היה אמור להיות מרגש.

ממש מרגש!

הייתי אמורה להיות כל היום בשיא ההתרגשות, להיות בלחץ מההופעה, לא להירדם מרוב מתח כזה והתרגשות...

אבל כמו שכתוב כאן למעלה- הייתי אמורה.

קודם כל קמתי ממש על רגל שמאל.

אני מסתכלת בשעון- "אוקיי, 7 ורבע רק. מה?!?!?! איך עשרים לשמונה כבר?!?!?!" -זה הדבר הראשון שחשבתי לעצמי בבוקר, אחרי שחשבתי "וואי השמש הזאת.. למה היא חייבת לזרוח כל כך מוקדם בבוקר..." אבל על זה אני חושבת כל בוקר.

אחרי זה התארגנתי בחצי שניה, כשכל הראש שלי מסובב לגמרי ואני מרגישה ממש מסטולה. מזה לא הרגשתי טוב....

אוקיי.

אני הולכת לבצפר, מאחרת במלא זמן, ממש חם לי, אני מזיעה כמו חמור וממש כבד לי מהתיק בגלל החליל ושוב אני לוקחת תיק צד כשיש לי חליל בפנים.

ילדה מפגרת=\

מגיע לבצפר באיחור של איזה..... רבע שעה ככה.

שוב- אף אחד לא באמת עושה כלום, לא מעירים לנו על איחורים, את אף אחד לא מעניין שומדבר גם...

אני חושבת שזה היה יום ראשון הראשון בחיי שלא פתחתי אותו שעה ראשונה עם רייצ'ל.

ברוך שמו!

הגענו לבצפר, צריך לצאת עכישו לחזרות באמפי של איפה שצריכה להיות המסיבת סיום בערב. אני לא משתתפת כי אני לא עולה לבמה בזמן הזה, אז אני מתייבשת לי שם איפשהו מתחת לעץ ושומעת שירים עם נירית ומאי. אחרי רבע שעה של "חזרות" כביכול, ואחרי ששמענו בלי סוף את ליאורה המנהלת צועקת במגפון המעפן הזה שלה שהיא נשמעת מרחוק כמו דוד בן גוריון, סגל המורים היקר שלנו החליט שצריך לחזור לכיתות, ולמה? כי יצאה השמש.

-.-

מקסימים...

אחרי זה כל היום הייתי בריצות אחרי אנשים שיכתבו לי בספר מחזור.

ב-11 מראים לנו סרטון עם תמונות שלנו מהשכבה. רק לכיתה שלי יש 3 תמונות כשלכולם יש איזה 10 בכיף...

והופהלה, יש עוד סרטון שאורן המוכשר הכין על סמל בצפר. היה מלהיב כששני האנשים שמצויירים עם הסמל זזו מימין לשמאל. מלהיב ביותר.......................................

אח"כ הביתה כששתי כפות הרגליים שלי פצועות קשות עם שיפשופים מהכפכפים.

איזו טעות לבוא איתן..

חוזרת הביתה, גמורה מעייפות, אוכלת ארוחת צהריים, ואופס- נרדמתי. כמה מפתיע.

אמא שלי לא חוזרת הביתה, אחותי גם לא, ורק ב4 הם נזכרות בי. מקסימות.

בנדוד שלי בא לעשות לי פן למסיבת סיום, הפן יוצא די גרוע... יחסית. ><"

טוב, יש לי עוד 3 וחצי שעות עד ההופעה..

מה לעזאזל אני עושה בזמן הזה?!?! איך לכל הרוחות אני מעבירה אותו?!?!

טוב מנגנת.... מחר יש לי בחינה לייצוגית.. איך אני רואה את עצמי שוב לא עוברת ולא מפסיקה לבכות...

הגיעה השעה שאני צריכה להתארגן, אז אני מתארגנת, בודקת שלא חסר לי כלום ויוצאת.

חזרת בלאנס עם ההרכב לפני ההופעה- לא התקיימה כל כך. מה שהתקיים ממנה זה סתם עצבים ואת כל המפגש פרידה מציפי פספסתי. הו נהדר!

עכשיו המסיבה...

שיר פתיחה, אני ודנית מתחרפנות לנו מאחורי הקלעים ואני צוחקת לי בלב על כל אחד שם שזז מוזר...

אחרי זה אנחנו עולים לנגן את "ארצנו הקטנטונת", ואני מתבלבלת מלא... הולך גרוע בקיצור.

