יפה שקיעת השמש ללב עצוב

לא להתמודד. לפחד. לא לעמוד על שלי. לא להתעקש.  לתת. להיות אחרונה. להסכים. לא להסתכל בעיניים. להקשיב. לא לדבר. לא לספר. להיות מופנמת. לשמור בבטן. לחשוש. לחשוב על מה שיגידו. להתאכזב. לצפות. לחיות בבועה. לחיות באשליה. לבד. להרים ידיים. לשתוק. להיסחף. להיות הזנב. החוליה החלשה. לא להעיז. לא לנסות. לצפות שאנשים יחשבו עליי ולא להגיד להם את זה באמת. לקוות. לא להתחרות. לחשוב שכולם יותר טובים ממני. לחשוב שאני הכי פחות מכולם. לא להאמין בעצמי. חוסר ביטחון. לחשוב שאני לא יכולה, לא מסוגלת. להתעלם מזה שתומכים בי. לא להיעזר באנשים. לחפש אהבה. לחפש עזרה. לחפש תמיכה כשהיא בשפע. להיות בשקט. להיות באי-שקט. להתעצבן. לדחות. לא לנסות לשכנע. הערצה לאנשים שהם בדיוק כמוני. לא להיחשף. לא להתנסות. להיות חלש. לקחת ללב. לקחת אישית. לעזוב.

לוותר.

הרי בסופו של דבר...

זוהי דרכו של עולם...

"אבל גם היא מתגעגעת."

-"איך אתה יודע?"

"כי אני מכיר אותה, היא כמוך."

"כמוני?!" חשבתי לעצמי, "אני והיא הכי שונות בעולם! איך הוא יכול אפילו לחשוב להשוות בינינו? אין לנו שום-דבר משותף..."

ואז הוא הוסיף- "אפילו אם היא הכי שבורה בפנים, והכי מדוכאת- היא לא מראה את זה..."

אז.. אני משערת שאני צריכה להודות לך.

בגלל שאת צומי כזאת שכל הזמן צריכה אנשים סביבה ותמיד שאת כל כך בבאסה, כל העולם חייב לרוץ אחרייך ולנגב לך את הדמעות- אני לא כזאת.

בגלל הצביעות שלך, בגלל השקרים שלך, בגלל הרכילות שלך, בגלל הרמאות שלך- אני לא כמוך.

בגלל שאת כזאת מגעילה וכולם חושבים ככה עלייך אבל לא מעזים להגיד- אני לא מגעילה.

בגלל שאת פוגעת באנשים- אני לא.

ובגלל שאת לא יודעת לאהוב בכלל- אני כן!

מה את חושבת, שאני לא רוצה לפעמים צומי?

שלפעמים אני ממש חייבת לשקר לאנשים שאני אוהבת אבל אני לא עושה את זה אלא אומרת את האמת, כי מבחינתי- אין ברירה?

את באמת חושבת שאת מרכז העניינים? כי זה שמספרים לך הרבה דברים, תאמיני לי שאת לא יודעת בכלל מה הולך מתחת לאף שלך.

את סתם פוגעת באנשים, גם כשאת אומרת שהם יקרים לך וחשובים לך ואת אוהבת אותם המון, הכול מילים... מילים שכמו עלים הם פשוט מתנדפות להם ברוח...

את לא יודעת בכלל מה זה לאהוב, ובגלל זה את כזאת.

ההתנהגות שלך מגעילה...

אבל בזכותך אני לא נהפכתי לכזאת.

את פשוט הבנאדם המושלם להגיד עליו את הדברים שיכולתי להיות ואני לא.

ואם הייתי- אני משערת שהיו מדברים איתי על זה כבר מזמן, כי אני לא אריב איתם בגלל זה, כי אני באמת חושבת לפעמים, אולי הם צודקים, ואני טועה? –לדעתי את חייבת ללמוד לא לריב עם אנשים בגלל הדברים האלה.

בקיצור, תודה לך על שהראית לי את כל הדברים שאסור לי להיות.

כמה שהם נוראים..

