הערכתי אותך, כמו שלא ידעת שאפשר, ולעולם לא תדעי שוב.

ועוד משהו קטן, אם את באמת יכולה להגיד עלי "סיכנת את מערכות היחסים האחרות" בגלל שטויות כמו להביע דיעה מנוגדת או להפגין חוסר כבוד, אז זה רק אומר שמערכות היחסים שלא יכולות לעמוד בזה שוות לתחת. אם את שמה באותה נשימה גם את מערכת היחסים עם ההורים, אז אני באמת מרחם עלייך אם הם מוכנים לוותר עלייך בגלל זה למרות כל מה שאת עושה עבורם וחושבת עליהם.

אבל מה לעשות, ככה זה קשר ראשון, אין לך את הנסיון ואת חושבת שטויות ומוציאה דברים מפרופורציה, כי את ילדה קטנה שלא חוותה כלום ולא יודעת שום דבר.

אז כשאין על מי להסתמך, את נאלצת לסמוך על האדם היחיד שאי אפשר לסמוך עליו - אמא שלך, ולהאמין משום מה שהיא לטובתך. כאילו שהיא מסוגלת בכלל להיות לטובת מישהו ולא רק לחשוב על עצמה. והיא לא. והיא לעולם לא תשתנה. אם כבר זה כנראה רק יעשה גרוע יותר עם הזמן. לטובתך, אני רק יכול לקוות שתביני את זה כמה שיותר מהר ותפסיקי לבזבז את החיים שלך לשווא.

שמההתחלה אמא שלך עשתה הכל כדי להרוג את הקשר בינינו. את אולי לא מוכנה לראות את זה עכשיו, אבל יגיע השלב בו תודי בזה בעצמך. הרבה זמן הדחקתי את זה, עד שלא יכולתי יותר וזה הוביל לריבים. זה הדבר היחיד שהוביל לריבים, גם אם לפעמים היה נדמה אחרת.

אבל בשום שלב לא רציתי לשים אותך במצב בלתי אפשרי, אז לא אמרתי לך את זה ונתתי לי,לקשר ולך לספוג רק כדי שלא תצטרכי לבחור ביני לבין אמא שלך. אני לא מושלם*, יש הרבה שאני מתחרט ומתנצל ויכולתי לעשות אחרת. אבל עמוק בפנים את יודעת שגם אם הכל היה מושלם אמא שלך היתה מוצאת דרך להרוס.

כשיגיע השלב הזה, צרי איתי קשר.

* אחד הדברים שאני לא מושלם בהם הוא האמונה שלי.

האמונה שלי מאוד חזקה, וגם עכשיו אני ממשיך להאמין בך כמו שאת לא יכולה לדמיין שאפשר. אבל כמו שאמרת לגבי העולם הפנימי שלי, גם לאמונה שלי נכנסים חלקים של חוסר אמונה, חוסר אמונה נפרד, שלא קשור אלייך.

שאמא שלך תצליח להרוס, שאמא שלך תשפיע עלייך לרעה, שאיזה אדם אקראי ברחוב יעליב אותך ויגרום לך להרגיש רע כל היום, או שמרצה תפגע בך ותקחי את זה קשה מדי... יש מליון דברים שיכולים לקרות, ועד כמה שבהתחלה רציתי להאמין שכל זה לא משנה ונתגבר על זה ביחד, עם הזמן היה מעט מדי "ביחד" ויותר מדי דברים אחרים, ולא הרגשתי שאת משתפת אותי כמו שרציתי, כמו שצריך כדי שנוכל באמת להתמודד עם הכל ביחד, וכבר לא יכולתי להאמין שהדברים האלה לא ישפיעו.

וזה פגע באמונה. שוב, לא באמונה בך. באמונה ב"עולם". זה לא תירוץ, זו האמת.

והאמת היא גם שאם היית נותנת לי הזדמנות, הייתי מוכיח לך - שבהנתן האפשרות, אפשר ביחד להתגבר על הכל, אפשר לשים את העולם בצד ולהתמקד באושר הפנימי בעולם הפרטי שלנו, ובמקביל לשפר את העולם החיצוני! את המיטב משתי גישות החיים שלנו.

אבל רק אמונה זה לא מספיק, צריך גם לתת את התנאים כדי לאפשר לה לקרות.

אולי לאדם מאמין (דתי למשל) זה אחרת, אבל אני לא אדם מאמין שגרתי, אצלי אני משליך האמונה שלי על העולם ואת העולם על האמונה. זה לא "פער שלא ניתן לגשר עליו", זה כלי עבודה מדהים שצריך ללמוד לנצל לטובה. ואני יודע שאין אדם אחר בעולם שהיה יכול לנצל אותו יותר לטובה ממך, את רק היית צריכה לאפשר לעצמך, ואז באמת שהכל היה מושלם.

ואולי הדברים שנאמרו עכשיו כבר ידועים לך, אבל זה לא משנה את הצורך שלי להגיד אותם בכל זאת, כי הם האמת, כל האמת ורק האמת, ואני לא יכול אחרת. לעולם לא אוכל אחרת.

פעם גם אצלך זה היה ככה, וכל כך חבל שזה כבר לא.

אבל אני עדיין מאמין בך, וליכולת שלך להתגבר על הכל ולחזור להיות האדם המדהים שאת יכולה להיות. זה לעולם לא ישתנה.

אמא שלך טעתה.

כי אפילו אם הייתי האדם הכי לא מתאים בשבילך שאפשר, רק בגלל מידת הנכונות היינו יכולים להתמודד עם הכל. ומידת הנכונות שלי לא פגה במילימטר. אפילו עכשיו, ולמרות הכל.

אני לא יודע אם זה יהיה באמת 3 חודשים. 3 חודשים זה אחרי סוף הסמסטר וגם המבחנים. זה יהיה 3 חודשים רק אם תפני מיוזמתך.