ריקוד זוגות- בקושי מספיקה להתארגן, והסרט של השיער נופל לי באמצע.

כוס אמא שלו, לא יכול להתאפק!?

פאדחן.

יורדת מהבמה, מתארגנת לריקוד בנות בשיא החום, ולוקח מלא זמן עד שזה בכלל מתחיל.

והנה, מחלקים לי תעודת הצטיינות בלימודים, וגם על השתתפות במועצת.

איזה כיף לי...

אחרי זה אני עולה לבמה לריקוד בנות, והולך ממש טוב חוץ מזה שאני לא מתרגלת לעובדה שהבמה היא בצורת משושה ואין לי מושג איפה האמצע באמת...

חפירות ועניינים, עולים לשיר סיום, ואני מתחילה לבכות. הבנאדם היחידי שם שבכה כמו מפגרת זאת הייתה אני.......... מה אני אעשה, השיר היה דרמטי מדי ^^'

מסתיימת המסיבה, נפרדים מהמורות, ומסתבר שהפגישה עם הבנות אצל דנה לא תתקיים בגלל שטות שמישהו שהיה אמור לבוא גם עשה בשיר סיום. הו, כמה יפים הלילות...

ואז פתאום גל מציע לי ולמאי לבוא איתו לים. כולם מנסים לשכנע אותנו, ואני כבר באמת השתכנעתי וממש רציתי לנסוע. אחרי התלבטויות ממש קשות ומיליון פרצופים- נסענו.

הגענו לשם, לא מצאנו אף אחד גוליאן לא ענה והפלאפון של גל לא היה זמין.

זה היה ממש מלחיץ S:

נכנסנו פנימה לתוך החוף, אנחנו קולטות את עומר כהן, ואחרי זה גם את גוליאן ושירי וסהר...

כולם החליקו על השכל.

נרגילות

אלכוהול

בירות

סיגריות

מה קורה עם אנשים!?

ממש התאכזבתי שם מהמון אנשים, חוץ ממאי שתמיד הייתה איתי, ואין לי מושג מה אני אעשה בלעדייה3>, ומגל. גל, באמת שיחקת אותה. אני מתה עלייך333>

וזהו, התקשרתי להורים שלי, הם באו לקחת אותנו הביתה, וככה הסתיים לו יום זוועתי לחלוטין, בבכי מר ובאכזבה ענקית. ><

Judging by the look on the organ-grinder,
He'll judge me by the fact that my face don't fit.
It's touching that the monkey sits on my shoulder.
He's waiting for the day when he gets me,
But I won't be your concubine - I'm a puppet not a whore.
I just need this stage to be seen.
Won't you be a friend of mine to remind me what is real?
Hold my heart and see that it bleeds.

-מצטערת על חוסר השיתוף-

כשאני מתעצבנת אני מתעלמת, וכשאני מנסה להירגע אני ממשיכה עם זה. ממשיכה עם הכעסים הטיפשיים שלי, ובמחשבות שלי אני עדיין מקווה שאני לא טועה, ואולי זה הצעד הנכון. אולי זה מה שסופית יביא לסיום הקשר שמיציתי אותו כבר כל כך מזמן.. נמאס לי לגמרי מזה, ואני ממשיכה לכעוס, ולהתעצבן, ולהיפגע. משטויות! זה אפילו לא שווה את זה. הם לא שווים את זה. באיזו זכות אתם מעצבנים אותי? -קצת אגואיסטי לא..? אבל ככה זה, כמו שלי אין זכות לעצבן אף אחד, לכם אין זכות לעצבן אותי. יש לכם את כל הזכויות בעולם להיות ביחד. אין לי בעיה עם זה.. בין אם אני מקנאה, בין אם לא, אתם ביחד וזה לא יעזור.. בחירה שלי אם לקנא או לא, אבל עדיין, אפשר לפעמים להתחשב. ובכל זאת- אני ממשיכה להתעלם, ממשיכה לכעוס, ואוגרת בעצמי בלי לשים לב בכלל- שנאה, שמצטברת. שנאה רעה, שגורמת לי להתרחק מאנשים שאהבו אותי, שסמכו עליי, שהיו איתי, שמכירים אותי, ועכשיו, נראה כאילו אני בכלל לא מכירה אותם.. נראה כאילו הם בכלל לא קשורים אליי ואני אליהם, ונראה שהם בכלל שוכחים ממני, מהכול. והם פשוט ממשיכים בשלהם, כאילו לא קרה כלום, בלי לשים לב שאני כבר לא שם. בשביל אף אחד מהם.. יש להם אחד את השני, וככל הנראה- זה כבר מספיק להם. אז שייהנו. אם הם לא צריכים אותי, אין סיבה שאצטרך אותם. אחרי הכול אני ממש נפגעתי מהם ואני עדיין. וזה חבל, כי חשבתי שאפשר לסמוך עליהם, הערכתי אותם כל כך, ובאיזשהו מקום אפילו הערצתי אותם על כמה תכונות שהלוואי והיו לי, אבל עכשיו- לאן כל ההערצה הזאת וההערכה הזאת הלכה? איפה כל האהבה והחיבה שרכשתי אליהם? ואיפה החברות שלנו?!