הם כל כך מקלקלים.

כל כך הורסים.

כל כך מחריבים..

כל כך גורמים.

כל כך מריעים.

כל כך גרועים!

כל כך..

משקרים.

משקרים כמוך.

כמו שאתה שיקרת לי.

בדיוק כמו שאתה עשית, וגרמת.

איך יכולת?

ועוד חשבתי שאני זאת הגרועה.

לחשוב שריחמתי עלייך.

לא מגיע לך אפילו טיפה...

איך שפשוט בלי בושה יכולת לעשות את זה!

להסתיר.

להתחבא.

להגיד.

לספר.

לדבר.

לגרום.

להרוס.

לרמות.

לשקר.

איך יכולת לעמוד מולי, להגיד את מה שאמרת, בשעה שבכלל לא התכוונת לזה.

איך יכולת לספר לי דברים, להגיד, להרגיש דברים, לדבר על זה, כאילו כלום.

איך יכולת בכלל לפתוח את הפה בזמן שידעת שאתה הולך לשקר לי הפרצוף.

פשוט עשית את זה...

איך היית מסוגל.

כנראה שלאט-לאט כבר התרגלת לרעיון, כבר קיבלת ביטחון, ופשוט..

זרמת עם זה.

-מחליא אותי לחשוב עלייך-

ואחרי זה- כשאמרת, ועשית, וגרמת לי להאמין שאתה באמת זקוק לי ואתה חייב את זה, וכל כך לא יכולתי עם זה.

כל כך ריחמתי עלייך בשלב הזה, למה אני לא מסוגלת, ולמה אתה לא מסוגל, ופתאום גיליתי ש..

מי אתה בכלל?!

אתה שגרמת לי להאמין שאתה מסכן.

שאתה לא נאהב.

שאתה זקוק למישהו.

שאתה חייב כל כך הרבה.

שאתה ראוי לזה?

לא.

זה לא מי שחשבתי שאתה.

אתה בנאדם פשוט..

לא ראוי לזה.

-וזה בלשון המעטה מאוד!-

אין שום סיבה בעולם שאני אחשוב שאי פעם זה קרה.

שאי פעם זה היה יכול לקרות.

איך רימית אותי ושיקרת לי, כל פעם מחדש.

בלי בושה.

רק להסתיר ולהסתיר את האמת.

ועוד חשבתי שאני הבנאדם הכי נתעב בעולם הזה אחרי הכול.

כנראה שטעיתי.

"תמיד יש יותר גרוע" -מסתבר שזה נכון. וזה מוכח.

[!]

אין לי פשוט שום רגש אלייך..

שום כלום.

רק גועל..

גועל מהצביעות, מהזילזול.

גועל מהטימטום שלך, מהמוח המעוות הזה שלך.

גועל מהשקרים שלך, מכל השקרים שהאלה שכל הזמן הזה גרמת לי להאמין בהם.

פשוט גועל..

ממך.

כמה חבל שהגענו למצב הזה.

עד לפני כמה זמן הכול היה נראה בסדר, כל כך בסדר שלעולם לא הייתי מנחשת שזה יקרה.

בעצם, לעולם לא הייתי מנחשת שזה אתה.

שהרמאי והשקרן הזה הוא אתה.

שהצבוע הזה, שאומר לי דברים כל כך מבטיחים והגונים[?] זה אתה.

עכשיו זה נראה לי כבר מופרך כל הדברים האלה שחשבתי שהם אתה.

הם בחיים לא יהיו אתה, גם אם תרצה או תשתנה..

תמיד תישאר אותו אחד, ועל זה-

אתה צריך לשנוא את עצמך.

אם אחרים ישנאו אותך, זה כבר יהיה ביזבוז.

אתה לא ראוי לזה.

אתה לא ראוי לכלום.

אתה פשוט שקרן, וזה הכול.

שקרן שהורס אחרים וממשיך בשלו.

כשתתעורר זה יהיה מאוחר מדי, ורק אז תלמד את הלקח.

