יפה שקיעת השמש ללב עצוב

הרי בסופו של דבר...

זוהי דרכו של עולם...

"אבל גם היא מתגעגעת."

-"איך אתה יודע?"

"כי אני מכיר אותה, היא כמוך."

"כמוני?!" חשבתי לעצמי, "אני והיא הכי שונות בעולם! איך הוא יכול אפילו לחשוב להשוות בינינו? אין לנו שום-דבר משותף..."

ואז הוא הוסיף- "אפילו אם היא הכי שבורה בפנים, והכי מדוכאת- היא לא מראה את זה..."

אז.. אני משערת שאני צריכה להודות לך.

בגלל שאת צומי כזאת שכל הזמן צריכה אנשים סביבה ותמיד שאת כל כך בבאסה, כל העולם חייב לרוץ אחרייך ולנגב לך את הדמעות- אני לא כזאת.

בגלל הצביעות שלך, בגלל השקרים שלך, בגלל הרכילות שלך, בגלל הרמאות שלך- אני לא כמוך.

בגלל שאת כזאת מגעילה וכולם חושבים ככה עלייך אבל לא מעזים להגיד- אני לא מגעילה.

בגלל שאת פוגעת באנשים- אני לא.

ובגלל שאת לא יודעת לאהוב בכלל- אני כן!

מה את חושבת, שאני לא רוצה לפעמים צומי?

שלפעמים אני ממש חייבת לשקר לאנשים שאני אוהבת אבל אני לא עושה את זה אלא אומרת את האמת, כי מבחינתי- אין ברירה?

את באמת חושבת שאת מרכז העניינים? כי זה שמספרים לך הרבה דברים, תאמיני לי שאת לא יודעת בכלל מה הולך מתחת לאף שלך.

את סתם פוגעת באנשים, גם כשאת אומרת שהם יקרים לך וחשובים לך ואת אוהבת אותם המון, הכול מילים... מילים שכמו עלים הם פשוט מתנדפות להם ברוח...

את לא יודעת בכלל מה זה לאהוב, ובגלל זה את כזאת.

ההתנהגות שלך מגעילה...

אבל בזכותך אני לא נהפכתי לכזאת.

את פשוט הבנאדם המושלם להגיד עליו את הדברים שיכולתי להיות ואני לא.

ואם הייתי- אני משערת שהיו מדברים איתי על זה כבר מזמן, כי אני לא אריב איתם בגלל זה, כי אני באמת חושבת לפעמים, אולי הם צודקים, ואני טועה? –לדעתי את חייבת ללמוד לא לריב עם אנשים בגלל הדברים האלה.

בקיצור, תודה לך על שהראית לי את כל הדברים שאסור לי להיות.

"גם,

כשנדמה שמושלם

והכול כבר נרדם

זה חוזר ומכה בי,

די, נמאס!

והרגש נמס.

אני מרגיש מנותק

כי החבל נגמר- אני נחנק.

מי אמר שאשתוק-

לכאב כה עמוק,

ואת מה שהיה לא ניתן למחוק.

אני בחדר הקר, מתפתל בתוכי

זה חלום שמרגיש לא אמיתי..."

(קם ועוזב/ סינרגיה)

לא נדמה לי שמושלם כי המציאות די ברורה לי.

הכול מתעייף, שוקע ונרדם.

פתאום הכול נעלם לי.

זה שוב מכה בי.

הרגש מת, חי כצמח- מונשם.

מנותק ונחנק.

לא אשתוק, רק אגיד:

מה שהיה- ממשיך.

אי אפשר להתכחש לזה.

בחדר, עם עצמי,

חלום מציאותי.

אי אפשר עם זה יותר.

מתח, כעס, פחד, עצב, שנאה, דיכאון, אכזבה.

כולם ביחד מאבדים שפיותם לידי, ואני-

כבובה תלויה.

עומדת ומסתכלת כאילו לא נוגע לי בכלל.

מעורבת, אם לא במרכז, ובמקביל-

שותקת ולא אומרת מילה..

כל כך שייכת, מרגישה הכול, את כל מה שעובר עליכם ובכל זאת-

מחוקה לא רגש, הרגשה, טיפה הבנה.

לא מסוגלת לקלוט את זה בכלל, ואני שואלת-

זה כל כך קשה להבין?!

