יפה שקיעת השמש ללב עצוב

זהו, באמת הסוף.

אין יותר "חטיבת ביניים ע"ש משה שרת".

אין יותר ט'4.

אין יותר מחנכת ציפי יבין המדהימה.

כל ה3 שנים האלו נגמרו.

עכשיו כולם מתפצלים, כל אחד לתיכון שהוא בחר או לא בחר, כל אחד כבר הולך לתחילת מסלול חיים משלו.

הטיול השנתי היה קצת מבאס עד שהגענו לאכסניה... אפילו קיבלתי מחזור ><" אבל בכיתי לשירי על כל מה שיכולתי לבכות עליו, וזה עבר לי.

שירי, מה הייתי עושה בלעדייך באותם רגעים?!

אז בערב של הטיול השנתי היה דיסקו, התחלתי להכיר אנשים מהשכבה [כמה חכם מצידי לעשות את זה יומיים לפני הסוף...], והייתי עם רוני מלא זמן בחדר של הבנים מט'2 והיה מצחיק בטירוף. רוני הייתה שיכורה בטבעיות, יוני שיתף איתה פעולה בקטע מטריד, ועומר ואני פשוט ישבנו לנו על המיטה למעלה ואכלנוXD (כמובן שהוא דאג להחביא את זה בכל רגע שמישהו נכנס לחדר).

*משעשע*

היה אמור להיות מרגש.

ממש מרגש!

הייתי אמורה להיות כל היום בשיא ההתרגשות, להיות בלחץ מההופעה, לא להירדם מרוב מתח כזה והתרגשות...

אבל כמו שכתוב כאן למעלה- הייתי אמורה.

קודם כל קמתי ממש על רגל שמאל.

אני מסתכלת בשעון- "אוקיי, 7 ורבע רק. מה?!?!?! איך עשרים לשמונה כבר?!?!?!" -זה הדבר הראשון שחשבתי לעצמי בבוקר, אחרי שחשבתי "וואי השמש הזאת.. למה היא חייבת לזרוח כל כך מוקדם בבוקר..." אבל על זה אני חושבת כל בוקר.

אחרי זה התארגנתי בחצי שניה, כשכל הראש שלי מסובב לגמרי ואני מרגישה ממש מסטולה. מזה לא הרגשתי טוב....

אוקיי.

אני הולכת לבצפר, מאחרת במלא זמן, ממש חם לי, אני מזיעה כמו חמור וממש כבד לי מהתיק בגלל החליל ושוב אני לוקחת תיק צד כשיש לי חליל בפנים.

ילדה מפגרת=\

מגיע לבצפר באיחור של איזה..... רבע שעה ככה.

שוב- אף אחד לא באמת עושה כלום, לא מעירים לנו על איחורים, את אף אחד לא מעניין שומדבר גם...

אני חושבת שזה היה יום ראשון הראשון בחיי שלא פתחתי אותו שעה ראשונה עם רייצ'ל.

ברוך שמו!

הגענו לבצפר, צריך לצאת עכישו לחזרות באמפי של איפה שצריכה להיות המסיבת סיום בערב. אני לא משתתפת כי אני לא עולה לבמה בזמן הזה, אז אני מתייבשת לי שם איפשהו מתחת לעץ ושומעת שירים עם נירית ומאי. אחרי רבע שעה של "חזרות" כביכול, ואחרי ששמענו בלי סוף את ליאורה המנהלת צועקת במגפון המעפן הזה שלה שהיא נשמעת מרחוק כמו דוד בן גוריון, סגל המורים היקר שלנו החליט שצריך לחזור לכיתות, ולמה? כי יצאה השמש.

-.-

מקסימים...

אחרי זה כל היום הייתי בריצות אחרי אנשים שיכתבו לי בספר מחזור.

ב-11 מראים לנו סרטון עם תמונות שלנו מהשכבה. רק לכיתה שלי יש 3 תמונות כשלכולם יש איזה 10 בכיף...

והופהלה, יש עוד סרטון שאורן המוכשר הכין על סמל בצפר. היה מלהיב כששני האנשים שמצויירים עם הסמל זזו מימין לשמאל. מלהיב ביותר.......................................

אח"כ הביתה כששתי כפות הרגליים שלי פצועות קשות עם שיפשופים מהכפכפים.

איזו טעות לבוא איתן..

חוזרת הביתה, גמורה מעייפות, אוכלת ארוחת צהריים, ואופס- נרדמתי. כמה מפתיע.

אמא שלי לא חוזרת הביתה, אחותי גם לא, ורק ב4 הם נזכרות בי. מקסימות.