מקווה שאהיה כבר רחוקה ולא אצטרך לקחת חלק מזה.

אתה פשוט מגעיל אותי.

אתה,

והשקרים.

איכשהו זה תמיד מתנקז אליה.

הכול קשור בה.

תמיד לה מספרים הכול,

תמיד לה אומרים הכול,

תמיד כולם איתה.

כולם אוהבים אותה.

תמיד משתפים אותה.

תמיד מגלים לה.

תמיד נמצאים איתה, ובחברתה.

תמיד נהנים איתה.

תמיד זורמים איתה.

תמיד זורמים  א ל י ה!

איכשהו תמיד זה מגיע אליה, הכול.

היא יודעת הכול.

מספרים לה הכול.

עליי, על אנשים אחרים....

היא בקשר עם כולם.

אף אחד לא חושב עליה דברים רעים, וגם אם כן אז מסתירים את זה.

וככה גם ההפך-

היא לא חושבת כמעט על אף אחד דברים..

למען האמת הייתי אומרת שהיא חושבת על עצמה.

היא בקשר עם כל כך הרבה אנשים, בזמן ש.....

היא מספרת שהיא בכלל רבה איתם, שהיא כועסת עליהם, שהם עשו לה רע.

אולי אני לא בסדר בגלל שאני לא מבינה ראש של אנשים, אבל את הראש הזה- באמת שאני לא מסוגלת..

ואיך היא תמיד מתנהגת כל כך יפה לאנשים.

היא כל כך נחמדה.

כל כך רצים אחריה..

מרחרחים אחריה כמו הזנבות שלה..

כל כך אוהבים אותה..

כאילו היא מלאך! פשוט "נפלה מהשמיים".

אבל לפעמים אני מרגישה שרק אני יודעת מי היא.

רק אני ראיתי את זה וחוויתי את זה על העור שלי, ומניסיון אני מסוגלת להגיד עליה כל כך הרבה דברים.

ואני שותקת ולא אומרת מילה.

לעולם אני לא אצליח להבין מה עובר בראש שלה.

למה היא עושה את זה.

למה היא עשתה את זה.

מה היא מנסה להשיג?

בשביל מה? -מה זה בכלל נותן לה!?

=\

באמת שדי נמאס לי ממנה.

נמאס לי לראות עד כמה צביעות יכולה להשתלט על בנאדם.

נמאס לי לראות עד כמה אנשים יכולים להיות עיוורים.

כל פעם שאני מנסה לחשוב, ושאולי יש לי איזו תקווה שהיא השתנתה, אני מגלה שטעיתי.

שטעיתי שוב.

ואז אני אומרת לעצמי להפסיק לחשוב שאנשים יכולים להשתנות בזמן כה קצר.

אנשים לא משתנים בן רגע.

הם תמיד ישארו אותו דבר, אלא אם כן הם משתנים קיצונית.

ו..היא-

פשוט לא משתנה.

היא נשארת אותה אחת..

עוד מלפני 4 שנים. אולי 5..

היא נשארת אותה אחת, בדיוק כמו שהכרתי אותה, ובדיוק כמו שאסיים להכיר אותה.

ריחוק לא מזיז לאנשים.

ריחוק לא משפיע על אנשים.

ריחוק פשוט לא...

משנה אנשים.

בדיוק כמוה...

לא השתנתה, והיא תמיד תישאר כזאת, ובכל זאת-

תמיד יאהבו אותה.

איך?

על השאלה הזאת כבר אין לי תשובה הגיונית.

לא. זה עוד שעה וחמישים דקות.

מעניין........

וואו..

 אני הולכת להיות בת 14.

אני אשכרה הולכת להיות בת 14....

איזה מוזר זה.

תמיד זה היה נראה לי כל כך רחוק ממני, וכל כך לא קשור אליי....

כבר התרגלתי להיות הקטנה בין כולם..

היחידה שבת 13, ופתאום=

גמאני אהיה בת 14.

בדיוק כמו כולם...

זה באמת מוזר כשחושבים על זה ככה, לא?