אבל אני לא יודע אם אוכל לחכות כל כך הרבה זמן. אולי זה יהיה עוד חודש וקצת, כשאפגוש אותך באורנים בזמן הלימודים.

זה מרגיש מעט מדי, זמן קצר מכדי להיות בטוח שתוכלי להשתחרר מאחיזת המלחציים של אמא שלך (אם זה אפשרי בכלל). אבל אולי לא תהיה ברירה.

אני אגיד לך שיש לי הרבה מה להגיד, אבל אין טעם שאגיד אם הכל כתוב, מעט על הדף שאני אביא, הרוב בבלוג בשבילך שפתחתי.

ואני מבקש ממך, מתחנן, שאם נותרה בך שמץ הערכה כלפי, גם אם את לא רואה טעם, גם אם את לא רואה צורך או סיבה, גם אם את כועסת עלי שפניתי אלייך ככה... שבכל זאת תכבדי אותי כמו שלא כיבדת אותי מאז הפרידה, שלא נתת לי את הפגישה שביקשתי, ואפילו לא שיחת טלפון בת שעה, שאחרי 5 חודשים של קשר וחודשים ארוכים של כאב, לפחות תתני לי את המתנה האחרונה הזו, ההתנצלות הסופית שמעולם לא באמת נתת לי... ובאמת תקראי את הכל.

אפילו שזה ארוך, אפילו שזה מייגע, אפילו שזה מכאיב, אפילו שתגידי שאין טעם.

בבקשה ממך, אני מתחנן, אני לא יודע מה עוד, אבל תעשי את זה באמת. תבטיחי את זה לעצמך ותדעי שאת בטוח מקיימת.

כי באמת שאין לי שום דבר להסתיר ממך, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. פעם גם לך לא היה שום דבר להסתיר ממני, עכשיו יש, וזה התחיל עוד בתוך הקשר והחל מהמשבר הראשון של אמא שלך שאמרת לי בעצמך שהיא גרמה לך להרגיש שאת מוכנה לוותר על כל סיכוי לאושר וכל זוגיות רק כדי שלא תגרום לך להרגיש ככה יותר! וזה המשיך אחרי, יחד עם מליון מכות כואבות של העולם החיצון, לימודים ומה לא, ולכן היה לי קשה להאמין לך. לא הפסקתי לרגע להאמין בך, אבל כשאני לא יודע מי מדברת איתי, קשה לי להאמין לה. זו כל האמת.

ועוד אני אגיד, שאני שמח שלא עברת לבד את החודשים הראשונים לפרידה. זה הדבר שהכי הרג אותי, שהכי הדאיג אותי, שהכי לא יכולתי לחיות איתו. שלא רק שאת עוברת ואני אפילו לא יודע מה, את גם עוברת את זה בלי תמיכה ובלעדי. אז זה טוב שיצאת עם מישהו, אפילו אם זה היה מוקדם מדי, לפחות לא לבד.

ועכשיו, אחרי שאמרתי,

אני רק מבקש שאת תדברי ותספרי לי את האמת. אבל את כל האמת ורק אמת, 99% אמת זה 100% שקר. אם לא על הכל, אז לפחות ב2 נושאים.

1. למה ב"שיחת פרידה" חזרת ואמרת שסלחת ואת ממשיכה לאהוב אותי וזה לא ישתנה לעולם, שלא יהיה לך אחר, למרות שהתנגדתי,

שנהיה ידידים, גם אם בפחות קשר ממה שתכננו בהתחלה, שנראה סרטים לפעמים ונדבר שיחות קצרות בטלפון...

ויום למחרת נשלחה אלי הודעה ששיקרת ולא סלחת, שאת לא אוהבת, שהקשר מתנתק מיידית. בהמשך גם נכתב שהפסקת לאהוב עוד קודם ולפני שנפרדנו. עוד נכתב שזה שהפסקתי לבטוח בהבטחות שלא קיימת גרם לך להפסיק להאמין בי (ואחרת היית מאמינה והיינו נשארים ביחד), ושאת אף פעם לא משקרת ולכן כל כך פגע בך שלא האמנתי לך.

ושבוע אחרי כבר יצאת עם מישהו אחר ושבועיים אחרי כבר קראת לו חבר שלך.

2. למה, כשהכרנו את סיפרת לי כמה עוד מתקופת הבית ספר היסודי תמיד היית לבד, איך צברת חברים לא מי יודע מה רק כדי שיהיו לך אנשים בחיים אבל לא ממש היית איתם בקשר, איך גם בתיכון צברת עוד כמה שהיו אפילו חברות טובות אבל עדיין לא באמת יכולת לדבר איתן, ואיך היית בטוחה בזמנו שלעולם לא תכירי אדם שמבין אותך באמת, ושוב היית לבד.

איך רק באוניברסיטה הכרת אנשים שאת באמת יכולה להסתדר איתם, עם ראיית עולם דומה וטעמים דומים, ועדיין זה לא שאפשר לדבר איתן על הכל, זה שלא שהטעמים דומים בכל תחום - ותמיד אפשר לדבר עם כל אחד בעיקר על נושא אחד ועל השאר לא. איך היה לך כל כך קשה כשטיפלת באח שלך אחרי התאונה והרגשת שאת לבד.

ואז כשהכרת אותי, הכל השתנה. איתי את יכולה לדבר על הכל, לחשוף את כל הסודות, את כל הדברים שאי אפשר לספר לאף אחד אבל אני מאמין בהם גם. "אף פעם לא תהיי לבד" זו הבטחה שהבטחתי לך בגלל שזו הבטחה שיכולתי לקיים, כי הבטחות אני תמיד מקיים ולכן אני לא יכול להבטיח כלום בלי להיות בטוח שיש לזה כיסוי, וידעתי שאני תמיד אוכל לדבר איתך על הכל, ותמיד אוכל להיות שם בשבילך, ותמיד אוכל להבין מה את אומרת, אם רק תדברי איתי ותתני לי להבין, לא בלחץ זמן ולא במגבלות, ואיתי את הרי לא צריכה כאלה!