בזבל. בפח. באשפה. בביוב.

במקום הכי מזוהם עלי אדמות.

שם זה נמצא.

אם לא במקום יותר גרוע.

לא להתמודד. לפחד. לא לעמוד על שלי. לא להתעקש.  לתת. להיות אחרונה. להסכים. לא להסתכל בעיניים. להקשיב. לא לדבר. לא לספר. להיות מופנמת. לשמור בבטן. לחשוש. לחשוב על מה שיגידו. להתאכזב. לצפות. לחיות בבועה. לחיות באשליה. לבד. להרים ידיים. לשתוק. להיסחף. להיות הזנב. החוליה החלשה. לא להעיז. לא לנסות. לצפות שאנשים יחשבו עליי ולא להגיד להם את זה באמת. לקוות. לא להתחרות. לחשוב שכולם יותר טובים ממני. לחשוב שאני הכי פחות מכולם. לא להאמין בעצמי. חוסר ביטחון. לחשוב שאני לא יכולה, לא מסוגלת. להתעלם מזה שתומכים בי. לא להיעזר באנשים. לחפש אהבה. לחפש עזרה. לחפש תמיכה כשהיא בשפע. להיות בשקט. להיות באי-שקט. להתעצבן. לדחות. לא לנסות לשכנע. הערצה לאנשים שהם בדיוק כמוני. לא להיחשף. לא להתנסות. להיות חלש. לקחת ללב. לקחת אישית. לעזוב.

לוותר.

"גם,

כשנדמה שמושלם

והכול כבר נרדם

זה חוזר ומכה בי,

די, נמאס!

והרגש נמס.

אני מרגיש מנותק

כי החבל נגמר- אני נחנק.

מי אמר שאשתוק-

לכאב כה עמוק,

ואת מה שהיה לא ניתן למחוק.

אני בחדר הקר, מתפתל בתוכי

זה חלום שמרגיש לא אמיתי..."

(קם ועוזב/ סינרגיה)

לא נדמה לי שמושלם כי המציאות די ברורה לי.

הכול מתעייף, שוקע ונרדם.

פתאום הכול נעלם לי.

זה שוב מכה בי.

הרגש מת, חי כצמח- מונשם.

מנותק ונחנק.

לא אשתוק, רק אגיד:

מה שהיה- ממשיך.

אי אפשר להתכחש לזה.

בחדר, עם עצמי,

חלום מציאותי.

אי אפשר עם זה יותר.

מתח, כעס, פחד, עצב, שנאה, דיכאון, אכזבה.

כולם ביחד מאבדים שפיותם לידי, ואני-

כבובה תלויה.

עומדת ומסתכלת כאילו לא נוגע לי בכלל.

מעורבת, אם לא במרכז, ובמקביל-

שותקת ולא אומרת מילה..

כל כך שייכת, מרגישה הכול, את כל מה שעובר עליכם ובכל זאת-

מחוקה לא רגש, הרגשה, טיפה הבנה.

לא מסוגלת לקלוט את זה בכלל, ואני שואלת-

זה כל כך קשה להבין?!

הרי בטח עברתי את אותם דברים אם לא יותר גרועים ושוברים.

-לא, זה לא קשה להבין שהמצב הוא מורכב מדי ומעורבים בו יותר מדי.......

פשוט-

קשה לי להרגיש.

לא יכולה.

לא מסוגלת.

לא רגילה.

ל א   ר ו צ ה.

!

"והם אומרים לך,

תכתוב קצת מנוכר.

תכתוב כמותם תכתוב על המחר..

תכתוב על עצב

שנראה לך מוכר,

לא הם לא מכירים אותך."