><"

חיחיחי.

וואי זאת הרגשה ממש מוזרה, לראשונה בחיי אני באמת מתרגשת מהיומולדת שלי.

(?)

[סתם בשביל השעשוע]

"את יפה,

כל כך יפה,

יותר יפה מכולן.

-אבל את לא יודעת-

כמה את יפה,

כל כך יפה,

הכי יפה בעולם.

הכי יפה בעולם!"

וואו, סאפ תהיה בת 14.

:)

פרידות זה דבר קשה. תמיד...

לא משנה מתי, זה יהיה קשה.

לא משנה למי, זה יוריד דמעות.

לא משנה איפה, זה תמיד יכאב בלב.

כי זה כואב.

גם אם זה להיפרד למען מטרה חשובה....

להיפרד מכלב על מנת שהוא יהיה כלב נחייה>> זה קשה.

להיפרד ממדריך על מנת שהוא יהיה קומונר בקן אחר>> זה קשה.

להיפרד מאחד ההורים על מנת שהוא יעבוד בחו"ל>> זה קשה.

להיפרד מחבר על מנת שיהיה מאושר עם מישהי אחרת>> זה קשה.

להיפרד מבית הספר על מנת ללכת לבית ספר אחר>> גם אם זה קצת הזוי- זה קשה.

אני שונאת פרידות.

לא משנה איך, איפה, מתי, ממי, למה.....

אני לא אוהבת להיפרד או להפריד.

זה כל כך כואב!

עוד לא ראיתי מישהו שנפרד ממשהו שחשוב לו- והוא לא הזיל דמעה.

לא משנה גם ממי ניפרד או ממה, זה תמיד יעסיק את המחשבות שלנו מה איתו..

מה שלומו, איך הוא מסתדר, מה הוא עושה, על מה הוא חושב....

זה תמיד יעסיק לנו את המחשבות, ותמיד, לא משנה מה- אנחנו נחשוב עליו, אפילו שכל אחד מאיתנו ילך עכשיו לדרך הרבה יותר טובה מהקודמת..

אפילו להיפרד מחברים לכיתה- זה ממש קשה...

זה גם קשה לעיכול!

עד שמתרגלים לזה שלא נראה ונתראה אחד עם השני זה ממש מסובך..

קשה לנפש לעכל את הרעיון הזה.

אין מה להגיד-

זה קרה ממש מזמן.

הכרתי אותו דרך חברה טובה שלי.

דיברנו בלי סוף, שעות על גבי שעות כל יום, הייתי מספרת לו הכול..

ממש התקרבנו, למרות שהוא גר מאוד רחוק.

נפגשנו רק פעמיים, אבל זה המרחק הפיזי לא השפיע בכלל.

יום אחד הוא ניסה לסכסך בין חברה שלי לבין חבר שלו.

לפני זה הוא גם ניסה למנוע ממנה להיפגש עם חבר אחר שלו.

היא ממש התחילה לכעוס עליו, וככה גם אני.

היא לא הבינה למה לכל הרוחות הוא יכול לפגוש ולהכיר חברות שלה, ולה אסור..

גמאני לא הבנתי אותו, וממש כעסתי עליו, כי אם יש משהו שאני שונאת שעושים, זה להזיק לחברות שלי ולפגוע בהן.

אני לא מסוגלת לסבול את זה.

והיא אף-פעם לא עשתה לו דברים רעים!!

הוא היה כל כך לא בסדר...

כל כך הרגשתי כלפיו רק כעס ועצבים, ולכן החלטתי להתרחק ממנו.

ממש נגעלתי מהצביעות שלו.

לכן התחלתי להתרחק ממנו, והוא שם לב לזה..

הוא שלח הודעות ושאל והתעניין, אבל התרחקתי ממנו עד כדי כך שניתקתי איתו את הקשר לגמרי.

לא דיברנו כבר יותר מחצי שנה אני חושבת, ולא מזמן התחלתי להיזכר בו.

למען האמת, בדרך כלל אומרים שכשמישהו חשוב יוצא לך מהחיים, ממש מרגישים את זה.

