כל כך רע לי עכשיו, שאת לא יודעת עד כמה. רע לי בעיקר כי רע לך, כי את עוברת סיוט ואני לא יכול לעזור.
"את" כתבת לי שאם הייתי יודע מה עברת אולי לא הייתי עושה מה שעשיתי. ואת אפילו לא מודעת מה נכתב במילים האלה.
את בעצם אומרת שעברת סבל בל יתואר, שעברת דברים שאסור לדבר עליהם בכלל, שלא ייאמנו.
ומתי כל זה קרה? בזמן שאני לא עשיתי כלום. במשך 3 חודשים שלא הייתי בשום סוג של קשר איתך.
בשבועיים הראשונים - אמא שלך חסמה כל סיכוי לתקשורת,
אז פרט למילים שהיא כתבה בשמך, בכלל לא בטוח שיצא לך לקרוא מה שכתבתי בתגובה.
אז כל מה שעברת בשבועיים האלה לא יכול להיות קשור אליי בכלל! אז במי זה קשור, תגידי לי? או אולי מוטב שתגידי קודם לעצמך.
אחרי שבועיים, ניסיתי לדבר איתך אבל אמא שלך סיננה אותי בטלפון ואז היתה תחלופת הודעות עם עוד האשמות כלפי.
אחר כך מיילים שאף אחד לעולם לא יוכל להאמין שאת כתבת, ואני רק הגבתי בשיא ההתחשבות והאמפתיה.
ובתגובה קיבלתי בסוף היום מייל אכזרי שכתבת שהשתנית. אבל למה השתנית אם אני לא עשיתי כלום? אם אני לא הייתי שם בכלל?!
אז כן, הגבתי לך למייל הזה, וביקשתי להפסיק עם השקרים ולתת לאמת לשחרר אותך - פנים מול פנים.
אבל את? את פנית לסיגל ואמרת שאני לא עוזב אותך ומטריד אותך "יום ולילה".
איך אני מטריד אותך בלי שנהיה בקשר? איך יום ולילה אם זה היום הראשון בו יצרתי קשר? איך את יכולה בכלל להאשים אותי?!
אז סיגל אמרה לך שאת חייבת לדבר איתי כדי שאפסיק. אז התקשרת... ודיברנו פחות מ10 דקות, כשאת כל הזמן מתחמקת מלהגיד משהו באמת.
אחרי השיחה היה עוד צאט מעוות ששוב הייתי מוכן לבוא לקראתך בהכל ושוב שיקרת כל הזמן, ושוב אמרת שהשתנית אפילו יותר.
כן, זה הרג אותך לדבר איתי, וזה הרג אותך לשקר לי, אבל שוב, איך את יכולה להאשים אותי בזה?
את התקשרת בעצמך, בחרת להגיב לצאט שלי ובצורה שבה הגבת, בחרת להישאר בסיוט שלך! ואז חסמת אותי כדי שלא אוכל להציל אותך ממנו.
שלחתי לך אחרי כמה שעות הודעה אחרונה בהחלט לפייסבוק (שאני אפילו לא יודע עד היום אם קראת {ומופיעה בבלוג האחר}), ונתתי לך לנוח.
ואז... עבר חודש. שוב לא עשיתי כלום. אין לי מושג מה עבר עלייך בחודש הזה, אבל שוב אי אפשר להאשים אותי.
ואז שלחתי לך בסמס ברכה ליום העצמאות + לינק ליוטיוב לשיר שמדבר עלינו...
ביום רביעי העוקב שלחתי לך סמס שאני מקווה שלקחת מעיל ושגם אם לא מגיע, אני עדיין דואג שלא תרטב.
בתגובה, קיבלתי וואחד מייל... לא משהו קטן, משהו עצום, שמדבר על כל כך הרבה דברים שונים ועדיין סותר כמעט בכל מילה כל מה שנכתב קודם.
ואז הגבתי והתכתבנו בעוד מיילים.
אני לא יודע כמה מזה באמת היית את וכמה אמא שלך, זה ברור שכמו שחלק מהדברים באמת הגיעו מהלב, היו לא פחות שקרים שלא יאמנו.
אבל בתכתובות האחרונות חזרת לשקר. בכל דרך שיכולת כדי שאוותר.
אבל אני לעולם לא אוותר עלייך, תביני כבר, אני לעולם לא אתן לשטן בדמות אם לנצח. ואי אפשר להאשים אותי בזה!
ואחרי שהסתיימו המיילים שלך שלחתי מייל קצר כתגובה שלא אומרת הרבה, כי התבקשתי במיילים לא ליצור קשר.