אז הנה אני, כותבת בבלוג, פה, על עצב.

כותבת "מנוכר".

כשאני אפילו לא יודעת מה לעשות..

באמת שבמצב הזה אין לי שום דרך חזרה, ואין לי מוצא.

זהו, הגעתי לדרך ללא מוצא, לדרך חסומה, לדרך בלי שום יציאה של שביל קטן בצד, או מנורה מהבהבת שתראה לי לפחות לאן הגעתי.

כלום.

שום-דבר.

הגעתי לסוף.

והסוף הולך להיות כל כך מר..

כל יום שעובר, וכל שיחה בינינו זה נראה לי כל כך כמו שאלה של חיים או מוות.

הכול תלוי במילה שעכשיו אני אגיד, שעכשיו אוציא מהפה, שעכשיו אכתוב ועליה אחשוב באותה שניה...

אין לי ברירה, אני חייבת להיזהר.

אם אעשה ככה- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לעצמו.

אם אעשה אחרת- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לי.

אם לא אעשה כלום- אין לדעת על מה הוא יחשוב ומה בדיוק הוא ירצה לעשות.

אני לא יכולה להתקרב.

אני לא יכולה להתעלם ולהתרחק וגם להישאר רחוקה.

אני לא יכולה לשים פס על המצב ולהגיד שאני לא קשורה לזה בכלל.

אני לא יכולה אבל לשקר.

אני לא יכולה גם להגיד בפירוש את האמת.

אני  לא  יכולה  לעשות  כלום.

בהחלט- כלום.

כל מה שנותר לי לעשות הוא לזרום.

לזרום עם השיחות.

עם הזיכרונות.

עם המבטים.

עם העצב.

עם המועקה.

עם האשמה.

עם המצפון.

עם הפחד.

עם החרדות.

עם הרגשות. הרגשות שאין, והרגשות שיש.

הרגשות שאני לא מסוגלת להרגיש, והרגשות שאני לא מסוגלת להימנע מלהרגיש..

והכול- בפנים. מתערבב.

בקערה אחת גדולה, בתוהו ובוהו אחד גדול שרק אני יכולה לעצור.

על מי אני עובדת?

אף אחד לא יכול לעשות שום דבר בנושא הזה.

כל מה שנשאר לי הוא לחכות.

לחכות עד שיקרה משהו רע.

עד שהוא יעשה לעצמו משהו.

עד שהוא יפגע בי בדרך כלשהי.

עד שיקרה אסון.

אז הנה, אני פה, כותבת מנוכר, כותבת על עצב ועל המחר.

המחר שיכול להסתיים באסון.

מי יודע מה הוא יעשה ומה יקרה...

הגעתי למבוי סתום. אין לי ממנו דרך יציאה, ועד שהוא ימצא אותי בסוף המבוך הזה- לא ייקח הרבה זמן.

אבל קודם שאני אמצא דרך יציאה-

אחרי זה נדבר.

כמה שהם נוראים..

הם כל כך מקלקלים.

כל כך הורסים.

כל כך מחריבים..

כל כך גורמים.

כל כך מריעים.

כל כך גרועים!

כל כך..

משקרים.

משקרים כמוך.

כמו שאתה שיקרת לי.

בדיוק כמו שאתה עשית, וגרמת.

איך יכולת?

ועוד חשבתי שאני זאת הגרועה.

לחשוב שריחמתי עלייך.

לא מגיע לך אפילו טיפה...

איך שפשוט בלי בושה יכולת לעשות את זה!

להסתיר.

להתחבא.

להגיד.

לספר.

לדבר.

לגרום.

להרוס.

לרמות.

לשקר.

איך יכולת לעמוד מולי, להגיד את מה שאמרת, בשעה שבכלל לא התכוונת לזה.

איך יכולת לספר לי דברים, להגיד, להרגיש דברים, לדבר על זה, כאילו כלום.

איך יכולת בכלל לפתוח את הפה בזמן שידעת שאתה הולך לשקר לי הפרצוף.

פשוט עשית את זה...

איך היית מסוגל.

כנראה שלאט-לאט כבר התרגלת לרעיון, כבר קיבלת ביטחון, ופשוט..

זרמת עם זה.

-מחליא אותי לחשוב עלייך-

ואחרי זה- כשאמרת, ועשית, וגרמת לי להאמין שאתה באמת זקוק לי ואתה חייב את זה, וכל כך לא יכולתי עם זה.

