יפה שקיעת השמש ללב עצוב

Judging by the look on the organ-grinder,
He'll judge me by the fact that my face don't fit.
It's touching that the monkey sits on my shoulder.
He's waiting for the day when he gets me,
But I won't be your concubine - I'm a puppet not a whore.
I just need this stage to be seen.
Won't you be a friend of mine to remind me what is real?
Hold my heart and see that it bleeds.

-מצטערת על חוסר השיתוף-

כשאני מתעצבנת אני מתעלמת, וכשאני מנסה להירגע אני ממשיכה עם זה. ממשיכה עם הכעסים הטיפשיים שלי, ובמחשבות שלי אני עדיין מקווה שאני לא טועה, ואולי זה הצעד הנכון. אולי זה מה שסופית יביא לסיום הקשר שמיציתי אותו כבר כל כך מזמן.. נמאס לי לגמרי מזה, ואני ממשיכה לכעוס, ולהתעצבן, ולהיפגע. משטויות! זה אפילו לא שווה את זה. הם לא שווים את זה. באיזו זכות אתם מעצבנים אותי? -קצת אגואיסטי לא..? אבל ככה זה, כמו שלי אין זכות לעצבן אף אחד, לכם אין זכות לעצבן אותי. יש לכם את כל הזכויות בעולם להיות ביחד. אין לי בעיה עם זה.. בין אם אני מקנאה, בין אם לא, אתם ביחד וזה לא יעזור.. בחירה שלי אם לקנא או לא, אבל עדיין, אפשר לפעמים להתחשב. ובכל זאת- אני ממשיכה להתעלם, ממשיכה לכעוס, ואוגרת בעצמי בלי לשים לב בכלל- שנאה, שמצטברת. שנאה רעה, שגורמת לי להתרחק מאנשים שאהבו אותי, שסמכו עליי, שהיו איתי, שמכירים אותי, ועכשיו, נראה כאילו אני בכלל לא מכירה אותם.. נראה כאילו הם בכלל לא קשורים אליי ואני אליהם, ונראה שהם בכלל שוכחים ממני, מהכול. והם פשוט ממשיכים בשלהם, כאילו לא קרה כלום, בלי לשים לב שאני כבר לא שם. בשביל אף אחד מהם.. יש להם אחד את השני, וככל הנראה- זה כבר מספיק להם. אז שייהנו. אם הם לא צריכים אותי, אין סיבה שאצטרך אותם. אחרי הכול אני ממש נפגעתי מהם ואני עדיין. וזה חבל, כי חשבתי שאפשר לסמוך עליהם, הערכתי אותם כל כך, ובאיזשהו מקום אפילו הערצתי אותם על כמה תכונות שהלוואי והיו לי, אבל עכשיו- לאן כל ההערצה הזאת וההערכה הזאת הלכה? איפה כל האהבה והחיבה שרכשתי אליהם? ואיפה החברות שלנו?!

בזבל. בפח. באשפה. בביוב.

במקום הכי מזוהם עלי אדמות.

שם זה נמצא.

אם לא במקום יותר גרוע.

"אולי אלוהים רוצה שתפגוש הרבה אנשים לא נכונים לפני שתפגוש את האדם הנכון, כדי שתדע להוקיר ולהעריך אותו כשזה יקרה."

באמת-

    למה לי?

בזמן האחרון שמתי לב שאני כל כך לוקחת אישית כל דבר קטן שאנשים אומרים או עושים..

אני יודעת שהם בעצם לא רוצים לפגוע, להעליב או בכלל להתכוון למשמעות שפירשתי אותה, ובכל זאת-

אני מוצעת את עצמי פגועה בגלל זה.

כבר התחיל להימאס לי מעצמי!

וואו, זה נראה לי לפעמים ממש הרבה כשחושבים על זה.

-שנה וחצי? O:

הרי בקושי אתמול היה סוף כיתה ז' ורק התחלנו להכיר.

עברה לה כיתה ח', והגיעה לסיומה.

הגענו לכיתה ט'- ואני נשארתי באותו המצב בדיוק.

בלי הפסקה.

מבאס קצת לא?

לא הפסקתי לרגע, והמשכתי, בלי מעצורים, בלי מישהו שיגיד לי "תגידי, לא נמאס לך כבר? לא נראה לך שמיצית את זה מזמן? די, מספיק, את רואה שאת רק סובלת מזה, וכל הקשר שלכם נע במעגלים סביב עצמו", אז הנה- אני באסה ואומרת את זה לעצמי. מספיק! נמאס!

כבר מיציתי את זה מכל הכיוונים!

