 כינוי:
בת: 31
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הדרקון הלא-נכון.
היה היה פעם דרקון
בארץ אחת של אגדות
דרקון ענק וירוק שיריון
מחייך וחושף שיניים חדות
היו לו רגליים של אריה ועור
חלק ומבריק, כמו לנחשים,
וגם כנפיים של ציפור
ואם זה לא מספיק- גם שלושה ראשים.
יושב לבדו על סלע רותח
מאפו יורד אש וזפת,
ובכל פעם שהוא מנסה לקנח-
עוד מטפחת נשרפת.
דרקון שמקפיא אותך במבט
של שלושה ראשים, שש עיניים סגולות.
אם יראה אותו ילד רק פעם אחת
לא יישן חמישים לילות.
ואין בית בו אין שיחה
על דרקון אכזרי שאוכל נסיכות
וארוחה בלי נסיכה
היא לא ארוחה לרוחו.
ציידים נחמדים רדפו אחריו
מלכודות חיכו לו בכל הפינות
אבירים גיבורים יצאו אל הקרב
כדי להרשים נערות עדינות
אמרו שבעין שלו יהלום
ומי המוציא אותו- עשיר.
שודדים חיפשו אותו לילה ויום
לגנוב לו אוצר מאחד הראשים.
כולם רק נגדו, ידע זאת הדרקון
ולכן הקפיד להיזהר-
כששני ראשים הלכו לישון,
ראש אחד תמיד נשאר ער.
שנאו אותו מגדול עד לקטן
בגללו בלילות לא חצו את הרחוב
ואיש לא חשב שהוא לא מסוכן
ואולי הוא בעצם דרקון טוב..
זאת לא אשמתו שהוא מצויד
בשלושה ראשים. ורק אלוהים יודע
שהוא היה מסתפק בראש אחד
וכתף אחת רכה להניח אותו עליה
והוא מצטער שאש הוא נוחר
וגופי נחשי ופניו מאוסות
הוא היה רוצה להיות משהו אחר
אבל ככה הוא, ואין מה לעשות.
דרקון מחפש אהבה וחולם,
הדרקונים הרעים התחילו ממנו לברוח
הוא הוציא שם טוב לעם הרשע שלהם
ועל זאת לא יכלו בשום אופן לסלוח.
אילו ידע לדבר לפחות
להסביר שהוא רק מחפש ידידים
ואין לו עניין לאכול נסיכות
והוא מעדיף קצת גבינה וזיתים.
דרקון חביב, רגיש ובודד,
שחיפש חברים להושיט להם כף
אבל קשה מאוד להתיידד
עם אחד שנושם עלייך אש מהאף.
בוקר אחד הם הגיעו אליו,
בא אביר ותקע בו חרב מקרוב
וכולם חגגו כשהוא מת מפצעיו
ואיש לא חשב שאולי הוא טוב..
עשרים נסיכות מחאו כפיים
שמש אביב בשמיים זרחה.
ושלושה ראשים עצומי עיניים
שכבו בשורה על הסלע החם.
השודדים שהגיעו מהר למקום
שלחו יד אל העין שלו, הסגולה.
אבל מה שנצץ בה לא היה יהלום
אלא דמעה אחת גדולה.
ואיש שם לא היה עצוב
כשהוא התמוטט ונפל על גחון
וככה הם הרגו שם שוב
את הדרקון הלא-נכון.
| |
CRY/ James Blunt
I have seen peace. I have seen pain,
Resting on the shoulders of your name.
And if you want to talk about it anymore,
Do you see the world through troubled eyes?
I'm a friend.
Do you see the truth through all their lies?
I have seen birth. I have seen death.
Lie here on the floor and cry on my shoulder,
Lived to see a lover's final breath.
Do you see my guilt? Should I feel fright?
Is the fire of hesitation burning bright?
And if you want to talk about it once again,
On you I depend. I'll cry on your shoulder.
You're a friend.
You and I have been through many things.
I'll hold on to your heart.
I have seen fear. I have seen faith.
I wouldn't cry for anything,
But don't go tearing your life apart.
Come and sit with me, and cry on my shoulder,
And if you want to talk about what will be,
Seen the look of anger on your face.
I'm a friend.
And if you want to talk about it anymore,
Lie here on the floor and cry on my shoulder,
I'm a friend.
| |
כן, גם אני אמרתי סילבסטר ולא קיבלתי. כמה מפתיע:(
אוף אני רוצה שמשהו יקרה, אני ממש מרגישה שצריך לקרות משהו ובכל זאת- לא קורה כלום.
ולמה בכלל אני מרגישה צורך שיקרה משהו?
החיים ממשיכים. מה שקורה- קורה ועובר..
אני עדיין ממש רוצה שיקרה לי משהו ממש טוב, ענקי!!!
שיקרה משהו טוב.
שיקרה משהו יפה.
שיקרה משהו מסעיר.
שיקרה משהו גדול.
שיקרה משהו ענקי.
שיקרה משהו עצום.
אבל שיקרה כבר ><
3> אוהבת אתכם. [לשם שינוי.. כי זה לא קורה כל יום.]
| |
I've been high I've been low
I've been fast I've been slow
I've had nowhere to go
Missed the bus missed the show
I've been down on my luck
I've felt like giving up
My life locked in a trunk
When it hurt way too much
I needed a reason to live
Some love inside me to give
I couldn't rest I had to keep on searching
Te busque de bajo de las piedras y no te-encontre ,
En la mañana fria y en la noche te-busque
Hasta enloquecer
Pero tu llegaste a mi vida como una luz
Sanando las heridas de mi corazon
Haciendo me sentir, vivo otra vez
[חיפשתי אותך, הפכתי את הרצפה ולא מצאתי אותך,
בקור של הבוקר ושל הלילה חיפשתי אותך
עד אינסוף
אבל את, הגעת לתוך חיי כמו קרן אור,
הכרת את ליבי,
לימדת אותי להרגיש, גרמת לי לחיות שוב.]