בנדוד שלי בא לעשות לי פן למסיבת סיום, הפן יוצא די גרוע... יחסית. ><"

טוב, יש לי עוד 3 וחצי שעות עד ההופעה..

מה לעזאזל אני עושה בזמן הזה?!?! איך לכל הרוחות אני מעבירה אותו?!?!

טוב מנגנת.... מחר יש לי בחינה לייצוגית.. איך אני רואה את עצמי שוב לא עוברת ולא מפסיקה לבכות...

הגיעה השעה שאני צריכה להתארגן, אז אני מתארגנת, בודקת שלא חסר לי כלום ויוצאת.

חזרת בלאנס עם ההרכב לפני ההופעה- לא התקיימה כל כך. מה שהתקיים ממנה זה סתם עצבים ואת כל המפגש פרידה מציפי פספסתי. הו נהדר!

עכשיו המסיבה...

שיר פתיחה, אני ודנית מתחרפנות לנו מאחורי הקלעים ואני צוחקת לי בלב על כל אחד שם שזז מוזר...

אחרי זה אנחנו עולים לנגן את "ארצנו הקטנטונת", ואני מתבלבלת מלא... הולך גרוע בקיצור.

ריקוד זוגות- בקושי מספיקה להתארגן, והסרט של השיער נופל לי באמצע.

כוס אמא שלו, לא יכול להתאפק!?

פאדחן.

יורדת מהבמה, מתארגנת לריקוד בנות בשיא החום, ולוקח מלא זמן עד שזה בכלל מתחיל.

והנה, מחלקים לי תעודת הצטיינות בלימודים, וגם על השתתפות במועצת.

איזה כיף לי...

אחרי זה אני עולה לבמה לריקוד בנות, והולך ממש טוב חוץ מזה שאני לא מתרגלת לעובדה שהבמה היא בצורת משושה ואין לי מושג איפה האמצע באמת...

חפירות ועניינים, עולים לשיר סיום, ואני מתחילה לבכות. הבנאדם היחידי שם שבכה כמו מפגרת זאת הייתה אני.......... מה אני אעשה, השיר היה דרמטי מדי ^^'

מסתיימת המסיבה, נפרדים מהמורות, ומסתבר שהפגישה עם הבנות אצל דנה לא תתקיים בגלל שטות שמישהו שהיה אמור לבוא גם עשה בשיר סיום. הו, כמה יפים הלילות...

ואז פתאום גל מציע לי ולמאי לבוא איתו לים. כולם מנסים לשכנע אותנו, ואני כבר באמת השתכנעתי וממש רציתי לנסוע. אחרי התלבטויות ממש קשות ומיליון פרצופים- נסענו.

הגענו לשם, לא מצאנו אף אחד גוליאן לא ענה והפלאפון של גל לא היה זמין.

זה היה ממש מלחיץ S:

נכנסנו פנימה לתוך החוף, אנחנו קולטות את עומר כהן, ואחרי זה גם את גוליאן ושירי וסהר...

כולם החליקו על השכל.

נרגילות

אלכוהול

בירות

סיגריות

מה קורה עם אנשים!?

ממש התאכזבתי שם מהמון אנשים, חוץ ממאי שתמיד הייתה איתי, ואין לי מושג מה אני אעשה בלעדייה3>, ומגל. גל, באמת שיחקת אותה. אני מתה עלייך333>

וזהו, התקשרתי להורים שלי, הם באו לקחת אותנו הביתה, וככה הסתיים לו יום זוועתי לחלוטין, בבכי מר ובאכזבה ענקית. ><

"והם אומרים לך,

תכתוב קצת מנוכר.

תכתוב כמותם תכתוב על המחר..

תכתוב על עצב

שנראה לך מוכר,

לא הם לא מכירים אותך."

אז הנה אני, כותבת בבלוג, פה, על עצב.

כותבת "מנוכר".

כשאני אפילו לא יודעת מה לעשות..

באמת שבמצב הזה אין לי שום דרך חזרה, ואין לי מוצא.

זהו, הגעתי לדרך ללא מוצא, לדרך חסומה, לדרך בלי שום יציאה של שביל קטן בצד, או מנורה מהבהבת שתראה לי לפחות לאן הגעתי.

כלום.

שום-דבר.

הגעתי לסוף.

והסוף הולך להיות כל כך מר..

כל יום שעובר, וכל שיחה בינינו זה נראה לי כל כך כמו שאלה של חיים או מוות.

הכול תלוי במילה שעכשיו אני אגיד, שעכשיו אוציא מהפה, שעכשיו אכתוב ועליה אחשוב באותה שניה...

אין לי ברירה, אני חייבת להיזהר.

אם אעשה ככה- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לעצמו.