ואני לעולם לא אפר את ההבטחה הזו, לא משנה מה את תעשי, העולם יעשה, או מה שלא יהיה. הבטחות אצלי זה סלע, וודאי וודאי הבטחות כאלה.

ולמרות זאת, את גם ויתרת על זה, וגם אמרת במפורש שאף פעם לא היית לבד, לא לפני שהכרת אותי ולא אחרי.

הצלחת לשבור אותי.

הצלחת לגרום לכך שלא תהיה לי מוטיבציה לכלום, שלא ארצה לקום בבוקר בכלל.

ולחשוב, שרק לפני קצת יותר מחצי שנה בכלל לא דמיינתי שתהיה לי סיבה לקום... אבל הייתי שלם עם זה. הייתי מוכן להמשיך לחיות עד שתהיה כזו.

כי האמנתי שתהיה, היא הרי חייבת להיות מתישהו, כמה נורא יכול להיות העולם שלא יתן לי כזו לעולם?

אז כנראה שהרבה יותר רע ממה שיכולתי לנחש.

כי הוא נתן לי סיבה לחיות, את הסיבה הכי טובה והכי מושלמת שאפשר (וגם אי אפשר בכלל) לתאר, ואז גזל אותה ממני בלי הסבר.

ואני תוהה לעצמי, האם לדעתך זה היה שווה את זה?

שווה להרוס אותי, לרצוח לי את הנשמה ולקרוע לגזרים את הנפש, בשביל מה שלא יהיה שיצא מזה?

הרי ברור שלא יצא מזה כלום. ברור שלעולם לא תוכלי לעזור לאמא שלך, ברור שלעולם לא תהיי באמת מאושרת עם אדם שלא יעריך אותך כמוני.

וברור שלעולם לא יהיה לך אדם כזה, לא עם האמא הזו, ובטח שלא כשאת נותנת לה כל כך הרבה כוח עלייך, על החיים שלך ועל הקשרים הבין אישיים.

אז נגיד אפילו שמעז יצא מתוק - ואת באמת תביני את זה בעצמך, בלי שאכוון ואעזור, בלי שאקל כל כך על ההתמודדות עם הגילוי.

אז זה היה שווה להתעלל בי ככה ולהתעלל בעצמך בדרך? באדם שלא עשה לך רע מעולם, באדם שרק רצה לעשות לך כמה שיותר טוב?

איך זה יכול להיות שווה את זה? אני באמת לא מסוגל להבין.

הרי לא משנה מה - טוב לך איתי יותר מאשר בלעדי - לא משנה מה.

גם אם שיקרתי (ואני לא), גם אם אני משוגע (ואני לא), גם אם את משוגעת (ואת לא... עדיין), גם אם אמא שלך לעד תישאר משוגעת...

עדיין ביחד שנינו חזקים יותר ויכולים להתמודד עם זה, ולבד שנינו מרוקנים מכוחות.

עדיין ביחד לשנינו יש את היכולת להתנתק משאר העולם ולהנות מהאושר בעולם הפרטי שלנו.

איך את יכולה לוותר על העולם הזה כשאת יודעת בכזו צלילות מה נמצא בחוץ? אין שום דבר בעולם שיכול להיות שווה את זה. שום דבר.

אז למה אני מבין את זה כל כך טוב ואת ממשיכה לסרב להאמין?

את הרי כבר לא מאמינה לאמא שלך... ואת אפילו לא טורחת להסתיר את זה. אז מה עוד נשאר?

רק הסיכוי שאת מוכנה להשתנות בשביל הדבר הנורא הזה שאת צריכה להבין שאסור לך לעשות. ולזה אני עדיין לא מסוגל להאמין.

אבל חכי עוד חודשיים ואולי גם אני אהיה כבר צל חיוור של הבנאדם שהייתי (עלק יהיה לי טוב יותר בלעדייך!), ואז אולי אאמין כבר בכל דבר

מיום ליום את רק מוכיחה שמכל הבחורות שיצאתי איתן את הדפוקה מכולן.

ואת יודעת מה הכי עצוב? לא אכפת לי מזה. אני עדיין אוהב אותך, עם כל הפגמים, והמשפחה המטורללת שלך! איזה בזבוז משווע.

טוב נו, ניתן לך עד סוף היום ואפילו מחר כדי לתקן את הרושם. לא שמגיע לך

מאז שאמא שלי נפטרה, כל חיי היו לי 3 מנגנוני הגנה

1. חרדת נטישה - כי ברור לי שכל מי שנמצא בחיי תמיד יכול לנטוש בכל רגע ואני לא יכול להסתמך על זה שהוא יהיה שם מחר, ובייחוד כשמדובר בקשרים עם המין היפה, ולא רק בנות זוג.

2. כולם משקרים - ולכן אי אפשר להסתמך אף פעם על זה שיגידו לי את האמת, אפשר רק לקוות שישקרו לי פחות, ועם השאר נסתדר.

3. אף אחד לא יכול לאהוב את כל מה שאני - לא באמת, מקסימום לאהוב בי את הדברים הטובים ולסלוד פחות מהממוצע מהרעים / לא מתאימים.

1.

את, במשך חודשים על גבי חודשים עבדת באופן שיטתי לנטרל אצלי את חרדת הנטישה, לגרום לי להאמין שתמיד יהיה זמן אחר כך להשלים, ו"ממש בכל רגע" יגיע הרגע המיוחל שבו סוף סוף יהיה כמו שאני רוצה, ויהיה זמן להכל, בלי כל המגבלות המעיקות כל הזמן.

אז כשיש אינסוף זמן, כי אנחנו מתכוונים להישאר זה בחיי זו לנצח, למה למהר עם לשכב? בואי נעשה את זה הכי מושלם שיש ורק אז.