I've been too sad to speak and too tired to eat
Been too lonely to sing the devil cut off my wings
I've been hurt by my past but I feel the future
In my dreams and it lasts I wake up I'm not sure
I wanted to find the light something just didn't feel right
I needed an answer to end all my searching
I look in the mirror the picture's getting clearer
I wanna be myself but does the world really need her
I ache for this earth
I stopped going to church
See God in the trees makes me fall to my knees
My depression keeps building like a cup overfilling
My heart so rigid I keep it in the fridge
It hurts so bad that I can't dry my eyes
הלוואי הלוואי הלוואי..
הלוואי ויכולתי לקיים את כל הדברים שאמרתי בפוסט הקודם.
הלוואי ויכולתי לגרום למשאלות להתגשם.
הלוואי ויכולתי לגרום לאנשים להבין את נקודת המבט שלי.
הלוואי ויכולתי להסיר מאנשים את כיסויי העיניים השחור הזה ולנפץ להם את הבועה שהם חיים בה.
אבל אני לא יכולה, ואני מתמודדת עם זה.
| |
למה לי לקחת ללב? || שנה וחצי.
באמת-
למה לי?
בזמן האחרון שמתי לב שאני כל כך לוקחת אישית כל דבר קטן שאנשים אומרים או עושים..
אני יודעת שהם בעצם לא רוצים לפגוע, להעליב או בכלל להתכוון למשמעות שפירשתי אותה, ובכל זאת-
אני מוצעת את עצמי פגועה בגלל זה.
כבר התחיל להימאס לי מעצמי!
וואו, זה נראה לי לפעמים ממש הרבה כשחושבים על זה.
-שנה וחצי? O:
הרי בקושי אתמול היה סוף כיתה ז' ורק התחלנו להכיר.
עברה לה כיתה ח', והגיעה לסיומה.
הגענו לכיתה ט'- ואני נשארתי באותו המצב בדיוק.
בלי הפסקה.
מבאס קצת לא?
לא הפסקתי לרגע, והמשכתי, בלי מעצורים, בלי מישהו שיגיד לי "תגידי, לא נמאס לך כבר? לא נראה לך שמיצית את זה מזמן? די, מספיק, את רואה שאת רק סובלת מזה, וכל הקשר שלכם נע במעגלים סביב עצמו", אז הנה- אני באסה ואומרת את זה לעצמי. מספיק! נמאס!
כבר מיציתי את זה מכל הכיוונים!
כבר הבנתי את הרעיון, קלטתי. אבל שנה וחצי?
לא קרה כלום, זה תמיד נע בנתיב חד-סיטרי, כועסת, חושבת, מתאכזבת, משלה את עצמי, מתעצבנת, מתרגשת, נלחצת, מתפעלת...
ו ל א ק ו ר ה כ ל ו ם.
מפתיע לא?...
אולי זה בגלל שלא סיפרתי את זה מעולם. יכול להיות...
אבל אני לא מתכוונת לספר את זה עד שאני לא אהיה בטוחה שכבר לא.
שהרגש הזה כבר לא קיים בי יותר.
כי כרגע-
אני מרגישה כל כך חסרת אונים, חסרת ישע..
וזהו! אם לא היה בינינו עד עכשיו כלום, לא יהיה יותר בחיים.
ואם עד עכשיו אני נחשבת כמובן מאליו, אני אמשיך להיות, ואתה לעולם לא תשים לב שאני בכלל שם, נמצאת איפשהו, קיימת.
הרגש הזה תם ונשלם כאן ועכשיו.
זהו, נמאס לי.
מיציתי את זה מכל הכיוונים, ואני יודעת שלא יתקיים בינינו כלום.
אז אתה תמשיך כרגיל, תידלק על מיליון ואחת בנות, תבוא ותספר לי כמה אתה מבולבל, אני אמשיך להגיד לך "כן אני מבינה אותך" ולאחר יום- אתה תגיד שזה היה סתם.
ואני גם אמשיך כרגיל, כאילו לא היה ולא נברא מעולם, כלומר-
לא היה ולא נברא מעולם.
וכמובן שגם..
לא יהיה ולא יברא לעולם.
זהו, אני לא מסוגלת, זה כבד לי מדי, ואני מרגישה שאני הולכת בדרך בלי סוף, אז הנה- אני הבאתי את הסוף, כי אם הוא לא הגיע לבד- אני לוקחת את עצמי בידיים, רק ככה זה יעבוד איתנו. אחרת זה פשוט לא ילך.
| |
 מבוי סתום.
"והם אומרים לך,
תכתוב קצת מנוכר.
תכתוב כמותם תכתוב על המחר..
תכתוב על עצב
שנראה לך מוכר,
לא הם לא מכירים אותך."
אז הנה אני, כותבת בבלוג, פה, על עצב.
כותבת "מנוכר".
כשאני אפילו לא יודעת מה לעשות..
באמת שבמצב הזה אין לי שום דרך חזרה, ואין לי מוצא.
זהו, הגעתי לדרך ללא מוצא, לדרך חסומה, לדרך בלי שום יציאה של שביל קטן בצד, או מנורה מהבהבת שתראה לי לפחות לאן הגעתי.
כלום.
שום-דבר.
הגעתי לסוף.
והסוף הולך להיות כל כך מר..
כל יום שעובר, וכל שיחה בינינו זה נראה לי כל כך כמו שאלה של חיים או מוות.
הכול תלוי במילה שעכשיו אני אגיד, שעכשיו אוציא מהפה, שעכשיו אכתוב ועליה אחשוב באותה שניה...
אין לי ברירה, אני חייבת להיזהר.
אם אעשה ככה- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לעצמו.
אם אעשה אחרת- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לי.