כנראה הרגשתי את זה תמיד, אבל ניסיתי להתעלם מזה.

אני שונאת את ההרגשות האלה.

לאחרונה ממש התחלתי להתגעגע אליו.

להתגעגע לכל שיחות הנפש, וכל הבכי בטלפון, ו.. כשתמיד רציתי לספר למישהו משהו שלא יכולתי לספר לאף אחד, תמיד היה לי אותו.

הוא בטח שכח ממני לגמרי...

הרי אני זאת שניתקתי איתו את הקשר לא?

אני די מצטערת על זה.

אני יודעת שהוא לא היה בסדר, וממש שנאתי את ההתנהגות שלו, וזה היה הכי אנוכי מצידו והכי צבוע מבחינתו..

אבל הוא ממש חסר לי עכשיו..

אני די מצטערת על כך שזה נגמר בצורה כזו.

"רק אחרי שאתה מאבד מישהו אתה מתחיל להבין כמה שהוא חשוב לך."

3/>

טעויות.. כמה שהן נוראיות!

הרבה אנשים עושים הרבה טעויות בחיים..

הבעיה היא שהם לא רואים את זה, הם לא שמים לב לכך שהם טועים..

-או שהם יודעים את זה, אבל משכנעים את עצמם, או יותר נכון.. מנסים לשכנע את עצמם שהם עושים את הדבר הנכון.

שאולי עכשיו זה קצת מסורבל ומאוחר יותר הם יוכיחו לכולם שהם לא טעו וזה הדבר הנכון שהיה צריך לעשות.

לפעמים, אנחנו בעצמנו משמשים כ"קהל" להצגה הנוראית הזאת שנקראת "טעות".

אנחנו, הקהל, כמו בכל קהל, לא תמיד מבין מה הולך בהצגה, עד שמגיעים לאמצע, ואז כבר מבינים מה הולך להיות ההמשך..

ההצגה, והשחקים, הכול בעצם מאולתר.

הרי אין פה תסריטאי, אין מי שיכתיב להם מה, איך ומתי להגיד..

ההצגה המאולתרת היא טעות, והשחקנים- טועים...

כמו בהצגה הזאת- ככה גם במציאות..

לצערי הרב, כמו השחקנים בהצגה שלא מבינים מה הם עושים עד שהם כבר לקראת הסוף, כך גמאני טעיתי..

טעות די חמורה..

בחרתי בנתיב שלא הייתי אמורה להכנס אליו, ועוד אחרי הנתיב הקודם, בכלל.....

נכנסתי לאזור אסור..

עכשיו, אני בפנים, אחרי שיכנועים עצמיים שלא נפסקו..

הנתיב הזה רק סיבך לי את הכול, ואני מרגישה עכשיו כמו במבוי סתום..

אני לא יודעת איך לצאת ממנו!

למרות שההתחלה, נראיתה כל כך מושלמת וכל כך מבטיחה, הסוף לא יהיה טוב.. בכלל!

אני יודעת שאם אני אצא מכאן, אפילו אם זה יהיה היישר לנתיב הכי נכון, זה יהיה רע..

השחקנים שלי ימותו וכל ההצגה תיפול.

-ורק בגלל מחשבה לא נכונה, שהובילה לכל השכנועים העצמיים האלה, ושכל אלה הובילו לסוף הגרוע הזה..

למען האמת, חבל לי לצאת מכאן, כי למרות שזה הנתיב הלא נכון, הוא הנתיב הכי יפה, העברתי פה תקופה די ממושכת, וזאת הייתה אחת התקופות היפות ביותר שלי..

אני לא רוצה לחתוך את כל זה כאן, אבל אני יודעת שטעיתי ועליי לחזור חזרה, או לפחות להמשיך הלאה ולהתגבר על זה.

אסור לי להשאר כאן דקה אחת נוספת!

