אפתח בקריאה נרגשת:

לאן הלכו פתאום כולם?

כן, כן, אליכם אני מדברת. מה זה ההפקרות הזו?

ולעניין שלשמו:

 פעם בשנה לערך (במקרה הטוב), תוקפת את ג'ייני רוח תזזיתית של פרודוקטיביות.

נזכרת היא, שלמרות שעדיין מציעים לה כרטיסיית נוער באוטובוס, הרי היא כבר, לכל הדעות, בחורה בוגרת, שמצפים ממנה לכלכל את ענייניה בעצמה. או אז ניגשת היא לבנק לקחת את כרטיס האשראי שהונפק לה חודשים מספר קודם לכן, בודקת בחשבונה שאכן נכנסת המשכורת המביכה בזמן, פותחת את ספר הרופאים של קופת החולים (דמי חבר יורדים בהוראת קבע, נכון?)  וקובעת לעצמה בדיקות, וכיוצא בזה.

בין סידור מעיק אחד למשנהו, מתנחמת ג'ייני בתור שקבעה למספרה הנוצצת והמומלצת, "לה פן", המנוהלת ע"י הזוג החביב, ז'אן ומארי.

ג'ייני ברייה חביבה ונאמנה עד מאוד בדרך כלל, אך קשה להתעלם מהעובדות: זונה של מספרות. מאז עמדה על דעתה, לא ביקרה אצל אותו הספר פעמיים.

שיער יפה לה, לג'ייני, אם מסתכלים על כל שערה בנפרד. אך למרבה הצער, קטן השלם מסכום חלקיו, והאפקט הכללי המתקבל הוא מנופח וחסר צורה. להמחשה, דומה הוא יותר לשיער של הילדות מפליימוביל מאשר לשיער של העלמה ברבי.

על כן, נודדת ג'ייני ממספרה אחת למשנתה, מסתפרת ועושה פן מאמם, ולאחר החפיפה הראשונה חוזרת לקוקו סולידי.

הפעם, כאמור, נבחרו ז'אן ומארי למשימה הנועזת.

"אלור אנסוויט, בונ'זור בונסואר מדמואזיל!" קרא ז'אן בשמחה כשנכנסה.

"ערב טוב, באתי לתספורת." אמרה ג'ייני בנימוס, מביטה בחשד בקרחתו הבוהקת של ז'אן.

שטחה בפני האיש עם המספריים את בקשתה, וביקשה הצעות לתספורת ("שאני לא אצטרך ללכת עם קוקו. לא ארוכה מדי, ולא קצרה, שאפשר לאסוף לחדר כושר, ובלי פוני, ובלי לגזור יותר מדי ליד הפנים ו...").

"אלור! אלור!" אמר הסרפתי בהתרגשות. "טנגו בדיוק את מה שאת סריכה! ייצא לך מוצ'ו מקסים! נגזור קצת מפה, נדרג קצת משם, נעשה קצת... אהה... איך אומרים,  ז'מאפל ז'אן ז'האביט אה גבעתיים, ו – הללויה! אהה – וואלה! כמו הדוגמנית בפרסומות של הרבאל אסנסס! "

לשמע אזכור זה, אורו עיניה של ג'ייני. הצרפתי הקופצני נגע בנקודה רגישה: מזה זמן רב היא משתוקקת לשיער של הדוגמנית האלמונית, ועוד יותר מכך – לחוויה שמגיעה איתו קומפלט! זה שלג'ייני אין חבר לא אומר שאסור לה ליהנות קצת, ואם הוצאת עיניים לשכנים כלולה בעסקה – מה טוב!

על כן, החניקה ג'ייני את חששותיה, עצמה עיניה בצייתנות, והפקירה עצמה לחסדי האיש הקרח. נדנדה רגליה קדימה ואחורה בכסא הנוח, וגלגלה בראשה את פרדוקס הספר כדי להעביר את הזמן.

בדיוק כשניסתה לחשב את החזקה ה 17 של 2, שמעה כחכוח לא ברור ליד אוזנה השמאלית. ניקתה את המים מהאוזניים, והכחכוח הלא ברור הפך לזרם של מילים בשפה לא מובנת. ג'ייני מעולם לא שמעה מילים כאלה מפורשות, היות וגדלה בבית טוב וחסוד יחסית, אך לא היה ניתן לטעות בפרשנותן.

היא פקחה את עיניה והביטה במראה. מאחוריה עמד ז'אן, מארי מאחוריו וקווצת שיער ארוכה למדי בידו. אותה קווצת שיער, באופן מפתיע, הייתה חסרה מהצד השמאלי של ראשה. לפני שהספיקה לקלוט את גודל הזוועה, חזר ז'אן לעשתונותיו ומלמל "סה פוסיבלה, סה פוסיבלה, איי ת'ינק איי קאן איי ת'ינק איי קאן איי ת'ינק איי קאן..." וחתך קווצת שיער מהצד הימני.

אך אבוי! קווצת שיער זו הייתה ארוכה אפילו מן הראשונה, וראשה של ג'ייני המסכנה נראה חסר איזון מתמיד.

נשימות עמוקות, לא בוכים על חלב שנשפך ועל שיער שנגזר. ז'אן נטל את המספריים וקיצץ כמה מילימטרים מהצד השמאלי.

לא מספיק.

אזר אומץ וגזז עוד כמה סנטימטרים.

יותר מדי.

וגזר עוד קצת מימין.

ועוד טיפה משמאל.

כשסוף סוף הניח את המספריים, התבררו תוצאות הטבח:

משיער של ילדת פליימוביל עברה ג'ייני לשיער של ילד לגו.

"נו, נכון שזה בליסימו??" שאל ז'אן בעצבנות, והביט בה בעיני כלבלב.

"מוי מוי כיף, יושב עלך בול!" פתחה סוף סוף מארי.

וג'ייני? מה איתה? לא ייתכן שתיכנע לקלישאת "לאשה" הנוראית מכל! לא ייתכן שתיפול בסיבה מספר 33 מתוך "50 התחומים שבהם אנחנו לא אסרטיביות מספיק"! לא יעלה על הדעת שתפחד מהספר צמרת המסוגנן שלה, שבעצם ישב מאחוריה בשיעורי צרפתית בחטיבה, ולא תגיד את דעתה האמיתית!

"זה נחמד מאוד." אמרה ג'ייני בעצב. "באמת, נורא מיוחד".

ז'אן ומארי הסתכלו בה במבט אבהי, והיא שילמה ויצאה אל הלילה התל אביבי הקר.

טוב, לפחות עכשיו היא לא צריכה ללכת עם קוקו.