אם לא אעשה כלום- אין לדעת על מה הוא יחשוב ומה בדיוק הוא ירצה לעשות.
אני לא יכולה להתקרב.
אני לא יכולה להתעלם ולהתרחק וגם להישאר רחוקה.
אני לא יכולה לשים פס על המצב ולהגיד שאני לא קשורה לזה בכלל.
אני לא יכולה אבל לשקר.
אני לא יכולה גם להגיד בפירוש את האמת.
אני לא יכולה לעשות כלום.
בהחלט- כלום.
כל מה שנותר לי לעשות הוא לזרום.
לזרום עם השיחות.
עם הזיכרונות.
עם המבטים.
עם העצב.
עם המועקה.
עם האשמה.
עם המצפון.
עם הפחד.
עם החרדות.
עם הרגשות. הרגשות שאין, והרגשות שיש.
הרגשות שאני לא מסוגלת להרגיש, והרגשות שאני לא מסוגלת להימנע מלהרגיש..
והכול- בפנים. מתערבב.
בקערה אחת גדולה, בתוהו ובוהו אחד גדול שרק אני יכולה לעצור.
על מי אני עובדת?
אף אחד לא יכול לעשות שום דבר בנושא הזה.
כל מה שנשאר לי הוא לחכות.
לחכות עד שיקרה משהו רע.
עד שהוא יעשה לעצמו משהו.
עד שהוא יפגע בי בדרך כלשהי.
עד שיקרה אסון.
אז הנה, אני פה, כותבת מנוכר, כותבת על עצב ועל המחר.
המחר שיכול להסתיים באסון.
מי יודע מה הוא יעשה ומה יקרה...
הגעתי למבוי סתום. אין לי ממנו דרך יציאה, ועד שהוא ימצא אותי בסוף המבוך הזה- לא ייקח הרבה זמן.
אבל קודם שאני אמצא דרך יציאה-
אחרי זה נדבר.
| |
"ואומרים לה לשמוח, רוצים שתאהב
רוצים שתצחק, שתחיה ועכשיו
אבל איך בחלום, היד מתרוממת
זה נראה אמיתי והנה היא שוב
משחקת איתם והם נחמדים
אוספים ממתקים ושומרים"
"כל כך הרבה רגעים של בינתיים
כאילו שכחנו שיש אחר כך
מנסים למצוא פינה של שקט
בין כל שדות המחשבה
הדרך הזו עוד תיקח אותי
למקומות אחרים שעוד אכיר
והאוויר יתחלק בין צללים חדשים
ובין הקוצים עוד אשרוד"
"ולפעמים הכל נראה אותו דבר
ולפעמים, פתאום, יש רגע מאושר
שלח לי מלאך
שישמח וידליק פה את האור
וישמור על מה שיש לשמור פה כל הזמן"
"מי אמר שאשתוק לכאב כה עמוק
ואת מה שהיה לא ניתן למחוק.
אני בחדר הקר מתפתל בתוכי,
זה חלום שמרגיש לא אמיתי."
חשבת שטוב כל הזמן קרוב
ולא לעזוב ותמיד לאהוב
אבל אולי, עדיף כמו ההוא מהספר,
שתמיד בורח ברגע שמתחיל להרגיש.
אולי עדיף כמו ההוא מהספר."
"ועכשיו כשאין שמיים
רק רסיסים של חוסר הבנות
ונדמה שאי אפשר לראות
ולא נשאר מקום לטעות.
לפעמים אני פוחדת
להגיד לך את האמת
לפעמים זה כמו הסוף
נרדם לרגע באמת.."
"למה לי לקחת ללב -
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח.
למה לי לקחת ללב -
יש לי הרבה לאהוב מראש,
יש לי תמיד חברים שעוזרים לשמוח."
♥
| |
הגיגים של אושר. (מאיר לירז)
כל אחד שואף להיות מאושר, אבל אושר זו אינה מטרה.
הוא תוצאה של עשיית מה שאתה אוהב, ויצירת יחסים מספקים עם אנשים אחרים.
אושר קשור ל-להיות אתה עצמך, קבלת החלטות שהן באמת שלך, לעשות את מה שאתה רוצה מפני שאתה רוצה לעשות זאת, ולחיות את החיים שלך במטרה לרצות את עצמך.
אושר פירושו להיות חופשי לאפשר לאחרים להיות חופשיים ולחפש את הטוב שבך ובעולם.
כל-כך קל לעשות את ההיפך מכך: להיצמד לאחרים ולצפות שהם ידאגו לך, לשלוט באחרים ולהאשים אותם כשדברים לא מסתדרים, להיות לא ישרים ולשחק ביחסים ובקריירה במקום להיות מחוייבים, להציק במקום להגיב לעניין, להיות על גבולות חייהם של אחרים במקום להיות במרכז חייך שלך.
כאשר אינך חי את חייך שלך, אתה חי חיים שאינם מאושרים, יש לך את התחושה שחייך אינם מובילים לשום מקום.
שלחיים אין משמעות.
החיים שלך נודעו עבורך.
החיים ניתנו לך כדי שתיצור להם משמעות. אינך יכול להאשים אף אחד אם חייך אינם מסתדרים כפי שציפית.
אף אחד אינו חייב לך דבר, אתה היחיד שיכול לעשות את ההבדל.
מעט תמיכה פה ושם אינה שווה מאומה אם לא קיבלת על עצמך מחוייבות ללכת עד הסוף בעצמך, כנגד כל המיכשולים.
לאף הבטחה במישהו נותן לך אין את הכוח לעשות עבורך את ההבדל.
לאף בגידה או נטישה אין את הכוח לחסום את הצמיחה שלך או למנוע ממך את ההצלחה, אלא אם אתה זקוק לתירוצים על הרשלנות שלך.
נאמר זאת בבירור: יש לך את היכולת להתגבר על כל דבר!
