יפה שקיעת השמש ללב עצוב

"והם אומרים לך,

תכתוב קצת מנוכר.

תכתוב כמותם תכתוב על המחר..

תכתוב על עצב

שנראה לך מוכר,

לא הם לא מכירים אותך."

אז הנה אני, כותבת בבלוג, פה, על עצב.

כותבת "מנוכר".

כשאני אפילו לא יודעת מה לעשות..

באמת שבמצב הזה אין לי שום דרך חזרה, ואין לי מוצא.

זהו, הגעתי לדרך ללא מוצא, לדרך חסומה, לדרך בלי שום יציאה של שביל קטן בצד, או מנורה מהבהבת שתראה לי לפחות לאן הגעתי.

כלום.

שום-דבר.

הגעתי לסוף.

והסוף הולך להיות כל כך מר..

כל יום שעובר, וכל שיחה בינינו זה נראה לי כל כך כמו שאלה של חיים או מוות.

הכול תלוי במילה שעכשיו אני אגיד, שעכשיו אוציא מהפה, שעכשיו אכתוב ועליה אחשוב באותה שניה...

אין לי ברירה, אני חייבת להיזהר.

אם אעשה ככה- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לעצמו.

אם אעשה אחרת- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לי.

אם לא אעשה כלום- אין לדעת על מה הוא יחשוב ומה בדיוק הוא ירצה לעשות.

אני לא יכולה להתקרב.

אני לא יכולה להתעלם ולהתרחק וגם להישאר רחוקה.

אני לא יכולה לשים פס על המצב ולהגיד שאני לא קשורה לזה בכלל.

אני לא יכולה אבל לשקר.

אני לא יכולה גם להגיד בפירוש את האמת.

אני  לא  יכולה  לעשות  כלום.

בהחלט- כלום.

כל מה שנותר לי לעשות הוא לזרום.

לזרום עם השיחות.

עם הזיכרונות.

עם המבטים.

עם העצב.

עם המועקה.

עם האשמה.

עם המצפון.

עם הפחד.

עם החרדות.

עם הרגשות. הרגשות שאין, והרגשות שיש.

הרגשות שאני לא מסוגלת להרגיש, והרגשות שאני לא מסוגלת להימנע מלהרגיש..

והכול- בפנים. מתערבב.

בקערה אחת גדולה, בתוהו ובוהו אחד גדול שרק אני יכולה לעצור.

על מי אני עובדת?

אף אחד לא יכול לעשות שום דבר בנושא הזה.

כל מה שנשאר לי הוא לחכות.

לחכות עד שיקרה משהו רע.

עד שהוא יעשה לעצמו משהו.

עד שהוא יפגע בי בדרך כלשהי.

עד שיקרה אסון.

אז הנה, אני פה, כותבת מנוכר, כותבת על עצב ועל המחר.

המחר שיכול להסתיים באסון.

מי יודע מה הוא יעשה ומה יקרה...

הגעתי למבוי סתום. אין לי ממנו דרך יציאה, ועד שהוא ימצא אותי בסוף המבוך הזה- לא ייקח הרבה זמן.

אבל קודם שאני אמצא דרך יציאה-

אחרי זה נדבר.