אז זה מה שכתבתי:
זה לא הסוף.
בכוונה לא הגבתי למייל הקודם, כי ביקשת וכיבדתי את זה.
למרות שעם כל הדברים הנכונים שרשמת עדיין היו יותר דברים שלא רשמת.
אבל אם את שולחת מייל נוסף מיוזמתך, זה לא הופך את הדברים בו ליותר נכונים אם חוזרים עליהם פעמיים, גם אם תכתבי בכותרת הסוף.
הסוף יגיע רק פנים מול פנים. אין שום דרך אחרת.
ובגלל שאני מכבד אותך גם אם את לא מכבדת אותי, אני לא אתייחס לכל הבעייתיות שבעניין ולא אגיב יותר למייל הזה.
זה היה באמצע אפריל. הפעם הבאה שעשיתי משהו היתה רק באמצע מאי.
שלחתי לך טנא לשבועות כדי שיהיה לך קצת כיף בחג עם כל העומס והסיוט שאת עוברת ולא בגללי. הפרטים שלו מופיעים בפוסט קודם.
לא ידעתי אם ההורים שלך הסכימו לקבל אותו. אז שלחתי אחרי יום תיעוד למייל לא ראשי שלך עם הטקסט בברכה שצורפה.
כשראיתי אותך את אמרת לי שזה לא בסדר ששלחתי את הטנא. שההורים שלך לא ידעו ממי זה אז קיבלו. ש"אי אפשר לתקן דברים עם סלסלה".
בתגובה אמרתי מה פתאום לתקן דברים עם סלסלה, הסלסלה היתה בשביל כל המשפחה, אני רציתי לדבר איתך על הכל כל הזמן ולא נתת לי.
ואז הפטרת למה לא ניסיתי ליצור קשר קודם...
אבל אני מקדים את המאוחר, כי גם אחרי הטנא נתתי לך חודש לנוח. ושוב אין לי מושג מה עבר עלייך בחודש הזה, ושוב זה לא בגללי.
ואז את עשית משהו... הדבר הראשון שעשית בכל התקופה הזו - צירפת אותי למעגל בגוגל פלוס ושיתפת איתי את הספרים שלך.
עדיין הייתי חסום בצאט, עדיין לא יצרת שום קשר מיוזמתך... אבל זה לא היה מקרי.
אחרי שבוע החלפת תמונת פרופיל וזה גרם לי לשלוח לך מייל קצר כשעה אחרי שבעיקר אומר שחשבתי עלייך .
לא יודע אם קיבלת בזמנו אבל הוא מופיע בבלוג בשבילך (ע"ע) וגם במכתב שקיבלת ממני כשראיתי אותך.
שבוע אחרי המייל הזה, שלא נרשם בו שום דבר שעשוי להכאיב, עשיתי מה שיכולתי כדי להיפגש איתך באורנים.
למען האמת, זה לא היה מסובך במיוחד, ואפילו היו לנו 15 דקות כדי לדבר בלי שאמא שלך נושפת בעורף.
בכית כבר אחרי הדקה הראשונה. בלי שאמרתי שום דבר. לא היית מוכנה לתת לי לתמוך בך.
רק אחרי זה אפשרת טיפה לדבר, טיפה לחשוף את האמת שאת מסתירה כבר 3 חודשים.
והאמת היא שאהבת אותי כשראית אותי באותה מידה שאהבת 3 חודשים לפני, למרות שבכל מקום קודם כתוב אחרת.
והאמת היא שאת מתגעגעת מאוד ואני חסר לך, אבל "זה עדיין לא אומר שאנחנו יכולים להיות ביחד".
שאלתי למה? כאן כבר לא יכולה להגיד את האמת אבל אומרת כי פגעתי בך. שאלתי איך? גם את זה את לא יכולה להגיד.
ואז גם אמרת שהאמת היא - שהחיים שלך עכשיו הרבה יותר מסובכים מאשר היו כשהיינו ביחד.
{למרות שאת לומדת 4 מקצועות בסמסטר הזה ולא 11 כמו בקודם, רק יומיים בשבוע ולא 4. למרות שאין לך חבר שאמא שלך משגעת אותך לגביו.
למרות שאין בכלל על מה להתווכח עם ההורים כי אני כבר 3 חודשים לא שם! מה זה אומר, פרט שכל מה שאת עוברת הוא לא בגללי ואת לא אמורה לעבור בכלל אם כן הייתי שם?!}
ואז אמרת לגבי הטנא, וכשהגבתי שאלת למה לא יצרתי קשר קודם...