הרי בטח עברתי את אותם דברים אם לא יותר גרועים ושוברים.

-לא, זה לא קשה להבין שהמצב הוא מורכב מדי ומעורבים בו יותר מדי.......

פשוט-

קשה לי להרגיש.

לא יכולה.

לא מסוגלת.

לא רגילה.

ל א   ר ו צ ה.

!

כמה שהם נוראים..

הם כל כך מקלקלים.

כל כך הורסים.

כל כך מחריבים..

כל כך גורמים.

כל כך מריעים.

כל כך גרועים!

כל כך..

משקרים.

משקרים כמוך.

כמו שאתה שיקרת לי.

בדיוק כמו שאתה עשית, וגרמת.

איך יכולת?

ועוד חשבתי שאני זאת הגרועה.

לחשוב שריחמתי עלייך.

לא מגיע לך אפילו טיפה...

איך שפשוט בלי בושה יכולת לעשות את זה!

להסתיר.

להתחבא.

להגיד.

לספר.

לדבר.

לגרום.

להרוס.

לרמות.

לשקר.

איך יכולת לעמוד מולי, להגיד את מה שאמרת, בשעה שבכלל לא התכוונת לזה.

איך יכולת לספר לי דברים, להגיד, להרגיש דברים, לדבר על זה, כאילו כלום.

איך יכולת בכלל לפתוח את הפה בזמן שידעת שאתה הולך לשקר לי הפרצוף.

פשוט עשית את זה...

איך היית מסוגל.

כנראה שלאט-לאט כבר התרגלת לרעיון, כבר קיבלת ביטחון, ופשוט..

זרמת עם זה.

-מחליא אותי לחשוב עלייך-

ואחרי זה- כשאמרת, ועשית, וגרמת לי להאמין שאתה באמת זקוק לי ואתה חייב את זה, וכל כך לא יכולתי עם זה.

כל כך ריחמתי עלייך בשלב הזה, למה אני לא מסוגלת, ולמה אתה לא מסוגל, ופתאום גיליתי ש..

מי אתה בכלל?!

אתה שגרמת לי להאמין שאתה מסכן.

שאתה לא נאהב.

שאתה זקוק למישהו.

שאתה חייב כל כך הרבה.

שאתה ראוי לזה?

לא.

זה לא מי שחשבתי שאתה.

אתה בנאדם פשוט..

לא ראוי לזה.

-וזה בלשון המעטה מאוד!-

אין שום סיבה בעולם שאני אחשוב שאי פעם זה קרה.

שאי פעם זה היה יכול לקרות.

איך רימית אותי ושיקרת לי, כל פעם מחדש.

בלי בושה.

רק להסתיר ולהסתיר את האמת.

ועוד חשבתי שאני הבנאדם הכי נתעב בעולם הזה אחרי הכול.

כנראה שטעיתי.

"תמיד יש יותר גרוע" -מסתבר שזה נכון. וזה מוכח.

[!]

אין לי פשוט שום רגש אלייך..

שום כלום.

רק גועל..

גועל מהצביעות, מהזילזול.

גועל מהטימטום שלך, מהמוח המעוות הזה שלך.

גועל מהשקרים שלך, מכל השקרים שהאלה שכל הזמן הזה גרמת לי להאמין בהם.

פשוט גועל..

ממך.

כמה חבל שהגענו למצב הזה.

עד לפני כמה זמן הכול היה נראה בסדר, כל כך בסדר שלעולם לא הייתי מנחשת שזה יקרה.

בעצם, לעולם לא הייתי מנחשת שזה אתה.

שהרמאי והשקרן הזה הוא אתה.

שהצבוע הזה, שאומר לי דברים כל כך מבטיחים והגונים[?] זה אתה.

עכשיו זה נראה לי כבר מופרך כל הדברים האלה שחשבתי שהם אתה.

הם בחיים לא יהיו אתה, גם אם תרצה או תשתנה..

תמיד תישאר אותו אחד, ועל זה-

אתה צריך לשנוא את עצמך.

אם אחרים ישנאו אותך, זה כבר יהיה ביזבוז.

אתה לא ראוי לזה.

אתה לא ראוי לכלום.

אתה פשוט שקרן, וזה הכול.

שקרן שהורס אחרים וממשיך בשלו.

כשתתעורר זה יהיה מאוחר מדי, ורק אז תלמד את הלקח.

