חיוך - קו עקום שמיישר הכל (:

אני לא זוכרת מה הוביל לזה, אבל החלטתי שאני לא רוצה לכתוב כאן יותר...

שהבלוג הזה מלא ביותר מדי כאב, קטעים משירים שמבטאים את מה שהלב מרגיש,

זכרונות מאהבות ישנות, רגעים בהם הלב נשבר,

רגעים בהם הרגשתי שאני עוברת קצת מעבר למה שאני מסוגלת לעמוד בו...

וסתם, דיי אופייני שאחרי תקופה "מושלמת" תהיה תקופה של רגיעה,

שפתאום..החזרה הזו לשגרה תהיה שונה כל כך.

אז בבלוג השני שלי, זה שבו אני מציינת את רגעי האושר...אני אכתוב על החופש המדהים שהיה לי,

על החודש האחרון וכל הטוב שהיה בו... והיה המון.

רציתי הפעם דווקא... לכתוב על זוגיות, על העבר, על ההווה, על העתיד...

לא להתייחס לדברים ממש "ישנים" שפגעו ואני מנסה להילחם בהם על מנת שאני באמת אוכל להשכיח אותם מהראש ומהלב.

רציתי לכתוב על הכרות קצרה, קצרה ומשמעותית... וכנראה עוד אחת מאלו שיסתיימו בניתוק, בתחושת החמצה ובציפייה להזדמנות הבאה, בתקווה שהיא תהיה בריאה, טובה, ואמיתית יותר.

אז אני יודעת שיש לי דפקט..אני יודעת שאני נוטה לפתח ציפיות מהר מדי,

וכמה שאני מנסה לפעמים לשדר לסביבה ש"אם לא יצא מזה כלום אז לא נורא",

מבפנים אני עדיין לוקחת קשה כשזה מובל..לא בדרך שבה קיוויתי.

אני גם נוטה להסיק מסקנות מהר מדי, ולפעמים בטוחה שהאדם שאיתו נפגשתי - לא ירצה לראות אותי שוב,

כשבעצם - זה בדיוק ההפך. או אולי לא בדיוק, אבל הוא כן מעוניין לתת לזה עוד הזדמנות.

אז הכרנו לראשונה בסוכות, לא ממש "הכרנו"..פשוט ראיתי אותך לכמה שניות, ומשום מה לא שכחתי... תהיתי מי אתה, מה הקשר שלך לאותה מסגרת..אבל לא באמת ניסיתי לחפש אותך. לא חשבתי על זה.

ואז הגעת במקרה, כי ראית שגם אני קשורה לאותה מסגרת..וזה גם סיקרן אותך לדעת איך הגעתי לשם...

אז דיברנו. ומהר מאוד מצאנו כמה דברים משותפים, שאחד מהם זה העובדה ששנינו לא התברכנו בעודף סנטימטרים לגובה, כן, שני נמוכים...

שלפעמים זה קצת מפריע להם, אבל אנחנו מצאנו את זה בתור משהו משותף... במיוחד העובדה שאני נמוכה ממך, וזה לא משהו שאתה רואה כל יום..מישהי שהיא לא ילדה, והיא קטנטנה..כן, זה קיים, אבל זה דיי נדיר.

התכתבנו כמה ימים ואז אני פשוט החלטתי להתקשר, וככה ההתכתבות הקצרה הזו הפכה למשהו קצת יותר "מציאותי".

נדלקתי מהעובדה הזו שקלטתי אותך כבר אז, בפעם הראשונה שראיתי אותך..וכאילו מהשמיים פשוט הגעת אליי לבד.

בהתחלה בכלל חשבתי שאין מצב שזה פשוט קרה ככה ושמישהו תיווך..אבל ירדתי מזה.

כל הקטע של זוגיות עלה בשיחות האלו, הרבה יותר מוקדם ממה שחשבתי..בכל זאת, אנחנו מכירים כמה ימים.

שאלת אותי ברצינות, אם אני חושבת שיש מצב שיהיה בינינו משהו או שזה מופרך מדי.

עניתי לך בכנות, שאני לא פוסלת, אבל יש לנו עוד הרבה מה לעבור עד שנדע אם יהיה בינינו משהו או לא.

אז מבחינת הנתונים היבשים זה לא נשמע מציאותי כל כך,

הפער גילאים, העובדה שאנחנו גרים במרחק גדול אחד מהשניה,

העובדה שעם כל העומס הזמן היחיד שיהיה לנו להיפגש זה סופי שבוע,

מה שבעייתי מעט כי אצלינו בבית לא שומרים שבת.

קרבה לדת זה משהו שתמיד עניין אותי, וידעתי שמבחינתי..לשמור שבת זו ברכה, זה משהו שאני מאמינה שבשלב מסויים בחיים אני אתחיל לעשות.

הייתי מסוקרנת, ורציתי שניפגש... גם אתה.