-זה רק יחמיר את המצב.. *תקוו לטוב!!!!*

"שלושה דברים אי אפשר להחזיר לאחור: חץ שנורה, מילה שנאמרה, טעות שנעשתה"

3/>

כן, יש לנו גיחה עכשיו..

לנו- ח'4, ולכיתה ח'2 ביחד.

אבל אני לא שם..

פשוט.. לא.

מאתמול התחלתי כבר להכין את הצ'ופרים עליהם אני ומאי היינו אחראיות.

ממש התרגשתי.

גיחה יומיים, ואחרי זה יש לי ישר את הטיול כנרת, שאני עולה לגו"ב!!

שכבת צוותא עולים לגו"ב ביום שבת בטיול כנרת! :)

אז ארגנתי את התיק, הכול כבר היה מוכן בבוקר, למרות שממש כאבה לי הברך, אז שאלתי שוב את אמא שלי אם כדאי לי לצאת, והיא אמרה שבגיחה אין מסלולים וכאלה, וחבל שאני אפסיד את זה, כי זה "כיף לא נורמלי".

אז יצאתי.

החלטתי שלא לוותר על זה, ולא נורא אם זה שני לילות מחוץ לבית בטיולים שונים..

שטויות.

מאי אספה אותי בסביבות 8, העמסתי את כל העניינים ונסענו לבצפר.

כל הדרך חיללנו [XD] בחלילית שהבאנו, וכשהגענו לבצפר כולם שיתפו פעולה. :)

יצא לנו אפילו לדבר עם רייצ'ל המורה לאנגלית, ועם טל הסטודנט, והיה ממש מצחיק.

עלינו לכיתה, בדקו שמות, היו פאדיחות *אהמנועםאהמ* אבל עברנו אותם, ואז עלינו לאוטובוס.

מכאן הבעיה התחילה:

פתאום ציפי נזכרה להודיע לנו ש"יש מסלול".

הבעיה היא שלא הודיעו!!

אני לא ידעתי על זה, ואני נדפקתי בגלל הטימטום של המורים האלה.

אמרתי לגל- המורה לשל"ח שיש לי כאבים בברך בגלל הפצע שנהיה לי שם [ונעזוב את הפירוט של הפצע..] ואז היא אמרה את זה לציפי.

ציפי התחילה להוציא עליי את העצבים שאני צריכה כבר להחליט, ורק גל הייתה ממש נחמדה אליי והתנהגה בשפיות, ואמרה לי שאין אפשרות להשאיר אותי באוטובוס, ואמרה לי שיש לי שתי אפשרויות.

1) או שאני נשארת בבצפר ויביאו אותי בערב [כאילו שההורים שלי יסיעו אותי למקום הגיחה בערב..]

2) או שאני עולה לאוטובוס והולכת את כל המסלול של השעה וחצי, עם כל המדרגות ששוקי וכל המורים נזכרו להגיד שיש..

לא הייתה לי ברירה.

כאבה לי בטירוף הברך, ואני אפילו לא יכולה ללכת נורמלי.

-את המדרגות שיש לי בבית אני בקושי מסוגלת לעלות..

אז בחרתי באפשרות שהכי לא העדפתי אבל הייתי חייבת.. מצב הברך הדאיג אותי ולא רציתי שזה יחמיר.

החלטתי להשאר בכפר סבא, ולא לנסוע עם הכיתה שלי לגיחה.

מאוחר יותר התברר לי שאין גם מי שייקח אותי בערב.

ההורים שלי בערב יהיו בחתונה, ואחותי כרגע נוסעת לשייט של ארבעה ימים.

אבא שלי עובד אחה"צ ואמא שלי לא מכירה כל כך את האזור..

כל כך התבאסתי!!..

עד כמה שאמרתי שאין לי כוח לגיחה הזאת, וזה ממש מיותר, ואחרי כל הקיטורים שניג'סתי לאנשים שכדאי להם לבוא- אני בעצמי לא יצאתי לגיחה..

המצברוח שלי ממש לא טוב עכשיו, ולא בא לי לעשות כלום.