מקווה שאהיה כבר רחוקה ולא אצטרך לקחת חלק מזה.

אתה פשוט מגעיל אותי.

אתה,

והשקרים.

איכשהו זה תמיד מתנקז אליה.

הכול קשור בה.

תמיד לה מספרים הכול,

תמיד לה אומרים הכול,

תמיד כולם איתה.

כולם אוהבים אותה.

תמיד משתפים אותה.

תמיד מגלים לה.

תמיד נמצאים איתה, ובחברתה.

תמיד נהנים איתה.

תמיד זורמים איתה.

תמיד זורמים  א ל י ה!

איכשהו תמיד זה מגיע אליה, הכול.

היא יודעת הכול.

מספרים לה הכול.

עליי, על אנשים אחרים....

היא בקשר עם כולם.

אף אחד לא חושב עליה דברים רעים, וגם אם כן אז מסתירים את זה.

וככה גם ההפך-

היא לא חושבת כמעט על אף אחד דברים..

למען האמת הייתי אומרת שהיא חושבת על עצמה.

היא בקשר עם כל כך הרבה אנשים, בזמן ש.....

היא מספרת שהיא בכלל רבה איתם, שהיא כועסת עליהם, שהם עשו לה רע.

אולי אני לא בסדר בגלל שאני לא מבינה ראש של אנשים, אבל את הראש הזה- באמת שאני לא מסוגלת..

ואיך היא תמיד מתנהגת כל כך יפה לאנשים.

היא כל כך נחמדה.

כל כך רצים אחריה..

מרחרחים אחריה כמו הזנבות שלה..

כל כך אוהבים אותה..

כאילו היא מלאך! פשוט "נפלה מהשמיים".

אבל לפעמים אני מרגישה שרק אני יודעת מי היא.

רק אני ראיתי את זה וחוויתי את זה על העור שלי, ומניסיון אני מסוגלת להגיד עליה כל כך הרבה דברים.

ואני שותקת ולא אומרת מילה.

לעולם אני לא אצליח להבין מה עובר בראש שלה.

למה היא עושה את זה.

למה היא עשתה את זה.

מה היא מנסה להשיג?

בשביל מה? -מה זה בכלל נותן לה!?

=\

באמת שדי נמאס לי ממנה.

נמאס לי לראות עד כמה צביעות יכולה להשתלט על בנאדם.

נמאס לי לראות עד כמה אנשים יכולים להיות עיוורים.

כל פעם שאני מנסה לחשוב, ושאולי יש לי איזו תקווה שהיא השתנתה, אני מגלה שטעיתי.

שטעיתי שוב.

ואז אני אומרת לעצמי להפסיק לחשוב שאנשים יכולים להשתנות בזמן כה קצר.

אנשים לא משתנים בן רגע.

הם תמיד ישארו אותו דבר, אלא אם כן הם משתנים קיצונית.

ו..היא-

פשוט לא משתנה.

היא נשארת אותה אחת..

עוד מלפני 4 שנים. אולי 5..

היא נשארת אותה אחת, בדיוק כמו שהכרתי אותה, ובדיוק כמו שאסיים להכיר אותה.

ריחוק לא מזיז לאנשים.

ריחוק לא משפיע על אנשים.

ריחוק פשוט לא...

משנה אנשים.

בדיוק כמוה...

לא השתנתה, והיא תמיד תישאר כזאת, ובכל זאת-

תמיד יאהבו אותה.

איך?

על השאלה הזאת כבר אין לי תשובה הגיונית.

אני שונאת את עצמי על זה.

על הכול!

על כל מה שעשיתי.

על כל מה שלא עשיתי.

על מה שמנעתי מעצמי לעשות.

על כל מה שהכרחתי את עצמי לעשות.

להגיד.

על כל מה שהכרחתי אנשים להגיד.

לעשות.

על כל מה שמנעתי מאחרים לעשות.

על כל מה שעברתי..

והכול היה באשמת מי?

באשמתי.

אך ורק באשמתי.

אלא באשמת מי?!

אני שונאת את עצמי על כל הדברים האלו.

אני הבנאדם הכי נתעב על פני האדמות האלה!

אני לא מבינה את עצמי..

למה?! למה זה קרה?!

מה לעזאזל גרם לי לחשוב שזה נכון?...