ואם אתה מתכוון להיות מאושר בחיים האלה יהיה עלייך להתגבר על הרבה דברים כל הזמן.
הדבר הראשון עליו עלייך להתגבר הוא המחשבה שישנו מישהו אחר שעשה עבורך את העבודה.
אל תצפה לאך אחד שיבוא "להציל" אותך, ייתן לך את הפרס הגדול, יביס עבורך את אוייביך, יעמוד על זכויותיך, יכיר בערך שלך ויפתח עבורך דלתות.
או שאתה תהיה "הגיבור" שלך חייך, או שחייך יהיו חסרי משמעות.
מגיע לך להיות מאושר אבל מגיע לך גם כל דבר שאתה מסכים לקבל.
לכן הבט אל מה שגורם לך להיות לא מאושר, זוהי עדות של המחדל שלך להיות אתה עצמך.
חוסר האושר שלך אינו אלא תזכורת לכך שיש לך עבודה לעשות כדי להיות שוב מאושר.
הואיל ולהיות מאושר פירושו לאהוב את מה שאתה מרגיש, את מה שקורה לך- אם אינך מאושר זה סימן שאינך אוהב את מה שקורה לך.
אתה הוא האדם שאמור לעשות משהו בקשר לכך.
כדי להיות מאושר אתה צריך לקחת סיכונים מחושבים אבל רציניים כל הזמן.
אתה צריך להיות החלטי, להימנע ממניפולציות, וויכוחי סרק ועימותים.
אתה צריך לומר את האמת ולתקן את השקרים שלך.
אתה צריך להפסיק לשחק את הקורבן כך שתוכל ליהנות מההצלחה שלך מבלי להרגיש רגשי אשמה.
אתה חייב לוותר על ציפיותייך לגבי איך שאתה חושב שהם צריכים להיות, כך שלא תשפוט אחרים בצורה לא ריאלית ותגיע למסקנה שהם "לא בסדר" ואינם נותנים.
אתה חייב לוותר על לחיות בעבר.
אתה חייב ללמוד לסלוח לעצמך ולאחרים ולהתשחרר מטינות ישנות כדי שתוכל להמשיך לזוז קדימה.
אתה חייב ללמוד להקשיב כדי להפיק את המיטב מאחרים.
אתה צריך לקחת את עצמך ברצינות, אבל לא עד כדי כך ברצינות שתרגיש שאתה חייב להיות מושלם או שלא תוכל להודות בטעויות ובחולשות שלך.
אתה חייב להבין שאתה צומח כל הזמן, כך שאתה חייב להיות מודע כל הזמן לפשרות שמעכבות את הצמיחה שלך.
אתה צריך משמעות בחיים. אתה צריך לעבוד על המשמעות הזו וליצור את החיים שאתה רוצה, ולא לחיות בתקווה ריקה ש"הדברים יסתדרו מאליהם".
כדי להיות מאושר צריך לעבוד, זוהי עבודת החיים.
הואיל ואתה הולך לחיות את חייך שלך כדי שתגשים אותם בצורה הטובה ביותר.
HO, look what I found!
-What is it?
-it's HAPPYNESS.
| |
היא.
איכשהו זה תמיד מתנקז אליה.
הכול קשור בה.
תמיד לה מספרים הכול,
תמיד לה אומרים הכול,
תמיד כולם איתה.
כולם אוהבים אותה.
תמיד משתפים אותה.
תמיד מגלים לה.
תמיד נמצאים איתה, ובחברתה.
תמיד נהנים איתה.
תמיד זורמים איתה.
תמיד זורמים א ל י ה!
איכשהו תמיד זה מגיע אליה, הכול.
היא יודעת הכול.
מספרים לה הכול.
עליי, על אנשים אחרים....
היא בקשר עם כולם.
אף אחד לא חושב עליה דברים רעים, וגם אם כן אז מסתירים את זה.
וככה גם ההפך-
היא לא חושבת כמעט על אף אחד דברים..
למען האמת הייתי אומרת שהיא חושבת על עצמה.
היא בקשר עם כל כך הרבה אנשים, בזמן ש.....
היא מספרת שהיא בכלל רבה איתם, שהיא כועסת עליהם, שהם עשו לה רע.
אולי אני לא בסדר בגלל שאני לא מבינה ראש של אנשים, אבל את הראש הזה- באמת שאני לא מסוגלת..
ואיך היא תמיד מתנהגת כל כך יפה לאנשים.
היא כל כך נחמדה.
כל כך רצים אחריה..
מרחרחים אחריה כמו הזנבות שלה..
כל כך אוהבים אותה..
כאילו היא מלאך! פשוט "נפלה מהשמיים".
אבל לפעמים אני מרגישה שרק אני יודעת מי היא.
רק אני ראיתי את זה וחוויתי את זה על העור שלי, ומניסיון אני מסוגלת להגיד עליה כל כך הרבה דברים.
ואני שותקת ולא אומרת מילה.
לעולם אני לא אצליח להבין מה עובר בראש שלה.
למה היא עושה את זה.
למה היא עשתה את זה.
מה היא מנסה להשיג?
בשביל מה? -מה זה בכלל נותן לה!?
=\
באמת שדי נמאס לי ממנה.
נמאס לי לראות עד כמה צביעות יכולה להשתלט על בנאדם.
נמאס לי לראות עד כמה אנשים יכולים להיות עיוורים.
כל פעם שאני מנסה לחשוב, ושאולי יש לי איזו תקווה שהיא השתנתה, אני מגלה שטעיתי.
שטעיתי שוב.
ואז אני אומרת לעצמי להפסיק לחשוב שאנשים יכולים להשתנות בזמן כה קצר.
אנשים לא משתנים בן רגע.
הם תמיד ישארו אותו דבר, אלא אם כן הם משתנים קיצונית.