אז כשיש אינסוף זמן, למה לספר בלחץ זמן על הקשרים שלי, הרצונות שלי, הצרכים שלי? נדבר על זה כשיגיע הזמן, כשיהיה מספיק זמן להכל.

אז כשיש אינסוף זמן, מה זה משנה שבאת אלי רק פעם אחת, ושכל פעם נדחה הצימר למועד לא ידוע, מתישהו בסוף הוא יבוא וגם את תבואי אלי.

אז זהו, שלא.

בערך רגע אחרי שכבר חיסלת אצלי כל שארית של חרדת נטישה כלפייך, התחלת פתאום להגיד דברים כמו שאני צריך לשפר התנהגות כדי שהקשר ישרוד, ולא הבנתי מה את רוצה ממני בכלל ואיך אני יכול להבין את זה אחרי שכבר הבטחת שתישארי שם לנצח, ובכל מקרה לכל הפחות No Matter What בתור ידידה.

ואז, שבועיים אחרי, ניתקת איתי קשר לחלוטין... משום מקום. אם לא היתה לי חרדת נטישה עד אז זה בהחלט היה וואחד טריגר לגרום לה להיווצר.

2.

את, לא משקרת. את לא מסוגלת לשקר. בשום תחום. את חולקת איתי המון והכל, ואנחנו מדברים על הכל, מדברים נושאים למוות. ואנחנו נהנים מזה!

זה עושה לנו טוב, זה מה שהופך את הקשר למיוחד כל כך בהתחלה, כי אנחנו לא נותנים לשום דבר לא ברור לפגוע ולשום דבר קשה לוותר על טיפול בו שיהיה קל. ואני מעולם לא נתקלתי בזה. אני אדם שלא משקר אבל אין אנשים כמוני, הרי כולם משקרים... וקשה לי לקבל את זה, אבל בסוף אני מתרגל.

ואז פתאום, בעקבות המשבר של אמא שלך, את כבר לא מספרת לי מה קורה איתך, ומה עובר עלייך, ואיפה את בכלל... את מצניעה מידע ואני לא יודע מאיפה זה בא. ואחרי המשבר את מתנצלת שיש לי חברה כמוך שעושה דברים כאלה בגלל אמא שלה, ומאושרת שיש לך חבר שמבין ומקבל, ואני סולח, ברור שאני סולח, איך אני יכול לא לסלוח? אבל את לא חוזרת למה שהיה קודם. אנחנו כבר לא מדברים על הכל, אנחנו כבר לא מדברים שעות כמו פעם. את מסבירה שזה בגלל הלחץ בלימודים, אבל שנינו יודעים טוב מאוד שזה בגלל אמא שלך, ובגלל שאמא שלך אומרת לך לא לספר לי כל כך הרבה ולא לדבר איתי כל כך הרבה, ולהצניע ממני מידע... אולי בגלל שהיא יודעת שזה משגע אותי, ואולי סתם כי היא אדם נורא.

ואני מרגיש שיש מתח באוויר, ואנחנו רבים, וקשה יותר להנות, ואני מאשים אותך שאת לא מספרת לי דברים ואפילו, רחמנא ליצלן, משקרת!

ואת אומרת שאת לא משקרת, ולא ברור למה את אומרת את זה, כשאת יודעת שאת משקרת בגלל אמא שלך, אבל כנראה שהסוד הזה על אמא שלך הופך להיות יותר ויותר דומיננטי, כי את מרגישה שאת חייבת להסתיר את זה ממני, ומכל העולם, וזה "הסוד שלך", לי אין מקום בסוד הזה, אני לא יכול לעזור לך ואני לא יכול לטפל בו ואני לא יכול לתמוך... וזה מרחיק בינינו, כל כך מרחיק, וזה גורם לי שוב להאשים אותך בשקרים, עד שאני מגיע למצב בו אני כל הזמן מתוסכל ולא יכול להגיד לך שום דבר, עד שמגיעים ל"שעה" רק כדי שתהיה לי דרך להתבטא! ופתאום את, כבר כן יכולה לשקר

3.

ויותר מהכל, את אוהבת אותי. את אוהבת בי הכל, גם את הדברים שאף אחד לא אוהב, גם את הדברים שאף אחד לא מסוגל לאהוב.
וכן, אני אדם קל ונוח לפעמים, בעיקר כשלא מציקים לי יותר מדי, ולא מטרידים אותי, ונותנים לי לראות ולבלות עם אהבת חיי...
אבל את אוהבת גם את הדברים הרעים. את מקבלת אצלי הכל, בקבלה והשלמה תהומית. אין שום דבר שאני עושה או מספר שיכול להרחיק אותך.

וזה לא הגיוני עבורי. אני רגיל תמיד ללכת על ביצים, תמיד להצניע, תמיד לחשוש מה אני עשוי לעשות כדי לגרום נזק. ואת מורידה את החשש הזה. את לא רוצה שאלך על ביצים, את רוצה שאהיה אני ואת תקבלי אותי כמו שאני! וזה קשה להתרגל, אבל עם הזמן זה נעשה נוח. אני לא מנסה להיות "טוב", אני מנסה להיות "אני". ולפעמים אני עושה טעויות, אבל את מקבלת אותן בברכה ואני מאפשר לעצמי לעשות עוד. ואני מספר לך הכל, ולא מצניע ממך כלום כי את בכל מקרה מקבלת, ואני בא בבקשות כלפייך, ואת מקבלת, ואני מספר לך מה חשוב לי ואת מקבלת... רק אומרת לא עכשיו. אחר כך. יהיה מספיק זמן להכל, לא צריך לדאוג.

ואני מאושר, מאושר כמו שמעולם לא הייתי. מאושר כמו שלא האמנתי שאוכל אי פעם להיות. מאושר מלהיות אני, מאושר שנשארתי אני ולא השתניתי בשביל אף אחד, בשביל אף אחד לא ראוי, בטח שלא ראוי כמוך, את הכי ראויה, את משלימה אותי, את מי שחיפשתי כל חיי ולא האמנתי שיכולה להיות קיימת!

