"אבל גם היא מתגעגעת."
-"איך אתה יודע?"
"כי אני מכיר אותה, היא כמוך."
"כמוני?!" חשבתי לעצמי, "אני והיא הכי שונות בעולם! איך הוא יכול אפילו לחשוב להשוות בינינו? אין לנו שום-דבר משותף..."
ואז הוא הוסיף- "אפילו אם היא הכי שבורה בפנים, והכי מדוכאת- היא לא מראה את זה..."
אז.. אני משערת שאני צריכה להודות לך.
בגלל שאת צומי כזאת שכל הזמן צריכה אנשים סביבה ותמיד שאת כל כך בבאסה, כל העולם חייב לרוץ אחרייך ולנגב לך את הדמעות- אני לא כזאת.
בגלל הצביעות שלך, בגלל השקרים שלך, בגלל הרכילות שלך, בגלל הרמאות שלך- אני לא כמוך.
בגלל שאת כזאת מגעילה וכולם חושבים ככה עלייך אבל לא מעזים להגיד- אני לא מגעילה.
בגלל שאת פוגעת באנשים- אני לא.
ובגלל שאת לא יודעת לאהוב בכלל- אני כן!
מה את חושבת, שאני לא רוצה לפעמים צומי?
שלפעמים אני ממש חייבת לשקר לאנשים שאני אוהבת אבל אני לא עושה את זה אלא אומרת את האמת, כי מבחינתי- אין ברירה?
את באמת חושבת שאת מרכז העניינים? כי זה שמספרים לך הרבה דברים, תאמיני לי שאת לא יודעת בכלל מה הולך מתחת לאף שלך.
את סתם פוגעת באנשים, גם כשאת אומרת שהם יקרים לך וחשובים לך ואת אוהבת אותם המון, הכול מילים... מילים שכמו עלים הם פשוט מתנדפות להם ברוח...
את לא יודעת בכלל מה זה לאהוב, ובגלל זה את כזאת.
ההתנהגות שלך מגעילה...
אבל בזכותך אני לא נהפכתי לכזאת.
את פשוט הבנאדם המושלם להגיד עליו את הדברים שיכולתי להיות ואני לא.
ואם הייתי- אני משערת שהיו מדברים איתי על זה כבר מזמן, כי אני לא אריב איתם בגלל זה, כי אני באמת חושבת לפעמים, אולי הם צודקים, ואני טועה? –לדעתי את חייבת ללמוד לא לריב עם אנשים בגלל הדברים האלה.
בקיצור, תודה לך על שהראית לי את כל הדברים שאסור לי להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