ידעת באותו רגע שזו טעות, שאת לא יכולה להודות בזה שלא את זו שחסמת, אבל אמרתי שניסיתי גם ניסיתי וכל פעם חסמו אותי. זה היה הרגע האמיתי היחיד.
כי מיד אחרי זה התחלת להאשים שעשית לי רע, ושסבלתי, וששום דבר לא מספיק טוב בשבילי וכו' וכו' - כל השטיפת מוח של אמא שלך שלפה שוב ראשה המכוער ויחד איתה המשפט שאת "לא יכולה לעשות את השיחה הזו עכשיו". אז אמרתי לא עכשיו, תני לי אחר כך, מתי שלא תגידי, רק תגידי שיהיה.
ולא יכולת להבטיח לי כלום, לא יכולת להגיד לי כלום, רק אמרת שאת רוצה שאעבור הלאה ואוותר.
אז שאלתי אם אני יכול לפחות להביא לך משהו, ואמרת שאפשר.
אבל כשהוצאתי אמרת שאת לא יכולה לקחת ממני דברים - שוב המשפטים של אמא שלך, כי היא תמיד שם! ולמה שתקחי...
ואז אמרתי כי האמנתי בך כל הזמן ומאמין גם עכשיו ואם תקחי אדע שלא האמנתי בך לשווא.
שכל הזמן המשכתי להאמין בך, ושלתת לי את הפגישה ולקחת את המתנה יוכיח שהיית ראויה ושלעד אמשיך להאמין בך, ואת לא יכולה לבקש מאדם שיפסיק את האמונה שלו.
אז שאלת אם לא תקחי - זה יגרום לי לוותר? שעדיף שאדע שלא, כדי שלא אאמין... אבל עצרתי אותך ואמרתי שאני לא יכול לוותר.
ששום דבר ואף אחד לא יכול לגרום לי להפסיק להאמין בך. שכל רגע איתך היה אושר ושווה כל סבל, ושגם כל סבל שהיה, נגרם רק בגלל התערבות אמא שלך.
ואז השארתי לך את המתנה. ולמתנה היו משודכים הדפים של המכתב. זה שלא אמרתי לך שהוא שם בשבילך.
דברים שהיה חשוב לי שתקראי, שהיה חשוב לי שתדעי, שגם אם לא יצא כלום מהפגישה לפחות יהיו לך הדפים.
ולכן זה לא חשוב בכלל שלא לקחת את המתנה, העיקר שלקחת את הדפים.
אחר כך, בשעה 6:40 בבוקר יום חמישי שבו את לא לומדת, אבל אמא שלך ערה מ6 בבוקר כי היא תמיד מתעוררת ככה,
נשלח אלי המייל שהתחיל בזה שמה שעשיתי היה מאוד אכזרי,
עוד הרבה מילים של אמא שלך ובתוכן שוב האשמות שפגעתי בלי להסביר איך ושאני לא יודע מה עבר עלייך,
אבל גם שקראת הכל ואת לא יכולה להגיב "מסיבות ברורות" שכמובן לעולם לא יצויינו.
- הגבתי בכל מה שהיה חשוב לי להגיב:
אמרתי במפורש שזה לא אקט אכזרי כי אם נואש,
שאם תקראי הכל ולא רק את המכתב {שאין לדעת מה קראת ממנו} גם תדעי הכל ותביני לבד עד כמה אי אפשר אחרת,
הזכרתי שוב שניסיתי ליצור קשר וחסמו, הראיתי שברור לי שאמא שלך מעורבת,
הזכרתי שהכל בינינו היה אושר מוחלט בלעדיה ושלעולם לא אתן לה לנצח, ושלעד אשאר שם בשבילך, גם אם לא תרצי.
אמרתי שאת צריכה למצוא עם מי לדבר באמת, ולא לעבור סיוט לבד, ואת המייל סיימתי במשפט
"ואם לאמא שלך אכפת ממך אפילו קצת, גם היא תבין את זה, ותיתן לך לחיות באמת."
כל השאר כתוב במכתב ובעיקר בבלוגים, ואת חכמה ואני בטוח שתוכלי למצוא אותם בעצמך...
אבל עכשיו רע לך, כל כך רע לך, ואני אמפאת, ואת יודעת שאני חש את הכאב שלך, ולכן אני לא יכול שלא יהיה רע לי.
אני רק מקווה שתעברי את המבחנים והעבודות כמה שיותר מהר כדי שיהיה לך קצת חופש נפשי להשתחרר.
ואז, אולי, סוף סוף תפני אלי מיוזמתך ותספרי לי את האמת. אם לא בשביל אז בשבילך ובשביל המצפון שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
