יפה שקיעת השמש ללב עצוב

לסלוח או להתעקש להמשיך בשלי, ולתת לחיים לעבור?

לתת לזמן לעשות את שלו?

הרי ניסיתי לעשות את זה כמה וכמה פעמים, ואני יודעת שזה קשה לשכוח.

בעצם- זה לא קשה, זה בלתי אפשרי.

זה מציק.

הרבה דברים מציקים לי כי הם מזכירים לי את זה.

חשבתי אולי עדיף שאני לא אשכח, כי זה לא יישכח, ולהתעלם מזה- אני פשוט לא מסוגלת. רוצה, אבל לא מסוגלת, פשוט לא יכולה..

חשבתי שאולי כדאי שאני...

אסלח.

כן אני יודעת. זה לא מגיע לו, אחרי כל הדברים..

על הדברים שנעשו ועל הדברים שנעשים- ממש לא.

אבל.....

אולי זה סתם מפריע לי ומה שאני צריכה לעשות זה לנסות לסלוח?

אולי במקום לשמור טינה, אולי במקום לשנוא, אולי במקום להסתכל על זה כך ולא אחרת- אני אסלח לו?

אסלח- על הדברים שהוא עשה.

אסלח- על הדברים שנגרמו.

אסלח- על הגורמים, על המעשים, על הפגיעות, על הדמעות, על הבכי, על ההתאכזבויות...

על הכול.

אולי זה יעזור..

החוסר ידע הזה הורג אותי, באמת שאין לי מושג מה זה יעזור, אבל אין לי מושג מה יקרה אם אני לא אסלח...

מה יקרה אם לא "נפתח דף חדש", אם לא אסלח לו, אם אסכים לקבל את העובדה שזהו, הכול עבר...

אבל מצד שני, מה יקרה אם אני כן אסלח, וכן אהיה מוכנה לפתוח דף חדש *שוב* ולא לשים לב למה שקרה, להתעלם כאילו זה מעולם לא היה, להשאיר את זה רחוק ממני, להשאיר את תחוב בתוך זכרונות מאוד רחוקים...

לא משנה מה, יהיה לי זיכרונות רעים..

ממנו..

אז להתעלם זה לא יעבוד, כי אני מכירה את עצמי, וזה פשוט לא ילך לי, אני לא אצליח.

אני יודעת את זה.

וגם לסלוח לו זה לא יעבוד ילך, כי עצם זה שהוא יגיד סליחה ועצם זה שאני אגיד שזה בסדר וסלחתי, המילים האלו- אין להן משמעות. אין להן כוונה.

אין להן שום תוחלת, הן ריקות!

אז למה לשקר?

למה להשלות את עצמי שהזמן יעבור, הכול יסתדר, יהיה טוב כמו פעם, נסתדר בינינו והכול "ישוב לקדמותו" כמו שאומרים.....

בשביל מה, הרי אני יודעת עכשיו בבירור ששום דבר לא יהיה כמו פעם, אנחנו לא נסתדר אף פעם, אני לעולם לא אשוב לדבר איתו או להיות איתו, ואנחנו לא נסדיר את העניינים..

"אז למה לבכות?

תמיד אפשר לנסות,

אם תנגבי ת'דמעות,

אני פה אז נדבר על הכול

פתאום הזמן יעצור,

ואת תראי שהלילה יעבור,

כי כשרוצים באמת

פתאום יש דרך לתת

ואת תראי שהלילה יעבור.."