כל כך ריחמתי עלייך בשלב הזה, למה אני לא מסוגלת, ולמה אתה לא מסוגל, ופתאום גיליתי ש..

מי אתה בכלל?!

אתה שגרמת לי להאמין שאתה מסכן.

שאתה לא נאהב.

שאתה זקוק למישהו.

שאתה חייב כל כך הרבה.

שאתה ראוי לזה?

לא.

זה לא מי שחשבתי שאתה.

אתה בנאדם פשוט..

לא ראוי לזה.

-וזה בלשון המעטה מאוד!-

אין שום סיבה בעולם שאני אחשוב שאי פעם זה קרה.

שאי פעם זה היה יכול לקרות.

איך רימית אותי ושיקרת לי, כל פעם מחדש.

בלי בושה.

רק להסתיר ולהסתיר את האמת.

ועוד חשבתי שאני הבנאדם הכי נתעב בעולם הזה אחרי הכול.

כנראה שטעיתי.

"תמיד יש יותר גרוע" -מסתבר שזה נכון. וזה מוכח.

[!]

אין לי פשוט שום רגש אלייך..

שום כלום.

רק גועל..

גועל מהצביעות, מהזילזול.

גועל מהטימטום שלך, מהמוח המעוות הזה שלך.

גועל מהשקרים שלך, מכל השקרים שהאלה שכל הזמן הזה גרמת לי להאמין בהם.

פשוט גועל..

ממך.

כמה חבל שהגענו למצב הזה.

עד לפני כמה זמן הכול היה נראה בסדר, כל כך בסדר שלעולם לא הייתי מנחשת שזה יקרה.

בעצם, לעולם לא הייתי מנחשת שזה אתה.

שהרמאי והשקרן הזה הוא אתה.

שהצבוע הזה, שאומר לי דברים כל כך מבטיחים והגונים[?] זה אתה.

עכשיו זה נראה לי כבר מופרך כל הדברים האלה שחשבתי שהם אתה.

הם בחיים לא יהיו אתה, גם אם תרצה או תשתנה..

תמיד תישאר אותו אחד, ועל זה-

אתה צריך לשנוא את עצמך.

אם אחרים ישנאו אותך, זה כבר יהיה ביזבוז.

אתה לא ראוי לזה.

אתה לא ראוי לכלום.

אתה פשוט שקרן, וזה הכול.

שקרן שהורס אחרים וממשיך בשלו.

כשתתעורר זה יהיה מאוחר מדי, ורק אז תלמד את הלקח.

מקווה שאהיה כבר רחוקה ולא אצטרך לקחת חלק מזה.

אתה פשוט מגעיל אותי.

אתה,

והשקרים.

איכשהו זה תמיד מתנקז אליה.

הכול קשור בה.

תמיד לה מספרים הכול,

תמיד לה אומרים הכול,

תמיד כולם איתה.

כולם אוהבים אותה.

תמיד משתפים אותה.

תמיד מגלים לה.

תמיד נמצאים איתה, ובחברתה.

תמיד נהנים איתה.

תמיד זורמים איתה.

תמיד זורמים  א ל י ה!

איכשהו תמיד זה מגיע אליה, הכול.

היא יודעת הכול.

מספרים לה הכול.

עליי, על אנשים אחרים....

היא בקשר עם כולם.

אף אחד לא חושב עליה דברים רעים, וגם אם כן אז מסתירים את זה.

וככה גם ההפך-

היא לא חושבת כמעט על אף אחד דברים..

למען האמת הייתי אומרת שהיא חושבת על עצמה.

היא בקשר עם כל כך הרבה אנשים, בזמן ש.....

היא מספרת שהיא בכלל רבה איתם, שהיא כועסת עליהם, שהם עשו לה רע.

אולי אני לא בסדר בגלל שאני לא מבינה ראש של אנשים, אבל את הראש הזה- באמת שאני לא מסוגלת..

ואיך היא תמיד מתנהגת כל כך יפה לאנשים.

היא כל כך נחמדה.

כל כך רצים אחריה..

מרחרחים אחריה כמו הזנבות שלה..

כל כך אוהבים אותה..

כאילו היא מלאך! פשוט "נפלה מהשמיים".

אבל לפעמים אני מרגישה שרק אני יודעת מי היא.

רק אני ראיתי את זה וחוויתי את זה על העור שלי, ומניסיון אני מסוגלת להגיד עליה כל כך הרבה דברים.

