פוסט זה מוקדש לדודינקה, אם הוא ירצה בו.

ובכן, כחכח ג'נטל-מן, מה זה אומר, כל זה?

ספיידרמן הסתכל בו ברחמים. וונדרוומן התחמקה ממבטיו.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מקרים כאלה יותר, אמר סופרמן בעדינות, מארגן מחדש את תחתוניו על הטייטס. זה מוציא לנו שם רע.

אבל, התחיל ג'נטל-מן, הייתי יכול להישבע, הסכינים נראו כל כך אמיתיות!

עזוב, פטר אותו הפאואר ריינג'ר האדום בעייפות. כל שנה זה אותו סיפור. כל שנה בפורים, הוא טס לו מעל העדליידע, ומכסח במכות את כל הילדים שמתחפשים לנינג'ות, פיראטים או לטוני סופראנו! כל שנה! ובכל פעם הוא מסביר שהוא רק רצה להגן על הנסיכות והפיות, ואי אפשר להכניס שום דבר לראש האטום שלו!

האמנם כך היה? ג'נטל-מן ניסה להיזכר בחגים הקודמים. כל כך מבלבלות אותו, כל התחפושות האלה. תמיד יש לילדים האלה תחפושות חדשות שהוא לא מבין. כל שנה משהו יפני חדש, עם עיניים ענקיות ואגלי זיעה שנשארים קפואים באוויר.

אני מצטער, אמר לבסוף, גופו העצום מנסה להיראות קטן יותר. אני באמת לא יודע מה לעשות.

אף פעם לא התחפשת כשהיית ילד? ניסתה וונדרוומן. אתה לא זוכר איך זה?

כן! הרים ג'נטל-מן את ראשו לרגע.

אני התחפשתי לכלנית, אמר בביישנות. היו לי יופי של עלי כותרת.

סופרמן נשם כמה נשימות עמוקות.

תראה, הוא פנה לענק שלפניו. פשוט תנסה לשמור על פרופיל נמוך, טוב? אנחנו לא יכולים להמשיך לתרץ את כל ה... התלהבות יתר שלך. אתה לא ילדה קטנה!

הפאוור-פאף גירלז צחקקו ברקע כשג'נטל מן הסתובב בראש מושפל וירד מהבמה.

ג'נטל-מן הרים את ראשו ברגע שיצא מהאולם. אחד מהדברים שג'נטל-מן גאה בהם ביותר היא יכולתו להביט להשפלה בעיניים, ולצחוק בפרצופה. וגם הפעם הוא לא ייתן לשלוש ילדות קטנות לעשות ממנו צחוק. גם הפעם. לא הפעם.

מה שאני צריך עכשיו זה משימה, ידע הענק. משהו גדול, משהו עצום, מעשה גיבורות מונומנטאלי. משהו שיחזיר אותי למרכז העניינים.

הגיע הזמן למשהו רציני. להתגבר על הפחדים, לעמוד מול האתגר הגדול ביותר.

ג'נטל-מן הזדקף, הרים סנטרו באוויר ופנה נגד הרוח. כינורות דרמטיים ניסרו באוויר את נעימת הפתיחה של "הבית הלבן".

והוא ידע. גבירותיי ורבותיי, אזרחים שלווים של משולש תל אביב – רמת גן – גבעתיים, ג'נטל-מן, גיבור על, הולך לעשות סדר במועדון הדאנג'ן.