ו..היא-
פשוט לא משתנה.
היא נשארת אותה אחת..
עוד מלפני 4 שנים. אולי 5..
היא נשארת אותה אחת, בדיוק כמו שהכרתי אותה, ובדיוק כמו שאסיים להכיר אותה.
ריחוק לא מזיז לאנשים.
ריחוק לא משפיע על אנשים.
ריחוק פשוט לא...
משנה אנשים.
בדיוק כמוה...
לא השתנתה, והיא תמיד תישאר כזאת, ובכל זאת-
תמיד יאהבו אותה.
איך?
על השאלה הזאת כבר אין לי תשובה הגיונית.
| |
זה רק הלב שכואב לך.
"לאהוב פירושו לסבול. כדי להימנע מסבל אתה צריך לא לאהוב, אבל אז אתה סובל מחוסר אהבה.
לכן, לאהוב פירושו לסבול, לא לאהוב פירושו לסבול, לסבול הוא לסבול.
להיות מאושר פירושו לאהוב, לכן להיות מאושר פירושו לסבול, אבל סבל הופך אותך לאומלל.
מכאן, שכדי להיות מאושר אתה חייב לאהוב או לאהוב לסבול או לסבול מיותר מידי אושר." - וודי אלן.
לאהוב פירושו לסבול.
אהבה היא געגועים.
אהבה היא עבדות יפה..
האדם תמיד חוזר לאהבתו הראשונה.
אם אתה רוצה שיאהבוך- היה ראוי לאהבה.
| |
"קל לאהוב אותך"
לא ייאמן כמה אני מסוגלת לחשוב על משפט אחד..
כמה זמן אני מסוגלת רק לשבת ולחשוב, עם עצמי, לבד, על המשפט הזה...
ובעצם-
מה זה אומר?
האם זה נכון?
האם זה לא נכון?
האם זה אומר משהו?
האם זה משפיע? -כן! כן, זה משפיע.
בהרבה זה משפיע, ולפעמים נדמה לי יותר מדי אפילו.
יותר מדי מחשבה, יותר מדי זמן, יותר מדי לבד. עם עצמי.
רק לחשוב על זה, אם זה נכון.
ואם זה נכון באמת, מה הופך את זה לנכון? או שאולי.. מה הופך את זה לשגוי?
כל כך הרבה שאלות!
רק מהמשפט הזה שאתה אמרת לי.
"קל לאהוב אותך"
כל כך לא ברור..
שיחות נפש!
לא משנה מתי- הן תמיד משחררות....
מפרקות אותך מכל הלחץ, מכל העצב.
סוחטות ממך את כל המיץ שלא תוכל להיות עצוב.
מוציאות ממך את הכוחות לחשוב על הכאב.
איכשהו הן עוזרות, אין ספק.
פתאום אתה מרגיש אחרת, פתאום הכול נראה לך פחות אפור, פחות כהה, פחות רע.
הכול מתבהר, הכול מרגיש אחרת, נראה אחרת, פחות מ ט ו ש ט ש...
והבכי..
פשוט מפרק.
מוציא הכול.
משחרר.
מאפס.
עוזר.
וכל מה שנותר לי בעצם לעשות זה להודות לך, ולחשוב על זה- לעומק.
ונראה לי שאני חושבת על זה די והותר זמן, מעבר למה שאני צריכה, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה..
תודה.
| |
"מאיפה אתה יודע אם זה טוב או רע?"/ מיכל ביאלקוביץ
היה פעם זקן סיני, ולו בן צעיר וסוס. הסיני חי בכפר קטן ונינוח.
יום אחד הסוס ברח מהאורווה.
באו כל אנשי הכפר ואמרו לזקן: "כמה שזה רע..."
שאל אותם הזקן: "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?"
למחרת חזר הסוס ויחד עימו הגיעו סוסי בר רבים. האיש ובנו פתחו את דלת האורווה וכל הסוסים נכנסו פנימה.
ברו אנשי הכפר ואמרו לזקן "כמה שזה טוב..." והזקן ענה להם: "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?"
יום אחר כך נפל הצעיר בעת שניסה לאלף את אחד מסוסי הבר ושבר את הרגל.
באו אליו אנשי הכפר ואמרו לו "כמה שזה רע..."
ענה להם הזקן "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?"
לאחר מכן באו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר למלחמה שזה נהרגו חלק מהם, אבל את הבן של הסיני לא לקחו, כיוון שרגלו הייתה שבורה.
אז מאיפה אנחנו יודעים אם משהו שקורה הוא טוב או רע?
מה שקורה הוא אירוע, ואירוע אינו טוב או רע, הוא רק אירוע.
ההתייחסות שלנו לאותו אירוע הופכת אותו לטוב או לרע בעינינו.
זאת בהתאם להתנסויות שעברנו בדברים דומים,
או בהתאם לחינוך שלנו שלימד אותנו לשפוט דברים, או בהתאם לאמונות שלנו.
| |
בחיים לא שיערתי שזה יקרה O:
ועוד לפני שמתחילה השנה!!!
שמע ישראל.
מכירים את הרגעים האלה שאתם רואים מישהו שאתם הכי לא רוצים לראות בעולם, ופתאום...
פוף!
הוא מופיע.
היה בא לי למות...
באותו רגע הרגשתי כאילו הלב שלי נופל לתחתונים.
ולא סתם נפילה.
הוא עשה אומגה=\
(ונשאר למטה....)
הייתי בלחץ אטומי...
הייתי בהיסטריה!
הייתי באטרף!
הלב שלי פעם ממש ממש חזק, והרגשתי שאני מתוחה כמו שאף פעם זה לא קרה לי...
אבל עברתי את הרגע הזה.
והנה אני.
-ודי שמחה למען האמת.
עכשיו לפחות אני יודעת בערך דברים שהרבה זמן רציתי לברר ולא היה לי איך.