ואני שותקת ולא אומרת מילה.

לעולם אני לא אצליח להבין מה עובר בראש שלה.

למה היא עושה את זה.

למה היא עשתה את זה.

מה היא מנסה להשיג?

בשביל מה? -מה זה בכלל נותן לה!?

=\

באמת שדי נמאס לי ממנה.

נמאס לי לראות עד כמה צביעות יכולה להשתלט על בנאדם.

נמאס לי לראות עד כמה אנשים יכולים להיות עיוורים.

כל פעם שאני מנסה לחשוב, ושאולי יש לי איזו תקווה שהיא השתנתה, אני מגלה שטעיתי.

שטעיתי שוב.

ואז אני אומרת לעצמי להפסיק לחשוב שאנשים יכולים להשתנות בזמן כה קצר.

אנשים לא משתנים בן רגע.

הם תמיד ישארו אותו דבר, אלא אם כן הם משתנים קיצונית.

ו..היא-

פשוט לא משתנה.

היא נשארת אותה אחת..

עוד מלפני 4 שנים. אולי 5..

היא נשארת אותה אחת, בדיוק כמו שהכרתי אותה, ובדיוק כמו שאסיים להכיר אותה.

ריחוק לא מזיז לאנשים.

ריחוק לא משפיע על אנשים.

ריחוק פשוט לא...

משנה אנשים.

בדיוק כמוה...

לא השתנתה, והיא תמיד תישאר כזאת, ובכל זאת-

תמיד יאהבו אותה.

איך?

על השאלה הזאת כבר אין לי תשובה הגיונית.

אני שונאת את עצמי על זה.

על הכול!

על כל מה שעשיתי.

על כל מה שלא עשיתי.

על מה שמנעתי מעצמי לעשות.

על כל מה שהכרחתי את עצמי לעשות.

להגיד.

על כל מה שהכרחתי אנשים להגיד.

לעשות.

על כל מה שמנעתי מאחרים לעשות.

על כל מה שעברתי..

והכול היה באשמת מי?

באשמתי.

אך ורק באשמתי.

אלא באשמת מי?!

אני שונאת את עצמי על כל הדברים האלו.

אני הבנאדם הכי נתעב על פני האדמות האלה!

אני לא מבינה את עצמי..

למה?! למה זה קרה?!

מה לעזאזל גרם לי לחשוב שזה נכון?...

אני ממש מתחרטת.

שומדבר שאני אעשה עכשיו לא יעזור לי.

שומדבר לא יוכל להחזיר את הזמן לאחור.

אף אחד לא יכול לעזור לי במצב הזה.

אני רוצה שתבלע אותי האדמה!

אני רוצה שירו בי!

אני רוצה לא להיות במצב הזה....

יותר נכון- לעבור אותו.

ולעבור את כל המצבים שיבואו.....

פרידות זה דבר קשה. תמיד...

לא משנה מתי, זה יהיה קשה.

לא משנה למי, זה יוריד דמעות.

לא משנה איפה, זה תמיד יכאב בלב.

כי זה כואב.

גם אם זה להיפרד למען מטרה חשובה....

להיפרד מכלב על מנת שהוא יהיה כלב נחייה>> זה קשה.

להיפרד ממדריך על מנת שהוא יהיה קומונר בקן אחר>> זה קשה.

להיפרד מאחד ההורים על מנת שהוא יעבוד בחו"ל>> זה קשה.

להיפרד מחבר על מנת שיהיה מאושר עם מישהי אחרת>> זה קשה.

להיפרד מבית הספר על מנת ללכת לבית ספר אחר>> גם אם זה קצת הזוי- זה קשה.

אני שונאת פרידות.

לא משנה איך, איפה, מתי, ממי, למה.....

אני לא אוהבת להיפרד או להפריד.

זה כל כך כואב!

עוד לא ראיתי מישהו שנפרד ממשהו שחשוב לו- והוא לא הזיל דמעה.

לא משנה גם ממי ניפרד או ממה, זה תמיד יעסיק את המחשבות שלנו מה איתו..

מה שלומו, איך הוא מסתדר, מה הוא עושה, על מה הוא חושב....

זה תמיד יעסיק לנו את המחשבות, ותמיד, לא משנה מה- אנחנו נחשוב עליו, אפילו שכל אחד מאיתנו ילך עכשיו לדרך הרבה יותר טובה מהקודמת..

אפילו להיפרד מחברים לכיתה- זה ממש קשה...

