יש! איזה כיף, מישהו אחר ממציא רעיונות!

במלחמה הזאת אני אפסיד, כנראה, אמר האיש לעצמו, אבל המשיך ללכת.

לא כך הוא חשב כאשר ראה לראשונה את המזוודה המסתורית ליד מיטתו. היה זה מתישהו באמצע העשור השלישי לחייו, בדיוק בתקופה שהוא התחיל להגיד לעצמו, נראה לי שהכל מסתדר, למרות הכל. ואפילו הרשה לעצמו להיות קצת שאנן, להרפות, להוריד את הרגל מהדוושה של הגז.

לכן, כשקם בבוקר וראה את המזוודה, לא דאג במיוחד, רק התמתח והביט בה בסקרנות. הצד שלה של המיטה היה עדיין חם. נוסעים לאנשהו? הוא שאל בחיוך. היא לא חייכה. אני רוצה שתצא מפה, היא אמרה. הנה, ארזתי את כל הדברים שלך אתמול בלילה.

תפסיק כבר, הוא נזף בעצמו, דוחף את ההרגשה הקרה שהחלה לעלות בו אל מתחת לסרעפת. נו, מה את מדברת שטויות, ספרי לי לאן נוסעים. הוא חיפש צל של חיוך על פניה, ולא מצא. אני לא יכולה לחיות איתך יותר, בהתחלה היה כל כך טוב, אבל כבר הרבה זמן לא. הוא עדיין לא זז, והיא הסתכלה עליו בציפייה. מנגנון בקרת הנזקים שלו חילץ עצמותיו והתחיל לעבוד. הוא היה קצת חלוד, וחרק קצת. האיש קם והלך לצחצח שיניים. כשחזר, המזוודה עדיין הייתה שם. המנגנון המשיך להיבנות, קומה של הכחשה, קומה של כעס, קומה של הבטחות, שבועות ונדרים. הוא התלבש, לקח את המזוודה ופנה לצאת. הוא ביקש וקיבל חיבוק אחרון, ויצא.

הוא בילה כמה חודשים בהתבוננות עצמית. מה לא בסדר איתי? האיש שאל את עצמו. אני בסדר, אני בסדר גמור, היה משנן. אני צריך לבנות את עצמי מחדש. משהו כבר לא מתאים שם, אני צריך להתבגר, כנראה.

וככה הוא עשה. החליף מקצוע, נרשם לחוגים, קנה אופנוע, והרגיש מסופק. ואז הוא גם מצא אותה, באיזו מסיבה של חברים מהחוג לטאי-צ'י. היא הייתה מקסימה, והיא חשבה שהוא מקסים, גם כן. האיש איפסן את מנגנון בקרת הנזקים שלו בארון, אך מדי פעם היה מוציא אותו, מתבונן, ממרק ומשמן. כשקם בבוקר יום אחד וראה את המזוודה, הוא היה מופתע מאוד. חשבתי שאני בסדר, נאנח. חשבתי שהכל טוב עכשיו.

הפעם הוא לא שאל אם נוסעים לאנשהו. מנגנון בקרת הנזקים הרכיב עצמו בזריזות מפתיעה. האיש הסתדר, נשק על מצחה, לקח את המזוודה ויצא החוצה, להמציא עצמו מחדש.

בעשרות השנים שחלפו מאז, הסיפור חזר על עצמו. האיש היה נכנס לתקופה קשה, מנתר ממנה אדם חדש, פוגש בחורה, ועובר לגור איתה. את המנגנון הוא שמר על השידה ליד המיטה, מאחורי השעון המעורר. אחרי כמה זמן – המזוודה הייתה מופיעה. האיש היה מופתע בכל פעם מחדש, אבל כבר לא שאל שאלות מיותרות. אחרי הפעם החמישית כבר היה אורז את המזוודה מראש בעצמו, כדי לא להטריח את הבחורה, למרות שכל פעם הוא היה בטוח שהפעם האחרונה הייתה הפעם האחרונה.

בתקופות הרעות הוא היה שואל את עצמו שאלות, מנסה לחשוב איפה טעה. לפעמים היה מדמיין שיש לו קרניים, קשות ומכוערות, שיוצאות לו מהראש רק כמה זמן אחרי שהוא נהיה מאושר. וזנב, כמובן, זנב מטונף של לטאות, ורק הוא לא יכול לראות אותם. הוא היה חולם שיש לו איזו מין בעיה פשוטה כזו, שמרוב שהיא פשוטה אז אי אפשר לאבחן אותה, ואם הוא רק היה מוצא את הרופא הנכון, אז הרופא היה רק מסתכל עליו ומכריז, אה, זה ברור! יש לך סטרפסטוקוטידמילייס! הנה, קח את הכדורים האלה במשך שבוע, ותהיה בריא!

אבל זה אף פעם לא קרה.

לא מזמן, הוא פגש במקרה את הבחורה ההיא, זו שאצלה ראה את המזוודה לראשונה. היא ישבה בגינה עם הנכדים שלה, והוא, לאחר שווידא את זהותה, התיישב לידה והם התחילו לשוחח. כמובן שהיא זכרה אותו, והם דיברו על הזמנים הטובים ההם, על דא ועל הא.

פתאום האיש אמר, אף פעם לא באמת הבנתי למה הפסקת לאהוב אותי אז, כשדיברנו, אף פעם לא אמרת לי מה לא בסדר איתי.

והיא אמרה, אתה יודע, אף פעם לא באמת שאלת.