ס"ס אני כבר בערך מתחילה לקבל כיוון, ואני כל כך שמחה!!
סוף סוחף ראיתי את הבנאדם הזה [למרות שאני לא בטוחה אם זה הוא באמת או לא..], אבל עכשיו אני יכולה לפחות להיות במשהו אחד.
ואני ממש שמחה:)
אין משהו שרציתי יותר מאשר לדעת אם זה נכון או לא...
ואני יודעת את זה עכשיו *למהאניחופרת?!*
אז כשאראה אותו בתחילת שנה, כשנחזור ללימודים>>
זה כבר יהיה בקטנה;]
יהיה טוב.
קטן עליי XD
| |
מחוץ לזרם/ סינרגיה
מנסה לשחות מכאן, מחוץ לזרם
להיות רחוק היכן שרק טובים חיי
זורק החוצה את הכל, את מה שכבר נגמר
לא נשאר פה במקום כזה.
תופס לי גל עולה יורד,
נסחף במערבולת אך נדמה זו רק ההתחלה.
כולם הולכים עכשיו איתי למקום אחר שם
אנשים הם מלאכים ומלאכים כבר לא מוצאים כאן
מנסה לשחות מכאן, מחוץ לזרם
להיות רחוק היכן שרק טובים חיי
יש מקום אחד אחר אותו חיפשתי
שם הזמן לא יעצור אפילו בשבילנו
רכבת לילה אחרונה מתוך החושך
הם עומדים על הרציף אליו לא אחזור
אני לא תמיד עולה כדי לרדת
גם המוות בשבילי הוא רק עוד תחנה.
כולם הולכים עכשיו איתי למקום אחר שם
אנשים הם מלאכים ומלאכים כבר לא מוצאים כאן
סאפ
ד"א- עשיתי עוד חור באוזן שמאל(:
| |
ט"ו באב. יום האהבה. 3>
אני אוהבת את עצמי.
טוב, לא בדיוק.
אני אוהבת-לא אוהבת...
אני אוהבת את עצמי בגלל הדברים שאני עוברת.
אני אוהבת את עצמי על כל הדברים הטובים שבי.
על הדברים שההורים שלי העניקו לי.
על הדברים שההורים שלי תמיד מעניקים לי.
אני אוהבת את עצמי על האנשים שסובבים אותי.
על האנשים שאני בחרתי כ-החבר'ה שלי.
על האנשים שנמצאים במשפחה שלי. אחד אחד.
על הרבה דברים שאני מעריכה אותם, ומקבלת אותם לא כמובן מאליו.
אבל.. אני לא אוהבת את עצמי.
אני לא אוהבת את עצמי על הדברים שאני עושה. על הטעויות.
אני לא אוהבת את עצמי על השקרים שלי לעצמי, על השכנועים העצמיים.
אני לא אוהבת את עצמי על ההחלטות הדפוקות שאני מקבלת לרוב.
אני לא אוהבת את עצמי על הרגשות שלי.
אני לא אוהבת את עצמי על המחשבות שלי.
אני לא אוהבת את עצמי על כך שאני לפעמים מתחברת עם האנשים הלא-נכונים.
אני לא אוהבת את עצמי על כך שאני לא יודעת מה לעשות במצבים מסוימים, שאני כן צריכה לדעת מה לעשות..
אני מן כזה... מסתדרת עם עצמי ומנסה לשרוד.
מנסה ליהנות ממה שיש.
מנסה ליהנות ממה שאפשר.
מנסה להפיק את המיטב מהגרוע.
מנסה לא להדחיק לצד מחשבות.
מנסה לא להדחיק לצד רגשות.
מנסה גם לא לשקר לעצמי, ולא לנסות לחשוב אחרת מהמציאות..
אחרי הכול, אני תמיד אהיה כזאת.
אם ארצה או לא, אני זאת אני, ואין לי הרבה מה לעשות עם זה..
אני צריכה ללמוד להיות מי שאני, מה שאני, ואיך שאני.
בעצם, אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי, ולהעריך את מה שיש לי.
למען האמת, אם היו נותנים לי להחליף את החיים שלי בחיים של מישהו אחר-
אני חושבת שלא הייתי עושה את זה.
בחיים.
בכל מקרה, כל מה שנשאר לי להגיד פה זה שיהיה לכם-
יום אהבה שמח:)
...ואני איהנה לי פה עם עצמי, ועם האהבה העצמית שלי3>
| |
פוזה.
שמעתם פעם את המשפט-
"אני לא מצלמה, אז אל תעשו עליי פוזות!"
...?
יש אנשים שלא חושבים ככה.
נמאס לי מאנשים שעושים הכול כדי להשתנות בשביל אנשים אחרים.
הם לא משתנים בשביל עצמם.. ממש לא.
ורואים את זה על כל אחד ואחד מהאנשים שהכרתי פעם, והשתנו.
הם מנסים להתשנות בשביל "החבר'ה".
בשביל להיות מקובלים.
בשביל שיאהבו אותם.
אז לדעתי, לא באמת אוהבים אתכם..
כי זה לא אתם.
שכחו מזה...
אתם סתם עושים פוזות.
ובלי להעליב- זה ממש לא מתאים לכם.
אני כבר לא מכירה את האנשים היפים, התמימים, שאפשר היה לדבר איתם מתי שרק ארצה, כשאני מקשיבה להם ומדברת איתם, לא הכול זה דיכאון ובא לי למות.
וכשאני מדברת איתם אז הם לא עושים שומדבר אחר מלדבר על החברים שלהם כאילו הם אלוהים..
אתם לא מרגישים שזה לא אתם?
באמת טוב לכם עם עצמכם ככה?
אתם רבים עם המשפחה שלכם.
אתם רבים עם חברים שלכם.
לא טוב לכם בבית, ובחוץ אתם מנסים למצוא את הפתרון, במקום לחפש את הבעיה.
