שושו? מי זה שושו?

בלוגרים יקרים, או מי שיקרא את זה..

אני כבר לא יודע עד כמה בן אדם יכול להיות חשוף בימנו; כל אקט, כל מילה, כל תמונה שפורסמה.

בסופו של דבר, הכל מגיע לכולם.

כשפרקתי את אותם הארגזים שישבו להם בפינת החדר באיום מתמיד.. של זכרונות.

שטפה אותי תחושת מועקה כבדה.

כמה עוצמה יש בארגז קרטון אחד..

אני יודע שלפעמים אני נשמע קיטשי, אולי אני באמת כזה, ואולי זה רק בא בעסקת חבילה עם לב שבור.

מה עוד יכול לעשות? אני תמיד חושב ושואל... לא יכולתי להישאר, הייתי חייב לחזור למשפחה.

והמחייה רוששה אותי.

אז אומנם היא מלאה את ליבי באהבה, אבל לצערי, בחיים האמיתיים זה לא מספיק.

לעומת כל זה, היה לי יום עמוס והכרתי אנשים רבים חדשים. כולם פה כ"כ נחמדים! וחמים!
הכל כ"כ אישי לעומת לונדון הסוערת והקרה.

אני עדיין לא יודע איך אתאקלם פה. לא יכול למנוע מעצמי מלשקוע במחשבות וגעגועים אל אותו המקום בו היה לי כ"כ טוב, בין זרועותיה.
אבל לא. צריך לזכור. צריך לדעת למה עשיתי את השינוי. למה בכל זאת הצלחתי להפנות לה את גבי וללכת אחרי אותה פרידה כואבת.
עליי לזכור את ימיי כחסר-כל שם בלונדון.  את החיסכון הבלתי פוסק, שלא הצטבר לשום הון.

כאן יש אפשרויות.
פה אולי אצליח לבנות את החיים עליהם תמיד חלמתי.
אצליח. ללא ספק, אני אצליח.

עד כאן חבריי,
אותו הדייב, בפינה קצת שונה של העולם.

אז קיצר זה הסיפור. קוראים לי דייב (דייויד), בן 23, אוהב הליכות ארוכות על חוף הים (בצחוק בצחוק), גרתי 5 שנים בלונדון עד שעליתי לפני חודשיים וחצי חזרה לארץ ישראל. פתחתי בלוג, בינתיים לא בטוח בשביל מה אשתמש בו...

בעיקרון פתחתי את הבלוג כדי לכתוב את המחשבות שלי, החברים הטובים שלי לא יודעים על זה - ומעדיף שישאר ככה.

אני בן-אדם פשוט, לומד, אוהב לבשל, ביישן, מפנק, לא טוב בלהתחיל עם בנות, אוהב את הפרטיות שלי, נאמן, אוהב בעלי חיים, חושב לפעמים על מוות, I believe that children are our future, לפעמים בדיכאון, אוהב אוכל מקסיקני.

מקווה לפגוש כמה אנשים טובים על הדרך.

דייב.