שנתיים כמעט שזה נשאר בתוכי, שזה לא עזב ולא הרפה, עד כמה שלפעמים חשבתי "אולי עכשיו זה כבר לא" או "זהו, אין מצב שזה ממשיך", עדין- זה המשיך, ולא הסתיים.
"עד עצם היום הזה" -מה שנקרא.
זהו, זה הפסיק.. כל יום שעובר -שעבר. עם דגש!- זה פשוט דעך ודעך, וזהו- הפסיק......
ברצינות, כמה אפשר כבר לסחוב את זה?!
נמאס, אז די. אז זהו, זה נגמר. ואני ממש מקווה שזה לא יחזור שוב, למרות שלא נראה לי שיש סיכוי בכלל.
גיליתי המון דברים, לטוב ולרע *בלבד*. גיליתי צביעות, שקרים, טיפשות, ושוב התאכזבתי.. אבל הפעם זה היה לטובה האכזבה הזאת. או שפשוט כבר התרגלתי, כך שזה לא כל כך פגע בי, ו.. אפילו די עזר לי להבין כמה דברים. לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. להכיר אנשים חדשים שעליהם כן אפשר לסמוך, בלי פחד שהם ילכו ויצחקו על זה מאחורי הגב, והם לא יפרו את האמון שלי. לדעת שיש למי לפנות, שיש עם מי לדבר, שיש שם מישהו ששומע ומקשיב לי. שיש אנשים שבאמת סומכים עליי. שיש אנשים אי שם שאני כן מכירה, ושזה לא סתם ככה שפתאום פלטתי משהו, ואיכשהו זה הפך להיות נושא לשיחה.
אז זהו, הדבר הזה חלף כ"עלה נידף ברוח" (או שנכון יותר להגיד גזע של עץ, כי בכל זאת- אחרי שנתיים שהוא נזכר ללכת ממני, זה אומר משהו...) ואני מקווה שהוא לא יחזור, ואם הוא יחזור, אז שזה לא יהיה בזמן הקרוב.
"אז אמר: 'מה יהיה אם אבגוד
ואותך אעזוב מיותרת
בלילות ארוכים לחכות
עד שובי מזרועות האחרת?'
'אם צריך לחכות אחכה'
כך אמרה ופניה באור.
'אם צריך לא לבכות לא אבכה
העיקר שאדע כי תחזור'
כל אשר תבקש ותשאל
אעשה ואוסיף לשמוח
יהיה טוב אהובי יהיה קל
לעולם לא יחסר לי כח
אז אמר: 'מה יהיה אם אגיד
כי עליך לקום וללכת
ולשכוח אותי ושנית
לא לשוב כי לרחוב את מושלכת?'
היא רק רגע שתקה ותחייך
אז דברה ופניה ככפור
'אם תאמר לי ללכת, אלך,
אם תאמר לא לחזור, לא אחזור'.
אך דבר רק אחד אל תשאל
אל תאמר לי אותך לשכוח
כי את זאת אהובי לא אוכל
בשביל זה לא יהיה לי כח. "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