הבעיה היא אתם.
אתם פשוט לא מבינים מה זה..
אתם מסתובבים עם חבורות אנשים שאתם כמעט ולא מכירים.
אתם לא מתחברים אליהם, ובכל זאת אתם איתם...
ואפילו בשביל אדם אחד..
אבל למה ללכת באופן קיצוני כל כך..!?
כל כך רע לכם עם עצמכם..?
תרשו לי להגיד שמה שהולך איתכם- מגוחך.
באמת שאתם הייתם אנשים ממש טובים.
אנשים שתמיד אפשר לצחוק איתם, לדבר איתם, לספר להם, להיות איתם.
עכשיו....
אם תרשו לי להגיד לכם, כשאני רואה אתכם, אני באמת כבר לא מכירה אתכם..
מי אתם בכלל?..
אתם לא האנשים שפעם הייתם.
לגמרי לא!
הכול פוזה.
פוזה ושקרים.
אתם משקרים לעצמכם, למשפחה שלכם, לחברים, לאנשים..
וסתם כי..
"אני רוצה להשתנות..."
וגם זה משפט די ידוע ומוכר.
תשתנו.
אבל לא בצורה הזאת.
לא בצורה הזאת שמרחיקה מכם כל כך הרבה אנשים..
למען האמת, אני די מצטערת עליכם..
אולי אתם באמת לא מצטערים עליי ועל כל האנשים שהתרחקו מכם בגלל השינוי הזה, אבל אני באמת מתגעגעת לאנשים שהייתם.
מוזר להגיד "הייתם", בעצם- תמיד תישארו אתם.
עד כמה שאתם תרצו להדחיק את זה החוצה מכם...
חבל שאני לא יכולה לעשות עם זה שומדבר...
אין מה לעשות.
זאת עובדה.
שינוי, הוא לא תמיד לטובה.
| |
שנאה עצמית.
אני שונאת את עצמי על זה.
על הכול!
על כל מה שעשיתי.
על כל מה שלא עשיתי.
על מה שמנעתי מעצמי לעשות.
על כל מה שהכרחתי את עצמי לעשות.
להגיד.
על כל מה שהכרחתי אנשים להגיד.
לעשות.
על כל מה שמנעתי מאחרים לעשות.
על כל מה שעברתי..
והכול היה באשמת מי?
באשמתי.
אך ורק באשמתי.
אלא באשמת מי?!
אני שונאת את עצמי על כל הדברים האלו.
אני הבנאדם הכי נתעב על פני האדמות האלה!
אני לא מבינה את עצמי..
למה?! למה זה קרה?!
מה לעזאזל גרם לי לחשוב שזה נכון?...
אני ממש מתחרטת.
שומדבר שאני אעשה עכשיו לא יעזור לי.
שומדבר לא יוכל להחזיר את הזמן לאחור.
אף אחד לא יכול לעזור לי במצב הזה.
אני רוצה שתבלע אותי האדמה!
אני רוצה שירו בי!
אני רוצה לא להיות במצב הזה....
יותר נכון- לעבור אותו.
ולעבור את כל המצבים שיבואו.....
| |
פרידות.
פרידות זה דבר קשה. תמיד...
לא משנה מתי, זה יהיה קשה.
לא משנה למי, זה יוריד דמעות.
לא משנה איפה, זה תמיד יכאב בלב.
כי זה כואב.
גם אם זה להיפרד למען מטרה חשובה....
להיפרד מכלב על מנת שהוא יהיה כלב נחייה>> זה קשה.
להיפרד ממדריך על מנת שהוא יהיה קומונר בקן אחר>> זה קשה.
להיפרד מאחד ההורים על מנת שהוא יעבוד בחו"ל>> זה קשה.
להיפרד מחבר על מנת שיהיה מאושר עם מישהי אחרת>> זה קשה.
להיפרד מבית הספר על מנת ללכת לבית ספר אחר>> גם אם זה קצת הזוי- זה קשה.
אני שונאת פרידות.
לא משנה איך, איפה, מתי, ממי, למה.....
אני לא אוהבת להיפרד או להפריד.
זה כל כך כואב!
עוד לא ראיתי מישהו שנפרד ממשהו שחשוב לו- והוא לא הזיל דמעה.
לא משנה גם ממי ניפרד או ממה, זה תמיד יעסיק את המחשבות שלנו מה איתו..
מה שלומו, איך הוא מסתדר, מה הוא עושה, על מה הוא חושב....
זה תמיד יעסיק לנו את המחשבות, ותמיד, לא משנה מה- אנחנו נחשוב עליו, אפילו שכל אחד מאיתנו ילך עכשיו לדרך הרבה יותר טובה מהקודמת..
אפילו להיפרד מחברים לכיתה- זה ממש קשה...
זה גם קשה לעיכול!
עד שמתרגלים לזה שלא נראה ונתראה אחד עם השני זה ממש מסובך..
קשה לנפש לעכל את הרעיון הזה.
אין מה להגיד- פרידות זה חרא דבר ><
| |
חשבתי לעצמי.
זה קרה לי הרבה.
אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא נכונים.
אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא קיימים.
אני אומרת לאנשים דברים, שעכשיו- אני מבינה שהכול זה סתם.
זה כלום.
אין לזה תכלית מבחינתי עכשיו..
לפעמים הייתי רוצה שמישהו באמת יבין אותי.
כלומר, אני לא אומרת שכל מי שכותב לי "מבין\ה אותך, גם לי זה קרה...." אז הוא סתם משקר.
ממש לא!
אבל אני מתכוונת שמישהו יבין אותי מבחינה כזאת של הבנה, עד כדי כך שהוא..
יקרא לי את המחשבות.
הייתי רוצה לפעמים שמישהו יחדור לי לתוך המחשבות ופשוט.. יקרא אותן.
