יפה שקיעת השמש ללב עצוב

כשאני מתעצבנת אני מתעלמת, וכשאני מנסה להירגע אני ממשיכה עם זה. ממשיכה עם הכעסים הטיפשיים שלי, ובמחשבות שלי אני עדיין מקווה שאני לא טועה, ואולי זה הצעד הנכון. אולי זה מה שסופית יביא לסיום הקשר שמיציתי אותו כבר כל כך מזמן.. נמאס לי לגמרי מזה, ואני ממשיכה לכעוס, ולהתעצבן, ולהיפגע. משטויות! זה אפילו לא שווה את זה. הם לא שווים את זה. באיזו זכות אתם מעצבנים אותי? -קצת אגואיסטי לא..? אבל ככה זה, כמו שלי אין זכות לעצבן אף אחד, לכם אין זכות לעצבן אותי. יש לכם את כל הזכויות בעולם להיות ביחד. אין לי בעיה עם זה.. בין אם אני מקנאה, בין אם לא, אתם ביחד וזה לא יעזור.. בחירה שלי אם לקנא או לא, אבל עדיין, אפשר לפעמים להתחשב. ובכל זאת- אני ממשיכה להתעלם, ממשיכה לכעוס, ואוגרת בעצמי בלי לשים לב בכלל- שנאה, שמצטברת. שנאה רעה, שגורמת לי להתרחק מאנשים שאהבו אותי, שסמכו עליי, שהיו איתי, שמכירים אותי, ועכשיו, נראה כאילו אני בכלל לא מכירה אותם.. נראה כאילו הם בכלל לא קשורים אליי ואני אליהם, ונראה שהם בכלל שוכחים ממני, מהכול. והם פשוט ממשיכים בשלהם, כאילו לא קרה כלום, בלי לשים לב שאני כבר לא שם. בשביל אף אחד מהם.. יש להם אחד את השני, וככל הנראה- זה כבר מספיק להם. אז שייהנו. אם הם לא צריכים אותי, אין סיבה שאצטרך אותם. אחרי הכול אני ממש נפגעתי מהם ואני עדיין. וזה חבל, כי חשבתי שאפשר לסמוך עליהם, הערכתי אותם כל כך, ובאיזשהו מקום אפילו הערצתי אותם על כמה תכונות שהלוואי והיו לי, אבל עכשיו- לאן כל ההערצה הזאת וההערכה הזאת הלכה? איפה כל האהבה והחיבה שרכשתי אליהם? ואיפה החברות שלנו?!

בזבל. בפח. באשפה. בביוב.

במקום הכי מזוהם עלי אדמות.

שם זה נמצא.

אם לא במקום יותר גרוע.

אני שונאת את עצמי על זה.

על הכול!

על כל מה שעשיתי.

על כל מה שלא עשיתי.

על מה שמנעתי מעצמי לעשות.

על כל מה שהכרחתי את עצמי לעשות.

להגיד.

על כל מה שהכרחתי אנשים להגיד.

לעשות.

על כל מה שמנעתי מאחרים לעשות.

על כל מה שעברתי..

והכול היה באשמת מי?

באשמתי.

אך ורק באשמתי.

אלא באשמת מי?!

אני שונאת את עצמי על כל הדברים האלו.

אני הבנאדם הכי נתעב על פני האדמות האלה!

אני לא מבינה את עצמי..

למה?! למה זה קרה?!

מה לעזאזל גרם לי לחשוב שזה נכון?...

אני ממש מתחרטת.

שומדבר שאני אעשה עכשיו לא יעזור לי.

שומדבר לא יוכל להחזיר את הזמן לאחור.

אף אחד לא יכול לעזור לי במצב הזה.

אני רוצה שתבלע אותי האדמה!

אני רוצה שירו בי!

אני רוצה לא להיות במצב הזה....

יותר נכון- לעבור אותו.

ולעבור את כל המצבים שיבואו.....

נו מה..

אני שוב כותבת לך..

כן, שוב..

אני לא יודעת למה, אני כן מרגישה שאתה מבין מה קורה.