ידענו שיש אירוע של המסגרת דרכה "הכרנו", אבל העדפנו להיפגש לפני, שנינו...

לא לחכות לאותו אירוע עמוס באנשים אחרים שנרצה לראות, כי לא באמת נוכל להכיר שם.

אז נסעתי אליך.

מודה שכשחברות שלי שמעו על זה היו לא מעט תגובות בסגנון "מה את רצינית? למה הוא לא מגיע עד אלייך? למה אתם לא נפגשים באמצע הדרך? את נוסעת עד אליו?!"

ועניתי שכן. הצעתי בהתחלה שניפגש באמצע הדרך, אבל אמרת בצדק שה"אמצע" כל כך קרוב אליך, אז למה שאני לא אמשיך...

דיברנו המון לפני, והרגשתי מן חיבור כזה..הצלחת להצחיק אותי עוד לפני שנפגשנו,

ואני מודה שהומור וציניות זה משהו שמדליק אותי, אני נוטה לצחוק מכל שטות... אבל איתך זה פשוט זרם טוב.

גם כשנפגשנו צחקתי המון, באמת שהיה לי יום כייפי כזה.

לא חשבתי תוך כדי מה אני רוצה לגבינו, מה אני חושבת שיהיה...

הרגשתי שצריך לתת לזה זמן.

לא הרגשתי שהפער גילאים יפריע, גם לא המרחק. גם לא הדת.

הרי בשביל אהבה אמיתית אנשים נוסעים גם לקצה העולם, אז ששעה וחצי תשבור אותי?

והפער גילאים? זה לא אומר כלום מבחינתי.

הפער לא כזה משמעותי, וגם פערים משמעותיים יותר אפשריים. כשמתאהבים, לא בוחרים להתאהב במישהו בטווח גילאים מסויים, זה פשוט קורה.

אז היה לי מצחיק, והיה לי כיף. והיה קצת שוק... אני חושבת שלשנינו.

היינו בחוץ, במקומות שבשבילך הם כמו בית, ובשבילי היו קצת זרים יותר,

אבל זה לא מנע ממני להנות, לצחוק, ופשוט לתת לזמן הזה לעבור בחיוך.

לא הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך, ואני לא מצליחה להבין מאיפה ה"חיבור" הזה...

כשהגעתי הביתה, אחרי 3 שעות בערך בדרכים, עדכנתי..

שאלת איך היה לי.

אמרתי שהיה נחמד, שלא הרגשתי כאילו זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו...

אתה הסכמת שהיה נחמד, אבל לא ברור אם זה יתפתח לאנשהו..שנראה שכן, אבל גם שלא...

הסכמתי איתך שבאמת מוקדם מדי לדעת, אנחנו צריכים להיפגש שוב.

"הסכמנו" על זה שניתן לזה עוד הזדמנות... הרי יש את האירוע הזה ששנינו נהיה בו.

אתה הצהרת ש"אחרי האירוע נדע", ואני תהיתי מבפנים... ושאלתי את עצמי,

איך אפשר להצהיר כזה דבר? מי מבטיח שאחרי האירוע הזה נדע..?

לא באמת יהיה לנו זמן לדבר, שנינו. לא יהיה לנו זמן לנסות להכיר שוב... לראות אם הדברים יזרמו קצת אחרת.

ומה שעוד יותר גרם לי להבין שההכרות הקצרה הזו מגיעה לסוף מסויים...

זו העובדה שמאז שנפגשנו -

אנחנו בקושי מדברים,

אם כן - זה אחרי שאני כותבת, והשיחות קרירות, יבשות...

אני מרגישה שכואב לי,

כי אני מפספסת משהו שחשבתי שיכול להתפתח לכיוון טוב...

אמרתי שאם לא זוגיות, אז לפחות נהיה ידידים.

זה לא שבאמת נוכל להעלם אחד לשניה,

אולי זה לא יקרה בתדירות גבוהה - אבל אני עוד אראה אותך.

מצד שני, אם זו הגישה שלך -

אז אולי זה באמת מיותר.

אולי אין טעם לקוות...

ביום שנפגשנו ואולי ביום שלמחרת עוד האמנתי בנו קצת יותר.

היום..? כמה ימים אחרי...

כבר ברור לי שבחרת לוותר,

גם אם לא אמרת את זה בצורה מפורשת.

זה לא הגיוני שנתעלם אחד מהשניה במשך שבוע,

ואז מה, ניפגש באירוע הזה - אחרי שבכלל לא נברר לפני אם שנינו באמת נהיה שם,

ופתאום.."ניצוצות באוויר"?

זה לא עובד ככה.

כשחשבתי שניתן לזה עוד הזדמנות,

התכוונתי שננסה להמשיך כרגיל עד אז...

ואז נראה אם יש איזה רצון להמשיך.

כנראה שלא.