אבל פתאום, בעקבות המשבר של אמא שלך, את לא באמת מאפשרת לי. את לא באמת מקבלת אותי, את מציגה תלונות, התסכול שלי מפריע לך, אבל גם הדרישות שלי שלא ממולאות מפריעות לך כי את לא רוצה שאהיה מתוסכל כי אני לא מקבל. אז את אומרת שאני לא מתחשב בך ולא מתחשב בכלל ואומרת לי לרצות פחות! אבל קודם אמרת לי לרצות יותר, כל הזמן שכנעת אותי לרצות יותר ולהרגיש יותר חופשי! איך אני יכול עכשיו לסגת חזרה לכוך שלי אחרי שהבטחת לי עולם ומלואו, איך אני יכול לוותר על עצמי שוב כשאת הרגלת אותי לטוב? אז יש יותר מתחים, ויותר בעיות, וגם מריבות... וכמובן גם אמא שלך דומיננטית מתמיד

ואז..

המצב של אמא שלך נעשה הרבה יותר גרוע.

ועכשיו גם התוכניות שתכננו ודחינו כל הזמן כבר לא ריאליות, והכל תלוי במה שאמא שלך תחליט ואם לא אז לא, וגם אם כן אז לא "כי זה לא זמן טוב עכשיו". אבל יהיה זמן אחר כך, הרי זה לנצח! אז מה אני יכול לעשות, נחכה ונעבור את התקופה הקשה, נתמודד. נבליג. נדחיק.

ואני מתוסכל, וקשה לי, ולך בכלל לא אכפת, או שזה לפחות נראה שלא אכפת לך. אז אני גם לא מבקש שיהיה אכפת לך, אני מצניע את הצרכים שלי. אני דוחה אותם לאחר כך, כשיהיה זמן, כשיהיה אפשר גם להתמקד בי קצת כי כרגע מתמקדים רק בך עד שהכל יעבור... בולשיט, מתמקדים באמא שלך, זה תמיד היה אמא שלך, אבל את הרי לא מספרת לי את זה אז אני מאמין לך שזו את והעומס שלך ומחכה שהוא סוף סוף יגמר כי עוד רגע גם חופשת הסמסטר נגמרת.

אבל אממ, פורים. וממש לא בא לי. וזה הכל בשבילך, כי עכשיו אנחנו בתקופה בשבילך ואין מקום עכשיו בשבילי...

בפועל את מכינה לי את הסייטן ורוצה להראות לי איך את מכינה בראוניז, ובאמת רוצה איכשהו בכל זאת להשקיע בי.

אבל אמא שלך, היא הרי דומיננטית מתמיד. ולמרות שהבטחת לי שניפגש ב11, מקסימום 12, ב13 את עדיין עם אמא שלך. ורק ב15 אנחנו נפגשים. וזה אחרי שגם ככה בשבועות האחרונים בקושי נפגשנו בגלל המבחן, ובמסיבה הרי לא נהיה לבד, ואני רק רוצה להיות איתך לבד. אני רק רוצה לבלות זמן עם אהבת חיי, ולא עם כל השאר. כל השאר לא מעניין אותי. וגם לא מעניין אותי לאכול וגם לא מעניין אותי הסייטן ולאכול אותו, וגם לא הבראוניז! אני רק רוצה להיות איתך יותר. אחרי שכל כך הרבה זמן לא הייתי איתך! נפגשנו רק בחוץ, בילינו בחוץ, אבל אני רוצה להיות איתך!

בכל השבועיים האלה היו רק איזה 5 שעות "איכות" לבד איתך. וזה חופשת סמסטר לעזזל, אני לא יכול רק לחלוק אותך עם אחרים כל הזמן!
אז ב16 סוף סוף בחדר, אבל אז שוב יש הפרעות ורק 16:30 חוזרים, ואז ב17:00 יש את הבראוניז, ואז ב18:00 כבר צריך להתארגן על משלוח מנות ותחפושות וצריך גם לדבר קצת ולעבוד על המחשב ואני לא יודע מה, אבל אין לנו שום זמן לבד, וב21:00 כבר בדרך למסיבה...

ואני סובל, מה זה סובל. אני רק רוצה לבלות לבד עם חברה שלי, ושוב גוררים אותי לציבור. ובציבור אסור להתנשק ואסור להפגין חיבה. אבל זה קשה, זה כל כך קשה אחרי שבועיים שכל מה שהיה בהם זה חצי שעה ביום רביעי והפעם האחרונה היתה ביום חמישי לפני שבועיים... והיא היתה אחרי כל כך הרבה מתח בגלל תוכניות שנהרסו שזה רק תיקן את המתח אבל לא טען שום מצברים מחודשים :/ אז אני נשבר ומחבק אותך מול החברים.

ואת זורמת. אני חושב לפחות שאת זורמת, בדיעבד כנראה שיתפת איתי פעולה רק כדי שארגיש טוב יותר, אבל מאיפה אני יכול לדעת בזמנו? אני חושב שאת באמת צריכה את זה כמוני ושלא כזה נורא. אז אני מנסה יותר ואת ממשיכה לזרום.

אני באמת מצטער שעשיתי יותר מדי, איכשהוא בסיטואציה הצלחתי לשכנע את עצמי שאם את ממשיכה את בסדר עם זה, למרות שאת לא אמורה, אז לא עצרתי את עצמי גם כשהרגשתי שאני חורג. בדיעבד זו טעות, אבל עם כל הסבל שהיה לי בזמנו שאת בעצמך אומרת, היה לי כל כך קשה לעצור את עצמי!
ואז שבת... כמובן שגם בשבת אמא שלך חייבת לגזול את כל היום עד 15:30 ושוב אין זמן לבד, אז רק פוגשים את אבא שלי ועושים את השיחה וזהו.