אתה לא אידיוט בסה"כ עד כמה שאתה מתנהג ככה.

אתה די מקרה אבוד.. וחבל, מה אני אגיד לך..

אבל אני חייבת להוציא את זה, ומה שלא הולך בכתיבה, הולך בהקלדה.. מה לעשות..

אני לא מסוגלת, ואני יודעת שכן יש כמו חבל דק, אבל ממש דק בינינו שהלך להיקרע מזמן, ורק אני רוצה לקרוע אותו ואתה לא מוכן.

ואני נשברת.. אני לא מסוגלת לקחת על עצמי את המצב הזה, ואני יודעת שאני מגזימה קצת, ולא באמת קורה משהו בינינו, כי אנחנו לא מתקשרים ולא שום דבר, אז למה זה בכל זאת מפריע לי?

בגלל כל הדברים שאתה עושה.

בגלל הצביעות שלך.

זה למה..

וזה... איך אני אסביר לך את זה בצורה שתקלוט?! –עולה על העצבים. בדיוק ככה.

אני לא מצליחה כבר להתגבר על זה, רק מהמחשבה שכל יום אני צריכה לראות אותך לכמה שעות זה כבר מעביר בי צמרמורת, ועל השאר [כל מה שאתה עושה בד"כ] בכלל מחליא אותי, אז יוצא שככה אני לא חושבת עלייך, כי אתה באמת מגעיל אותי.

החיצוניות לא הכי מפריעה לי, אבל כשזה מגיע לאופי שלך- תאמין לי שאני מעדיפה לא לפתוח את הפה.

לא להגיד כל מה שאני חושבת.

כולם יגידו "אויש את מגזימה" כי אני מכירה אתכם..

אבל זה לא הגזמות, זה באמת ככה..

אתה כל כך כזה צבוע, אין לך לב, באמת שאין לך! אתה סתם אטום, אתה אידיוט, אתה לא שם לב לשומדבר אחד חוץ מל... עצמך? וכל השאר שפתאום אתה החלטת לאהוב..

אז רק שתדע חומד, עליי אתה לא עובד..

גם אם אתה לא חושב ככה, וגם אם אתה לא מאמין- אני מכירה אותך יותר מידי עצוב, שלפעמים אני חושבת לעצמי שחבל על זה שבכלל הכרתי אותך.

כי כל הסבל שעברתי בגללך, כל הדיכאונות, כל העצב והדמעות, לא שוות אותך.

לגמרי לא.

ולא הייתי אומרת את זה עלייך סתם, כי מאוד הערצתי אותך אתה יודע?.. אני לא יודעת למה, אולי בגלל שהייתי מאוהבת, יכול להיות..

אבל הערצתי אותך בגלל ההתנהגות ה"מרשימה" שלך לכאורה שהפגנת.. פעם..

הלוואי ויכולתי לראות את זה קודם, אבל הייתי מאוהבת, ולא יכולתי לראות שההתנהגות שלך מחליאה אנשים.

לפחות אותי..

אני נגעלת ממך..

מהצביעות הזו- אני לא יכולה לסבול את זה. אבל הנה- אני עדיין כאן, קיימת, וסופגת את כל מה שהייתי יכולה להגיד לך בפרצוף, עם דמעות וסטירת לחי מצלצלת ודורשת.

הלוואי ויכולתי בכלל לא להכיר אותך, לא לראות אותך לעולם, לא לדבר איתך, לא להתאהב בך בכלל...

מי יודע, אולי אני אחזור בעצמי עוד כמה שנים, אבל עכשיו- אני גאה על כל מילה שנכתבת פה.

ותאמין לי שאני לא מתחרטת על זה. כל כך לא.

ותאמין לי שלא מעניינת אותי התגובה שלך אם אי פעם תדע שזה לך..

תדע שהגועל הזה שעליו אני מדברת עכשיו- זה אתה..

זה לא מעניין אותי.

זה לא מרקיד לי את קצה הציפורן של האצבע הכי קטנה ברגל.

תתפלא, אבל זה ככה..

אני פשוט שונאת אותך.