אם אעשה אחרת- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לי.

אם לא אעשה כלום- אין לדעת על מה הוא יחשוב ומה בדיוק הוא ירצה לעשות.

אני לא יכולה להתקרב.

אני לא יכולה להתעלם ולהתרחק וגם להישאר רחוקה.

אני לא יכולה לשים פס על המצב ולהגיד שאני לא קשורה לזה בכלל.

אני לא יכולה אבל לשקר.

אני לא יכולה גם להגיד בפירוש את האמת.

אני  לא  יכולה  לעשות  כלום.

בהחלט- כלום.

כל מה שנותר לי לעשות הוא לזרום.

לזרום עם השיחות.

עם הזיכרונות.

עם המבטים.

עם העצב.

עם המועקה.

עם האשמה.

עם המצפון.

עם הפחד.

עם החרדות.

עם הרגשות. הרגשות שאין, והרגשות שיש.

הרגשות שאני לא מסוגלת להרגיש, והרגשות שאני לא מסוגלת להימנע מלהרגיש..

והכול- בפנים. מתערבב.

בקערה אחת גדולה, בתוהו ובוהו אחד גדול שרק אני יכולה לעצור.

על מי אני עובדת?

אף אחד לא יכול לעשות שום דבר בנושא הזה.

כל מה שנשאר לי הוא לחכות.

לחכות עד שיקרה משהו רע.

עד שהוא יעשה לעצמו משהו.

עד שהוא יפגע בי בדרך כלשהי.

עד שיקרה אסון.

אז הנה, אני פה, כותבת מנוכר, כותבת על עצב ועל המחר.

המחר שיכול להסתיים באסון.

מי יודע מה הוא יעשה ומה יקרה...

הגעתי למבוי סתום. אין לי ממנו דרך יציאה, ועד שהוא ימצא אותי בסוף המבוך הזה- לא ייקח הרבה זמן.

אבל קודם שאני אמצא דרך יציאה-

אחרי זה נדבר.

זהו, סגרנו בערך מעגל של כיתה ח', אבל לא סגרנו מעגל של החטיבה.

מה שהיה בכיתה ח', נשאר אבל כזיכרון בלבד.

זה לא יחזור, אבל זה היה מדהים!

זה עבר לי כל כך מהר, בגלל שעשיתי השנה כל כך הרבה דברים מדהימים ועברו עלי כל כך הרבה דברים מרגשים וטובים!!

מחכה כל כך לכיתה ט', כיתה כל כך עמוסה בהתרגשויות ובדברים מקסימים שהולכים לקרות.

וואו זה עבר כל כך מהר, כל השנה הזאת..

כל מה שעבר עליי.. כל כך הרבה!! O:

אז.. שנעבור לסיכום שנה? :)

תחילת שנה>> וואי אהבתי כל כך הרבה זמן את הקוף OMG (כמה אנרגיות על כלום..)

הצטרפתי למועצת תלמידים.

התקרבתי לגמרי לנועם.

יש לי חבר.

בת מצווה לבת דודה שלי מדרגה שניה.

בר מצווה לבן דוד שלי.

בר מצווה למונדשיין. (=נראה לי כל כך רחוק!!)

חתונה לבן דוד שלי.

עליתי לגו"ב!!

הכרתי את תומר, וגם רבתי איתו וניתקנו קשר..

הכרתי את אילן ואלון.

מאי טסה לפריז.

עבודת "קום והתהלך בארץ" [כל כך מיותר XD]

דודה שלי עברה הפלה.

נולדה לי בת דודה חדשה (:

שמו לי ריבועים בשיניים.

טיול שנתי. -היה חביב^^ אבל אין על שנה שעברה D:

חבורת פסי"ם.

קנו לי אולסטאר D:

עליתי לקבר של סבתא שלי פעמיים.

עברנו ל-2007!!

טיול סוכות בשמו"ץ

טיול ל"ג בעומר :)

טיול כנרת!

השמעות לייצוגית (נשארתי בקול ראשון..)

גיחה שבכלל לא יצאתי XD

גיוסים ב"סורקיס".

וואי אני לא זוכרת כל כך דברים אחרים..

אוף באסה..

לא נורא, אבל הולכים לעבור עליי עוד מלאאא דברים שנה הבאה וגם עד אז :)

טיול חומה ומגדל :)

קייצת בתור צוותכני!! O:

יומולדת 14!!

כיתה ט'> שלב מבין העמוסים..

הרשמה לתיכון.

אני מצטרפת לאיזה וועדות שאני ארצה:]]

פרוייקט ג'.

קייצת הבאה= אני מדריכה!!! OMG

וואי איזה אדיר הולך להיות ^^