ניסו לעודד אותי, ואפילו ניסיתי לשלוט בעצמי ולהשתכנע שזה כולה גיחה של בצפר, אבל זה לא עוזר.

אני יודעת שאני מפסידה פה דברים ממש מגניבים, וכיף אדיר שהיה יכול להיות אם לא היה קורה כלום עם הברך שלי.

אני כל כך מבואסת בגלל זה.

מעניין אם אנשים בכלל שמו לב שהלכתי ):

ד"א- הדבר הזה ממש הצחיק אותי כשקראתי...

אני לא יכולה עם זה יותר!

פשוט אי אפשר!
אני לא יודעת למה זה בכלל מציק לי כל כך.

אני לא מדברת על זה עם אף אחד, כי אני לא רוצה שאף אחד יידע על זה..

כולם יגידו שאני טיפשה..

מה אני שמה על זה בכלל?

גמאני חושבת ככה.

וואלה, כאילו- למה אני באמת צריכה לשים על זה??..

אבל בכל זאת, זה כן מציק לי.

אני כן חושבת על זה, וזה נורא מפריע לי!
עד כמה הזוי שזה יישמע לכם:

שנה שעברה אהבתי את נועם 8 חודשים.

הוא היה אהבה ראשונה שלי.

לא קרה כלום..

(מאוחר יותר הסתבר ששנינו אהבנו אחד את השני באותו זמן..)

אחרי זה התאהבתי באיזה קוף אחד, למשך עוד 8 חודשים.

גם עם הקוף- לא קרה שומדבר..

עד לפני 3 חודשים המשכתי לאהוב את הקוף.

אין לי מושג מה הוא הרגיש כלפיי..

היו סימנים, והרבה, שהוא כן.

היו סימנים, והרבה, שהוא לא.

הפסקתי לאהוב אותו בזכות זה ששוב התאהבתי בנועם.

עכשיו אני ונועם חברים.

כי אנחנו אוהבים אחד את השני.

שוב!

עד כאן לא היו אי-הבנות או משו כזה..

חוץ מפרט שולי [שהוא לא כל כך שולי] שעדיף שאני לא אציין אותו, לפחות כשאני בחיים..

עכשיו- במצב הנוכחי הזה [אני התאהבתי בנועם, נועם התאהב בי, אנחנו חברים, ושכחתי מהקוף..], נראה לי שלא כל כך טוב לקוף.

אז הוא רוצה שגם לי לא יהיה טוב..

ומה הוא עושה?

דווקא! -ואם יש משהו שאני לא סובלת שעושים לי, זה כשעושים לי דווקא.

אני לא יכולה לסבול את זה..

כל מה שעברנו ביחד -ולדעתי עברנו הרבה!- הוא בעצם זורק לפח.

1. הוא מנסה שאני אקנא כשהוא עם אחרות.

2. הוא מתעלם.

3. הוא לא מדבר איתי בכלל.

4. הוא מתנהג אליי -בפעמים שהוא שם עליי בכלל- מגעיל.

5. הוא מתחיל עם כל הבנות בערך [WTF איתו??]..

וזה נראה לכם טוב?

אז רק שתבינו ש..

1. אני לא מקנאה. אבל יש לי תחושה של פיספוס.. שלא מיציתי את הקשר איתו..

2. אני מתעלמת חזרה. אין לי הרבה ברירה..

3. לא מדבר איתי? אוקיי, אל תדבר, אף אחד לא הכריח. אבל אל תעשה דווקא!

4. אתה לא קולט שיחס גורר יחס?.. אתה מתנהג מגעיל- למה שאני לא? מה, לך מותר ולי אסור? מה זה השטויות האלה?!

5. מה נהיית?? זונה?.. רק שתדע שאם זה מה שיפריח לך את האגו- בבקשה. אבל אתה רק מוריד מעצמך את הכבוד שנותר לך..

זה פשוט חונק אותי.

הייתי חייבת איכשהו להוציא את זה.

לא ידעתי איך.

עכשיו ניסיתי לכתוב את הכול פה, זה עזר מעט, אבל לא שינה את המצב :|