ידע מה עובר עליי רוב הזמן.
ידע מה אני חושבת, למה אני עושה דברים מסוימים בצורה כזו ולא אחרת..
הייתי רוצה שמישהו בעולם הזה ידע עליי..
יבחין בי.
יבחין במחשבות שלי.
יבין למה אני כזאת, ולמה אני לא כזאת.
למה אני עושה את הדברים ככה, ולמה אני לא עושה אותם בצורה אחרת.
למה אני מעדיפה להתרחק מאנשים, ומה המניעים שלי להתקרב לאנשים מסוימים.
שמישהו על היקום הזה יבחין בי.
יבחין במחשבות של, וברגשות שלי.
שהוא ממש ידע, לא משנה מה אני אומרת, או מה אני מספרת לאנשים.
שהוא ממש ידע, לא משנה עד כמה אני בעצמי מדחיקה את זה.
שהוא ידע עד כדי כך, בשביל לעזור לי.
שתמיד יהיה לי אותו, ואני אבטח בו כי הוא תמיד יספר את האמת.
הלוואי שמישהו אחד בעולם הזה היה יכול לקרוא לי את המחשבות וסוף סוף להבין למה אני ככה.
ככה, ולא אחרת.
לפעמים הייתי רוצה שהוא יקרא לי את המחשבות.
שהוא סוף-סוף יבין למה הייתי ככה, ולמה אני ממשיכה עם זה.
למען האמת, יש הרבה שאלות שאני אולי לא כל כך יודעת.
אולי כי אני מפחדת מהתשובה שלהן.
הייתי רוצה שדווקא הוא ידע מה אני מרגישה ומה אני חושבת.
שיבין אותי אחת ולתמיד.
שיעזור לי עם זה, או שאיכשהו ידע מה לעשות..
אני ממש מפחדת לספר את הכול לאנשים, ובגלל זה אני מעדיפה שאנשים, או יותר נכון- הוא, ידע את זה לבד.
הלוואי והוא היה מבין ויודע.
הלוואי והוא היה יכול לעשות משהו.
הלוואי ולי היה האומץ להמשיך מפה הלאה.
לפעמים הייתי מעדיפה שזה לא היה קורה מעולם.
לחזור אחורה בזמן בלי להתחשב באף אחד..
רק לחזור אחורה בזמן בשביל לתקן, ולמנוע דברים ש.....
עכשיו, למרות הכול, אני מתחרטת שהם קרו.
הלוואי וכל זה לא היה קורה.
הלוואי ולא הייתי מתחילה את זה מלכתחילה..
הלוואי והכול היה ממשיך כרגיל. –אולי היה יוצא מזה משהו טוב.
איך אני ממשיכה מכאן הלאה?
איך אני אמשיך עם המחשבות האלה לאורך כל הזמן הזה שמחכה לי ואני לא אוכל לעשות איתם כלום למרות שלא אוכל עוד לסבול את זה??
אני צריכה שיקרה איזה משהו.
נס, כל דבר.
רק שיקרה משהו לא צפוי שיעזור לי להיחלץ מהמצב הזה.
אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל לסבול את זה.
| |
געגועים.
זה קרה ממש מזמן.
הכרתי אותו דרך חברה טובה שלי.
דיברנו בלי סוף, שעות על גבי שעות כל יום, הייתי מספרת לו הכול..
ממש התקרבנו, למרות שהוא גר מאוד רחוק.
נפגשנו רק פעמיים, אבל זה המרחק הפיזי לא השפיע בכלל.
יום אחד הוא ניסה לסכסך בין חברה שלי לבין חבר שלו.
לפני זה הוא גם ניסה למנוע ממנה להיפגש עם חבר אחר שלו.
היא ממש התחילה לכעוס עליו, וככה גם אני.
היא לא הבינה למה לכל הרוחות הוא יכול לפגוש ולהכיר חברות שלה, ולה אסור..
גמאני לא הבנתי אותו, וממש כעסתי עליו, כי אם יש משהו שאני שונאת שעושים, זה להזיק לחברות שלי ולפגוע בהן.
אני לא מסוגלת לסבול את זה.
והיא אף-פעם לא עשתה לו דברים רעים!!
הוא היה כל כך לא בסדר...
כל כך הרגשתי כלפיו רק כעס ועצבים, ולכן החלטתי להתרחק ממנו.
ממש נגעלתי מהצביעות שלו.
לכן התחלתי להתרחק ממנו, והוא שם לב לזה..
הוא שלח הודעות ושאל והתעניין, אבל התרחקתי ממנו עד כדי כך שניתקתי איתו את הקשר לגמרי.
לא דיברנו כבר יותר מחצי שנה אני חושבת, ולא מזמן התחלתי להיזכר בו.
למען האמת, בדרך כלל אומרים שכשמישהו חשוב יוצא לך מהחיים, ממש מרגישים את זה.
כנראה הרגשתי את זה תמיד, אבל ניסיתי להתעלם מזה.
אני שונאת את ההרגשות האלה.
לאחרונה ממש התחלתי להתגעגע אליו.
להתגעגע לכל שיחות הנפש, וכל הבכי בטלפון, ו.. כשתמיד רציתי לספר למישהו משהו שלא יכולתי לספר לאף אחד, תמיד היה לי אותו.
הוא בטח שכח ממני לגמרי...
הרי אני זאת שניתקתי איתו את הקשר לא?
אני די מצטערת על זה.
אני יודעת שהוא לא היה בסדר, וממש שנאתי את ההתנהגות שלו, וזה היה הכי אנוכי מצידו והכי צבוע מבחינתו..
אבל הוא ממש חסר לי עכשיו..
אני די מצטערת על כך שזה נגמר בצורה כזו.
"רק אחרי שאתה מאבד מישהו אתה מתחיל להבין כמה שהוא חשוב לך."
3/>
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