זה גם קשה לעיכול!

עד שמתרגלים לזה שלא נראה ונתראה אחד עם השני זה ממש מסובך..

קשה לנפש לעכל את הרעיון הזה.

אין מה להגיד-

זה קרה לי הרבה.

אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא נכונים.

אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא קיימים.

אני אומרת לאנשים דברים, שעכשיו- אני מבינה שהכול זה סתם.

זה כלום.

אין לזה תכלית מבחינתי עכשיו..

לפעמים הייתי רוצה שמישהו באמת יבין אותי.

כלומר, אני לא אומרת שכל מי שכותב לי "מבין\ה אותך, גם לי זה קרה...." אז הוא סתם משקר.

ממש לא!

אבל אני מתכוונת שמישהו יבין אותי מבחינה כזאת של הבנה, עד כדי כך שהוא..

יקרא לי את המחשבות.

הייתי רוצה לפעמים שמישהו יחדור לי לתוך המחשבות ופשוט.. יקרא אותן.

ידע מה עובר עליי רוב הזמן.

ידע מה אני חושבת, למה אני עושה דברים מסוימים בצורה כזו ולא אחרת..

הייתי רוצה שמישהו בעולם הזה ידע עליי..

יבחין בי.

יבחין במחשבות שלי.

יבין למה אני כזאת, ולמה אני לא כזאת.

למה אני עושה את הדברים ככה, ולמה אני לא עושה אותם בצורה אחרת.

למה אני מעדיפה להתרחק מאנשים, ומה המניעים שלי להתקרב לאנשים מסוימים.

שמישהו על היקום הזה יבחין בי.

יבחין במחשבות של, וברגשות שלי.

שהוא ממש ידע, לא משנה מה אני אומרת, או מה אני מספרת לאנשים.

שהוא ממש ידע, לא משנה עד כמה אני בעצמי מדחיקה את זה.

שהוא ידע עד כדי כך, בשביל לעזור לי.

שתמיד יהיה לי אותו, ואני אבטח בו כי הוא תמיד יספר את האמת.

הלוואי שמישהו אחד בעולם הזה היה יכול לקרוא לי את המחשבות וסוף סוף להבין למה אני ככה.

ככה, ולא אחרת.

לפעמים הייתי רוצה שהוא יקרא לי את המחשבות.

שהוא סוף-סוף יבין למה הייתי ככה, ולמה אני ממשיכה עם זה.

למען האמת, יש הרבה שאלות שאני אולי לא כל כך יודעת.

אולי כי אני מפחדת מהתשובה שלהן.

הייתי רוצה שדווקא הוא ידע מה אני מרגישה ומה אני חושבת.

שיבין אותי אחת ולתמיד.

שיעזור לי עם זה, או שאיכשהו ידע מה לעשות..

אני ממש מפחדת לספר את הכול לאנשים, ובגלל זה אני מעדיפה שאנשים, או יותר נכון- הוא, ידע את זה לבד.

הלוואי והוא היה מבין ויודע.

הלוואי והוא היה יכול לעשות משהו.

הלוואי ולי היה האומץ להמשיך מפה הלאה.

לפעמים הייתי מעדיפה שזה לא היה קורה מעולם.

לחזור אחורה בזמן בלי להתחשב באף אחד..

רק לחזור אחורה בזמן בשביל לתקן, ולמנוע דברים ש.....

עכשיו, למרות הכול, אני מתחרטת שהם קרו.

הלוואי וכל זה לא היה קורה.

הלוואי ולא הייתי מתחילה את זה מלכתחילה..

הלוואי והכול היה ממשיך כרגיל. –אולי היה יוצא מזה משהו טוב.

איך אני ממשיכה מכאן הלאה?

איך אני אמשיך עם המחשבות האלה לאורך כל הזמן הזה שמחכה לי ואני לא אוכל לעשות איתם כלום למרות שלא אוכל עוד לסבול את זה??

אני צריכה שיקרה איזה משהו.

נס, כל דבר.

רק שיקרה משהו לא צפוי שיעזור לי להיחלץ מהמצב הזה.

אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל לסבול את זה.

כן, יש לנו גיחה עכשיו..

לנו- ח'4, ולכיתה ח'2 ביחד.

אבל אני לא שם..

פשוט.. לא.

מאתמול התחלתי כבר להכין את הצ'ופרים עליהם אני ומאי היינו אחראיות.

ממש התרגשתי.