אני ממש מתחרטת.

שומדבר שאני אעשה עכשיו לא יעזור לי.

שומדבר לא יוכל להחזיר את הזמן לאחור.

אף אחד לא יכול לעזור לי במצב הזה.

אני רוצה שתבלע אותי האדמה!

אני רוצה שירו בי!

אני רוצה לא להיות במצב הזה....

יותר נכון- לעבור אותו.

ולעבור את כל המצבים שיבואו.....

זה קרה לי הרבה.

אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא נכונים.

אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא קיימים.

אני אומרת לאנשים דברים, שעכשיו- אני מבינה שהכול זה סתם.

זה כלום.

אין לזה תכלית מבחינתי עכשיו..

לפעמים הייתי רוצה שמישהו באמת יבין אותי.

כלומר, אני לא אומרת שכל מי שכותב לי "מבין\ה אותך, גם לי זה קרה...." אז הוא סתם משקר.

ממש לא!

אבל אני מתכוונת שמישהו יבין אותי מבחינה כזאת של הבנה, עד כדי כך שהוא..

יקרא לי את המחשבות.

הייתי רוצה לפעמים שמישהו יחדור לי לתוך המחשבות ופשוט.. יקרא אותן.

ידע מה עובר עליי רוב הזמן.

ידע מה אני חושבת, למה אני עושה דברים מסוימים בצורה כזו ולא אחרת..

הייתי רוצה שמישהו בעולם הזה ידע עליי..

יבחין בי.

יבחין במחשבות שלי.

יבין למה אני כזאת, ולמה אני לא כזאת.

למה אני עושה את הדברים ככה, ולמה אני לא עושה אותם בצורה אחרת.

למה אני מעדיפה להתרחק מאנשים, ומה המניעים שלי להתקרב לאנשים מסוימים.

שמישהו על היקום הזה יבחין בי.

יבחין במחשבות של, וברגשות שלי.

שהוא ממש ידע, לא משנה מה אני אומרת, או מה אני מספרת לאנשים.

שהוא ממש ידע, לא משנה עד כמה אני בעצמי מדחיקה את זה.

שהוא ידע עד כדי כך, בשביל לעזור לי.

שתמיד יהיה לי אותו, ואני אבטח בו כי הוא תמיד יספר את האמת.

הלוואי שמישהו אחד בעולם הזה היה יכול לקרוא לי את המחשבות וסוף סוף להבין למה אני ככה.

ככה, ולא אחרת.

לפעמים הייתי רוצה שהוא יקרא לי את המחשבות.

שהוא סוף-סוף יבין למה הייתי ככה, ולמה אני ממשיכה עם זה.

למען האמת, יש הרבה שאלות שאני אולי לא כל כך יודעת.

אולי כי אני מפחדת מהתשובה שלהן.

הייתי רוצה שדווקא הוא ידע מה אני מרגישה ומה אני חושבת.

שיבין אותי אחת ולתמיד.

שיעזור לי עם זה, או שאיכשהו ידע מה לעשות..

אני ממש מפחדת לספר את הכול לאנשים, ובגלל זה אני מעדיפה שאנשים, או יותר נכון- הוא, ידע את זה לבד.

הלוואי והוא היה מבין ויודע.

הלוואי והוא היה יכול לעשות משהו.

הלוואי ולי היה האומץ להמשיך מפה הלאה.

לפעמים הייתי מעדיפה שזה לא היה קורה מעולם.

לחזור אחורה בזמן בלי להתחשב באף אחד..

רק לחזור אחורה בזמן בשביל לתקן, ולמנוע דברים ש.....

עכשיו, למרות הכול, אני מתחרטת שהם קרו.

הלוואי וכל זה לא היה קורה.

הלוואי ולא הייתי מתחילה את זה מלכתחילה..

הלוואי והכול היה ממשיך כרגיל. –אולי היה יוצא מזה משהו טוב.

איך אני ממשיכה מכאן הלאה?

איך אני אמשיך עם המחשבות האלה לאורך כל הזמן הזה שמחכה לי ואני לא אוכל לעשות איתם כלום למרות שלא אוכל עוד לסבול את זה??

אני צריכה שיקרה איזה משהו.

נס, כל דבר.

רק שיקרה משהו לא צפוי שיעזור לי להיחלץ מהמצב הזה.

אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל לסבול את זה.