יפה שקיעת השמש ללב עצוב

פרידות זה דבר קשה. תמיד...

לא משנה מתי, זה יהיה קשה.

לא משנה למי, זה יוריד דמעות.

לא משנה איפה, זה תמיד יכאב בלב.

כי זה כואב.

גם אם זה להיפרד למען מטרה חשובה....

להיפרד מכלב על מנת שהוא יהיה כלב נחייה>> זה קשה.

להיפרד ממדריך על מנת שהוא יהיה קומונר בקן אחר>> זה קשה.

להיפרד מאחד ההורים על מנת שהוא יעבוד בחו"ל>> זה קשה.

להיפרד מחבר על מנת שיהיה מאושר עם מישהי אחרת>> זה קשה.

להיפרד מבית הספר על מנת ללכת לבית ספר אחר>> גם אם זה קצת הזוי- זה קשה.

אני שונאת פרידות.

לא משנה איך, איפה, מתי, ממי, למה.....

אני לא אוהבת להיפרד או להפריד.

זה כל כך כואב!

עוד לא ראיתי מישהו שנפרד ממשהו שחשוב לו- והוא לא הזיל דמעה.

לא משנה גם ממי ניפרד או ממה, זה תמיד יעסיק את המחשבות שלנו מה איתו..

מה שלומו, איך הוא מסתדר, מה הוא עושה, על מה הוא חושב....

זה תמיד יעסיק לנו את המחשבות, ותמיד, לא משנה מה- אנחנו נחשוב עליו, אפילו שכל אחד מאיתנו ילך עכשיו לדרך הרבה יותר טובה מהקודמת..

אפילו להיפרד מחברים לכיתה- זה ממש קשה...

זה גם קשה לעיכול!

עד שמתרגלים לזה שלא נראה ונתראה אחד עם השני זה ממש מסובך..

קשה לנפש לעכל את הרעיון הזה.

אין מה להגיד-