אז טענתי מצברים, בדרך הכי גרועה שיש, וברור שזה לא זה, אבל זה יכול להחזיק עד יום שלישי אני מניח. כל עוד יהיה טוב בראשון ושני.

אבל ביום ראשון כל כך לא היה טוב. וזה שוב בגלל אמא שלך! ואת יודעת את זה טוב מאוד, אבל את שוב משקרת לגבי זה. למה את משקרת לגבי זה? אבל לפחות את אומרת לאמא שלך שלא תתערב כי חשוב לך להשקיע (לשם שינוי!) בחבר שלך. וזו לא היתה שיחה טובה, אבל סיימנו אותה טוב. גם משהו. ביום שני אמור להיות הרבה יותר טוב, למה שלא יהיה, הרי חצי מהיום אני אהיה עסוק ואת גם והכל יסתדר.

אבל כמובן שגם כשאני רחוק ולא צריך להיות קשור אמא שלך מצליחה לשלוח את היד הארוכה שלה כדי להרוס לי את היום.

ואז ביום שלישי זה מתפרץ. ואחר כך משלימים, אבל רק אחרי שיחה מאוד קשה. ואז שוב רע לי. ואז אני אומר משהו על אמא שלך ואת זורקת אותי בגלל זה.

וביום רביעי מנתקת קשר. ומאשימים אותי בשקרים. ובדברים נתעבים ומה לא.

תודה באמת

מפתיע באמת שאני כל כך מעורער עכשיו? אפילו אם לא היית אהבת חיי כל זה מספיק כדי לשבור מישהו לרסיסים. אבל את גם עשית את זה וגם אהבת חיי, האחרונה, השלמה ביותר והחזקה ביותר וגם זו שהבטיחה שתמיד תישאר בחיי והיחידה שהייתי מוכן להאמין לה כשהיא אמרה את זה... איך על זה אפשר לוותר?

מרץ 2013

1. להסתנכרן על כל הקורסים

- חדווא 1 = לפתור את כל השיעורי בית בצורה מסודרת.

- אלגברה = כנ"ל.

- חדווא 2 = לראות את כל ההרצאות + תרגולים רלוונטיים + לפתור את כל השיעורי בית בצורה מסודרת.

- הסתברות = להשלים מה שלא הספקתי עד חמישי + לפתור שיעורי בית 2.

- מד"ר = לראות את כל ההרצאות (עד 7) + תרגולים (עד 4) + לפתור את כל השיעורי בית בצורה מסודרת {אולי אפשר לוותר עד ליום העצמאות}

- ביוכימיה = לראות את כל ההרצאות (עד 6) + לעבור על תרגולים + לפתור את כל השיעורי בית בצורה מסודרת.

- לוודא רישום לקורס ו/או להרשם לקורס השני.

- לפנות לעליזה בנוגע למבחן בקורס + נוכחות בבחן/שיעורים לחילופין. + רישום למודל לקורס הזה ולאלגברה.

- לפנות לאמיר בנוגע לציוני מעקב + בחן בהסתברות.

- לפנות למרצה מד"ר לגבי רישום למודל + ציוני מעקב במד"ר + בחן בכל מקרה לברר איך זה ישפיע על הציון.

- לבנות מערכת מחודשת קבועה בהתאם לשינויים + מערכת מיוחדת לשבוע הבא להשלמות + לעדכן קובץ מערכת שעות אביב עם הנתונים החדשים.

2. (וחשוב שזה אכן יהיה 2. כלומר אחרי שסיימתי עם כ-ל 1.) לעבוד על השיר.

- להרשם ליוזר חדש ביוטיוב עם המייל בוואלה ומקסימום הסלולרי בפלאפון.

לכתוב שם:

הגעתי למסקנה שהדרך היחידה בה תוכלי להאשים אותי בשקרים למרות הכנות המופלאה שחווינו, ולמרות שבכלל לא שיקרתי ואני לא מסוגל לשקר,

כמו גם להאשים אותי בבעיה נפשית בזמן שאת יודעת את כל הבעיות שלי ויודעת טוב מאוד שהן לא בעיות בכלל אלא רק מה שהופך אותי למיוחד,

תהיה אם את משוגעת בעצמך... ברמת תסמונת ביי-פולר וכו'.

האמת? לא אכפת לי גם אם את כן. אני אוהב אותך כמו שאת, ואקבל אותך כמו שאת גם אם את משוגעת,ואטפל בך,

קשה ככל שזה יהיה, ואפילו אם זה אומר שאצטרך לקחת טיפול (למשל טיפול זוגי) כדי לעזור לי, כי זו טיבה של אהבה אמיתית.

ואם את לא יכולה לתקשר איתי בצורה נורמלית, את מוזמנת לפתוח יוזר חדש ביוטיוב ולדבר איתי בתגובות.

אין לי מה להסתיר מאף אחד, ולא אכפת לי שכל העולם ידע או ישמע - אני אוהב אותך לנצח, אני אאמין בך לעולמים, ותמיד אחשוף בפניך את האמת.

לגבי השיר:

קמצוץ wishful thinking ולא מעט טענות כלפייך ולגמרי בצדק, אבל בעיקר הצהרת אהבה נצחית כדי שתפנימי שאת האחת, היחידה, והאחרונה.

הנה המילים:

- לערוך מחדש מילים לשיר

- לעשות מיקס לקובץ מוזיקה כדי שיתחיל בI hate to turn up out of the blue, uninvited

- להקליט מחדש מילים בצורה איכותית ולירית ומסונכרנת טוב למוזיקה, אפילו אם במשפט בודד כל פעם.

נ.ב. אם היית בחיי עכשיו הייתי קונה לך את זה
ביום רביעי במבצע ב130 שקל. כי אני דואג לך ורק רוצה שיהיה לך טוב.

אבל לך לא אכפת מעצמך וכנראה גם לא ממני, אכפת לך רק מאמא שלך ולכן את מעדיפה להמשיך להרוג את עצמך במצב בו את נמצאת

אחד הדברים, שלא נאמר השקרים, שסיפרת לסיגל היה שהמצפון שלך נקי.

