באמת-
למה לי?
בזמן האחרון שמתי לב שאני כל כך לוקחת אישית כל דבר קטן שאנשים אומרים או עושים..
אני יודעת שהם בעצם לא רוצים לפגוע, להעליב או בכלל להתכוון למשמעות שפירשתי אותה, ובכל זאת-
אני מוצעת את עצמי פגועה בגלל זה.
כבר התחיל להימאס לי מעצמי!
וואו, זה נראה לי לפעמים ממש הרבה כשחושבים על זה.
-שנה וחצי? O:
הרי בקושי אתמול היה סוף כיתה ז' ורק התחלנו להכיר.
עברה לה כיתה ח', והגיעה לסיומה.
הגענו לכיתה ט'- ואני נשארתי באותו המצב בדיוק.
בלי הפסקה.
מבאס קצת לא?
לא הפסקתי לרגע, והמשכתי, בלי מעצורים, בלי מישהו שיגיד לי "תגידי, לא נמאס לך כבר? לא נראה לך שמיצית את זה מזמן? די, מספיק, את רואה שאת רק סובלת מזה, וכל הקשר שלכם נע במעגלים סביב עצמו", אז הנה- אני באסה ואומרת את זה לעצמי. מספיק! נמאס!
כבר מיציתי את זה מכל הכיוונים!
כבר הבנתי את הרעיון, קלטתי. אבל שנה וחצי?
לא קרה כלום, זה תמיד נע בנתיב חד-סיטרי, כועסת, חושבת, מתאכזבת, משלה את עצמי, מתעצבנת, מתרגשת, נלחצת, מתפעלת...
ו ל א ק ו ר ה כ ל ו ם.
מפתיע לא?...
אולי זה בגלל שלא סיפרתי את זה מעולם. יכול להיות...
אבל אני לא מתכוונת לספר את זה עד שאני לא אהיה בטוחה שכבר לא.
שהרגש הזה כבר לא קיים בי יותר.
כי כרגע-
אני מרגישה כל כך חסרת אונים, חסרת ישע..
וזהו! אם לא היה בינינו עד עכשיו כלום, לא יהיה יותר בחיים.
ואם עד עכשיו אני נחשבת כמובן מאליו, אני אמשיך להיות, ואתה לעולם לא תשים לב שאני בכלל שם, נמצאת איפשהו, קיימת.
הרגש הזה תם ונשלם כאן ועכשיו.
זהו, נמאס לי.
מיציתי את זה מכל הכיוונים, ואני יודעת שלא יתקיים בינינו כלום.
אז אתה תמשיך כרגיל, תידלק על מיליון ואחת בנות, תבוא ותספר לי כמה אתה מבולבל, אני אמשיך להגיד לך "כן אני מבינה אותך" ולאחר יום- אתה תגיד שזה היה סתם.
ואני גם אמשיך כרגיל, כאילו לא היה ולא נברא מעולם, כלומר-
לא היה ולא נברא מעולם.
וכמובן שגם..
לא יהיה ולא יברא לעולם.
זהו, אני לא מסוגלת, זה כבד לי מדי, ואני מרגישה שאני הולכת בדרך בלי סוף, אז הנה- אני הבאתי את הסוף, כי אם הוא לא הגיע לבד- אני לוקחת את עצמי בידיים, רק ככה זה יעבוד איתנו. אחרת זה פשוט לא ילך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