גיחה יומיים, ואחרי זה יש לי ישר את הטיול כנרת, שאני עולה לגו"ב!!

שכבת צוותא עולים לגו"ב ביום שבת בטיול כנרת! :)

אז ארגנתי את התיק, הכול כבר היה מוכן בבוקר, למרות שממש כאבה לי הברך, אז שאלתי שוב את אמא שלי אם כדאי לי לצאת, והיא אמרה שבגיחה אין מסלולים וכאלה, וחבל שאני אפסיד את זה, כי זה "כיף לא נורמלי".

אז יצאתי.

החלטתי שלא לוותר על זה, ולא נורא אם זה שני לילות מחוץ לבית בטיולים שונים..

שטויות.

מאי אספה אותי בסביבות 8, העמסתי את כל העניינים ונסענו לבצפר.

כל הדרך חיללנו [XD] בחלילית שהבאנו, וכשהגענו לבצפר כולם שיתפו פעולה. :)

יצא לנו אפילו לדבר עם רייצ'ל המורה לאנגלית, ועם טל הסטודנט, והיה ממש מצחיק.

עלינו לכיתה, בדקו שמות, היו פאדיחות *אהמנועםאהמ* אבל עברנו אותם, ואז עלינו לאוטובוס.

מכאן הבעיה התחילה:

פתאום ציפי נזכרה להודיע לנו ש"יש מסלול".

הבעיה היא שלא הודיעו!!

אני לא ידעתי על זה, ואני נדפקתי בגלל הטימטום של המורים האלה.

אמרתי לגל- המורה לשל"ח שיש לי כאבים בברך בגלל הפצע שנהיה לי שם [ונעזוב את הפירוט של הפצע..] ואז היא אמרה את זה לציפי.

ציפי התחילה להוציא עליי את העצבים שאני צריכה כבר להחליט, ורק גל הייתה ממש נחמדה אליי והתנהגה בשפיות, ואמרה לי שאין אפשרות להשאיר אותי באוטובוס, ואמרה לי שיש לי שתי אפשרויות.

1) או שאני נשארת בבצפר ויביאו אותי בערב [כאילו שההורים שלי יסיעו אותי למקום הגיחה בערב..]

2) או שאני עולה לאוטובוס והולכת את כל המסלול של השעה וחצי, עם כל המדרגות ששוקי וכל המורים נזכרו להגיד שיש..

לא הייתה לי ברירה.

כאבה לי בטירוף הברך, ואני אפילו לא יכולה ללכת נורמלי.

-את המדרגות שיש לי בבית אני בקושי מסוגלת לעלות..

אז בחרתי באפשרות שהכי לא העדפתי אבל הייתי חייבת.. מצב הברך הדאיג אותי ולא רציתי שזה יחמיר.

החלטתי להשאר בכפר סבא, ולא לנסוע עם הכיתה שלי לגיחה.

מאוחר יותר התברר לי שאין גם מי שייקח אותי בערב.

ההורים שלי בערב יהיו בחתונה, ואחותי כרגע נוסעת לשייט של ארבעה ימים.

אבא שלי עובד אחה"צ ואמא שלי לא מכירה כל כך את האזור..

כל כך התבאסתי!!..

עד כמה שאמרתי שאין לי כוח לגיחה הזאת, וזה ממש מיותר, ואחרי כל הקיטורים שניג'סתי לאנשים שכדאי להם לבוא- אני בעצמי לא יצאתי לגיחה..

המצברוח שלי ממש לא טוב עכשיו, ולא בא לי לעשות כלום.

ניסו לעודד אותי, ואפילו ניסיתי לשלוט בעצמי ולהשתכנע שזה כולה גיחה של בצפר, אבל זה לא עוזר.

אני יודעת שאני מפסידה פה דברים ממש מגניבים, וכיף אדיר שהיה יכול להיות אם לא היה קורה כלום עם הברך שלי.

אני כל כך מבואסת בגלל זה.

מעניין אם אנשים בכלל שמו לב שהלכתי ):

ד"א- הדבר הזה ממש הצחיק אותי כשקראתי...

בחיים שלי לא ידעתי מה זה מקרה אבוד..

עכשיו אני יודעת את זה..

מבינה את זה..

מרגישה את זה..

כנראה שיותר מדי..

קוף, אתה כל כך מקרה אבוד!

ותעשו לי טובה, אל תגיבו על הפוסט הזה..

שלכם,

סאפ=//