עזבי שזה הדבר האחרון שאת יכולה להגיד בהתחשב בכל מה שהיה, כל מה שעשית והאשמת אותי,

מסקרן אותי, איך אחרי כל מה שסיפרתי לך ב"שעה", וכל הפרוטוקול בן יותר מעמוד פוליו שאת רשמת לגביה,

ואחרי שידעת שהדבר היחיד שהכי הכי רציתי ולא קיבלתי במסגרת הקשרים הקודמים שלי זה תמיכה בלימודים, ושזה כל מה שביקשתי ממך, את התמיכה הסמלית ביותר, הקטנה ביותר, רק בלדעת שאת קיימת ואני לא צריך לדאוג שיהיה לי קשר... ואחרי זה הבטחת שאני לא צריך לדאוג כי הבנת לחלוטין ואת זה בטוח תתני לי, לא משנה מה.

איך אחרי כל זה, את יכולה לנתק איתי קשר רגע לפני פתיחת הסמסטר, ולשלוח אותי לאנחות להסתדר לבד ובלי תמיכה בעוד סמסטר.

ואז עוד להגיד שהמצפון שלך נקי?

בטח שנקי, כי לא רק שעשית את זה, גם האשמת אותי על לא עוול בכפי (ואת יודעת שעל לא עוול),

ודאגת שאפילו לא אדע בביטחון שאת עדיין קיימת כי את טוענת שהשתנית...

רק עוד משהו קטן,

בסמסטר הזה, את לומדת בקושי יומיים בשבוע, וכל חודש יש לך לפחות שבוע שלם של חופש (יש חודשים עם שבועיים).

מעבר לזה את גם נשארת עד מאוחר ולא הולכת לישון ב20 כמו שאמא שלך רצתה.

תמשיכי להגיד לעצמך שלא יכולת להחזיק חבר במקביל ללימודים ולאמא הלא שפויה שלך, ואולי מתישהוא גם תתחילי להאמין בזה.

בינתיים, החיים שלך הם הבזבוז הכי לא נורמלי שאדם לא שפוי כמו אמא שלך יכול להוביל אליו.

ואני שונא אותך, לא כי את אדם נוראי, כי את לא, רק כי את עשית בחירה נוראית, וגרמת לשנינו לשלם עליה.

אפילו אם הייתי משוגע זה לא היה שווה את זה, ותארי לעצמך שאני לא? זה שווה להרוג את עצמך בשביל זה?

אז ככה, ההאשמה הכי גדולה שלך כלפי היתה ששיקרתי לך מ"ההתחלה ועד הסוף, כולל הסוף". האשמת אותי גם שפגעתי, אבל על זה אנחנו יודעים שכבר סלחת, לא משנה שטענת בפני אחרת, וטענת שאת לא יכולה לבטוח בי או להאמין בי, ונניח שגם זה מקושר לשקרים.

כחלק מהעניין, טענת שגם האהבה כלפי לא היתה אמיתית, אולי כי היא מבוססת על שקר או משהו, לא שזה הופך אותה ללא אמיתית, אבל נזרום איתך.

אז ככה,

בשום שלב לא שיקרתי לך. בנוגע לשום דבר. בנוגע לאף נושא. אני לא מסוגל לשקר. בדיוק כמו שפעם היית.

כן, לא הייתי הכי מדוייק לגבי הלימודים שלי בהתחלה, כי זה היה נושא רגיש אבל חשפתי הרוב אחרי כחודש, ואת כל מה שנשאר במהלך ה"שעה".

חוץ מזה, הייתי 100% אמין, 100% מהזמן, ובנוגע ל100% מהדברים. גם כשדברים שאמרתי סתרו את עצמם, לפעמים זה היה שינוי דיעה, לפעמים זה היה ויתור או התפשרות לטובתך. לפעמים הפנמה שאולי כדאי לחשוב אחרת, למרות שאני לא מסכים. בדיעבד אני מתחרט שהתחרטתי. רציתי לבוא לקראתך יותר מדי פעמים, כי היה אכפת לי ממך יותר מדי, ולא רציתי לפגוע. אבל בפועל, היה עדיף אם הייתי פוגע כדי לבסס מקום בו את באה לקראתי תמורת שאני בא לקראתך ולא כל הזמן לבוא לקראתך ולוותר. בסופו של דבר גם את לא אהבת את זה.

מכיוון שקשה לי להעריך במה יכולים להאשים אותי, ואם אני לא משקר, על כל דבר אפשר לטעון שזה שקר, אז בואי נסכם הכל.

1. וזו הטענה הכי קשה כלפי, שמבוססת 100% על הדיעה של אמא שלך, אבל נניח שיש בה שבריר של הגיון - שיש לי בעיה נפשית.

- אז א. אין לי. נקודה. סוף פסוק. ואת זה קבעו בעלי מקצוע לאורך השנים. ועל כן אני נשבע בקבר של אימי עליה השלום שאין לי בעיה נפשית.

- ב. נניח לרגע שהיתה לי. זה הופך את מה שהיה בינינו ללא אמיתי?

זה הופך את כל התכונות האחרות שבטוח יש לי וכל תחומי העניין שלי למזוייפים? את הרי יודעת שאי אפשר לזייף את זה. את יודעת שהרגשתי דברים, ואת יודעת שנהניתי מלהיות איתך מכל כך הרבה בחינות, שאפילו אם היתה לי בעיה נפשית זה לא מוריד מהם קמצוץ ולא פוגע כהוא זה בהתאמה בינינו.

- ג. שוב נניח שהיתה לי. זה הופך את זה לבלתי אפשרי להתמודדות? הרי את מכירה אותי והתכונות הטובות שלי. את יודעת מי אני מספיק טוב, אז גם אם יש לי בעיה נפשית, שאני לא יודע מה עושה בדיוק כי אין לי מאיפה לדעת במה הפרעה נפשית שאין לי מתבטאת?! איך זה משנה משהו?

