כשאני מתעצבנת אני מתעלמת, וכשאני מנסה להירגע אני ממשיכה עם זה. ממשיכה עם הכעסים הטיפשיים שלי, ובמחשבות שלי אני עדיין מקווה שאני לא טועה, ואולי זה הצעד הנכון. אולי זה מה שסופית יביא לסיום הקשר שמיציתי אותו כבר כל כך מזמן.. נמאס לי לגמרי מזה, ואני ממשיכה לכעוס, ולהתעצבן, ולהיפגע. משטויות! זה אפילו לא שווה את זה. הם לא שווים את זה. באיזו זכות אתם מעצבנים אותי? -קצת אגואיסטי לא..? אבל ככה זה, כמו שלי אין זכות לעצבן אף אחד, לכם אין זכות לעצבן אותי. יש לכם את כל הזכויות בעולם להיות ביחד. אין לי בעיה עם זה.. בין אם אני מקנאה, בין אם לא, אתם ביחד וזה לא יעזור.. בחירה שלי אם לקנא או לא, אבל עדיין, אפשר לפעמים להתחשב. ובכל זאת- אני ממשיכה להתעלם, ממשיכה לכעוס, ואוגרת בעצמי בלי לשים לב בכלל- שנאה, שמצטברת. שנאה רעה, שגורמת לי להתרחק מאנשים שאהבו אותי, שסמכו עליי, שהיו איתי, שמכירים אותי, ועכשיו, נראה כאילו אני בכלל לא מכירה אותם.. נראה כאילו הם בכלל לא קשורים אליי ואני אליהם, ונראה שהם בכלל שוכחים ממני, מהכול. והם פשוט ממשיכים בשלהם, כאילו לא קרה כלום, בלי לשים לב שאני כבר לא שם. בשביל אף אחד מהם.. יש להם אחד את השני, וככל הנראה- זה כבר מספיק להם. אז שייהנו. אם הם לא צריכים אותי, אין סיבה שאצטרך אותם. אחרי הכול אני ממש נפגעתי מהם ואני עדיין. וזה חבל, כי חשבתי שאפשר לסמוך עליהם, הערכתי אותם כל כך, ובאיזשהו מקום אפילו הערצתי אותם על כמה תכונות שהלוואי והיו לי, אבל עכשיו- לאן כל ההערצה הזאת וההערכה הזאת הלכה? איפה כל האהבה והחיבה שרכשתי אליהם? ואיפה החברות שלנו?!
בזבל. בפח. באשפה. בביוב.
במקום הכי מזוהם עלי אדמות.
שם זה נמצא.
אם לא במקום יותר גרוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