איך זה גורם לשאר הדברים להתגמד? הרי הדברים האחרים שם.

ההתאמה המופלאה, הסנכרון המדהים. היכולת לדבר על הכל (כשלא חוסמים אותך) ובמשך שעות (כמו שאת באמת רוצה ולא כמו שמכריחים אותך לקצר).

האושר שחלקנו, ואת זה את לא יכולה להכחיש בשום דרך כי אני ראיתי אותך והרגשתי אותך וריגשתי אותך כמו שלא התרגשת מעולם וזה היה 100% אמיתי!

דבר אחד שלא יצא לי לספר, ונאלצת לחוות, הוא שלפעמים יש לי נטייה לצאת מהכלים. זה בעקבות תסכול עמוק, ומעט מדי תמיכה, וזה כמובן קורה יותר במצבים של מתח מתמשך כמו שהיו בקשר. אני מצטער שיצא לך לחוות אותם ככה, אבל זה לא שאני תמיד כזה. עובדה שבמשך 5 חודשים התפרצתי רק 3 או 4 פעמים. זה אומר דרשני, את אמורה להבין שזה היוצא מן הכלל שמביע על הכלל ולא להיפך. רוב הזמן נתת לי אושר.

2. האם זה שאהבתי אותך זה שקר? כנראה שאת זה לעולם לא תוכלי לטעון.

אפילו רק נאהבת כמו שלא אהבו אותך מעולם, מבלי שאהבת באמת, אין לזה ערך עצום? אין משמעות? איך מוותרים על זה בכזו קלות, אפילו אם כל השאר זה שקר {וברור שזה לא}?

3. התכונות שלי. תראי, אני סיפרתי לך על התכונות שלי לאורך כל הדרך. מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון.

בהתחלה כל הזמן ניסיתי לגרום לך לראות כמה שאני לא בסדר, להראות שאת יכולה להתרחק. אפילו אמרתי לך שאחרים התרחקו בדיוק בגלל זה, ולכן סיפרתי, כי לא רציתי להסתיר ממך שום דבר שיכול להרחיק, מההתחלה. ואת רק התקרבת יותר. את רק קיבלת אותי יותר. איך זה יכול להיות שקר? מה האינטרס של אדם לספר על עצמו דברים שגורמים לאחרים להתרחק? מאיפה יכולתי בכלל לדעת שזה יקרב אותך? להניח שזה היה שקר זה לא שפוי.

4. האמונות שלי. כאמור כאן זה כבר בכלל היה מטופש מצידי להזכיר אותן. רוב האנשים לא מאמינים בקסם. רוב האנשים לא מעריכים אמונות קיצוניות בטוב, בשיפור העולם, בהערכה לכולם והקרבה. לא היתה לי שום סיבה לספר לך את זה. לא היתה לי שום סיבה לחלוק איתך מעולמי המאוד חריג ושונה, להיפך הייתי אמור רק להסתיר את זה ולקוות שתלמדי לקבל אותי למרות זאת עם הזמן. אבל לא, חלקתי איתך הכל. בכל תחום. גם בתחומים שלא הסכמנו עליהם, גם בתחומים שאמא שלך אמרה שהם נוראיים. למה עשיתי את זה אם זה שקר?!

5. המחשבות שלי. הרגשות שלי. התגובות שלי לדברים שקרו בינינו ובקשר.

את לא באמת יכולה לטעון שסתם אמרתי שאני אוהב את הסדרות והסרטים והדברים שראינו. בדיוק כמו שאת לא יכולה להגיד שסתם הראיתי לך את הסדרה Cupid. זה ברור לך שזה באמת הטעם שלי, אז אין טעם לחפש בזה מקום לשקר. כנ"ל לגבי הטעם שלי בתחומים אחרים (שסתר לפעמים את שלך), והרצון שלי שתתנסי ותאכלי יותר דברים.

6. הדבר האחרון שאמרתי לך לגבי אמא שלך - אמרתי שזו היתה רק מחשבה חולפת כדי לתת לעצמי הסבר. זו האמת לאמיתה. נכון, בדיעבד אני בטוח במליון אחוז שהיא אכן עשתה את זה, ואני די בטוח שגם את כבר מבינה את זה. אבל בשעתו, זה היה רק הסבר, רק "אמת אפשרית", ועמדתי לחלוטין מאחורי המילים שלי כשאמרתי לך. לא בגלל שזה לא נראה לי הגיוני, זה בטח שנראה לי הגיוני, אבל הייתי מוכן לקבל את זה כאפשרות, לא כאמת מוחלטת, כדי שאוכל להשלים איתה, כדי שאוכל להמשיך לכבד את האמא שאין לה שום כבוד כלפייך ועושה דברים כאלה. כן, אפילו אז, כשאמרתי מה שאמרתי, אפילו אז כשהרגת את הקשר חד צדדית, אפילו אז הייתי מוכן לתת לאמא שלך מקום של כבוד ולאהוב אותה על כל הדברים הטובים (ויש כאלה) תוך התעלמות מכל הרע (ויש המון)!

נשארה רק עוד אופציה אחת - הכל היה מניפולציה מצידי כדי לגרום לך לאהוב אותי. הכל היה שקר אחד גדול, כי תכננתי מראש לגרום לך לאהוב אותי ועשיתי כל שיידרש כדי שזה יקרה. אפילו מבלי לקחת בחשבון שזה לא מסתדר עם כל הטעויות שעשיתי בקשר והפעמים שנפגעת, יש לך מושג כמה פאראנואידי ולא שפוי זה נשמע? אם לא הייתי יודע אחרת הייתי חושב שזה מגיע מאדם לא שפוי... כמו אמא שלך.

אז אם אדם שאי אפשר לסמוך עליו אומר שאני שיקרתי, אני אתן לך להסיק את המסקנות שלך בעצמך.