כבר הבנתי את הרעיון, קלטתי. אבל שנה וחצי?

לא קרה כלום, זה תמיד נע בנתיב חד-סיטרי, כועסת, חושבת, מתאכזבת, משלה את עצמי, מתעצבנת, מתרגשת, נלחצת, מתפעלת...

ו ל א    ק ו ר ה    כ ל ו ם.

מפתיע לא?...

אולי זה בגלל שלא סיפרתי את זה מעולם. יכול להיות...

אבל אני לא מתכוונת לספר את זה עד שאני לא אהיה בטוחה שכבר לא.

שהרגש הזה כבר לא קיים בי יותר.

כי כרגע-

אני מרגישה כל כך חסרת אונים, חסרת ישע..

וזהו! אם לא היה בינינו עד עכשיו כלום, לא יהיה יותר בחיים.

ואם עד עכשיו אני נחשבת כמובן מאליו, אני אמשיך להיות, ואתה לעולם לא תשים לב שאני בכלל שם, נמצאת איפשהו, קיימת.

הרגש הזה תם ונשלם כאן ועכשיו.

זהו, נמאס לי.

מיציתי את זה מכל הכיוונים, ואני יודעת שלא יתקיים בינינו כלום.

אז אתה תמשיך כרגיל, תידלק על מיליון ואחת בנות, תבוא ותספר לי כמה אתה מבולבל, אני אמשיך להגיד לך "כן אני מבינה אותך" ולאחר יום- אתה תגיד שזה היה סתם.

ואני גם אמשיך כרגיל, כאילו לא היה ולא נברא מעולם, כלומר-

"גם,

כשנדמה שמושלם

והכול כבר נרדם

זה חוזר ומכה בי,

די, נמאס!

והרגש נמס.

אני מרגיש מנותק

כי החבל נגמר- אני נחנק.

מי אמר שאשתוק-

לכאב כה עמוק,

ואת מה שהיה לא ניתן למחוק.

אני בחדר הקר, מתפתל בתוכי

זה חלום שמרגיש לא אמיתי..."

(קם ועוזב/ סינרגיה)

לא נדמה לי שמושלם כי המציאות די ברורה לי.

הכול מתעייף, שוקע ונרדם.

פתאום הכול נעלם לי.

זה שוב מכה בי.

הרגש מת, חי כצמח- מונשם.

מנותק ונחנק.

לא אשתוק, רק אגיד:

מה שהיה- ממשיך.

אי אפשר להתכחש לזה.

בחדר, עם עצמי,

חלום מציאותי.

אי אפשר עם זה יותר.

מתח, כעס, פחד, עצב, שנאה, דיכאון, אכזבה.

כולם ביחד מאבדים שפיותם לידי, ואני-

כבובה תלויה.

עומדת ומסתכלת כאילו לא נוגע לי בכלל.

מעורבת, אם לא במרכז, ובמקביל-

שותקת ולא אומרת מילה..

כל כך שייכת, מרגישה הכול, את כל מה שעובר עליכם ובכל זאת-

מחוקה לא רגש, הרגשה, טיפה הבנה.

לא מסוגלת לקלוט את זה בכלל, ואני שואלת-

זה כל כך קשה להבין?!

הרי בטח עברתי את אותם דברים אם לא יותר גרועים ושוברים.

-לא, זה לא קשה להבין שהמצב הוא מורכב מדי ומעורבים בו יותר מדי.......

פשוט-

קשה לי להרגיש.

לא יכולה.

לא מסוגלת.

לא רגילה.

ל א   ר ו צ ה.

!

כמה שהם נוראים..

הם כל כך מקלקלים.

כל כך הורסים.

כל כך מחריבים..

כל כך גורמים.

כל כך מריעים.

כל כך גרועים!

כל כך..

משקרים.

משקרים כמוך.

כמו שאתה שיקרת לי.

בדיוק כמו שאתה עשית, וגרמת.

איך יכולת?

ועוד חשבתי שאני זאת הגרועה.

לחשוב שריחמתי עלייך.

לא מגיע לך אפילו טיפה...

איך שפשוט בלי בושה יכולת לעשות את זה!

להסתיר.

להתחבא.

להגיד.

לספר.

לדבר.

לגרום.

להרוס.

לרמות.

לשקר.

איך יכולת לעמוד מולי, להגיד את מה שאמרת, בשעה שבכלל לא התכוונת לזה.

איך יכולת לספר לי דברים, להגיד, להרגיש דברים, לדבר על זה, כאילו כלום.

איך יכולת בכלל לפתוח את הפה בזמן שידעת שאתה הולך לשקר לי הפרצוף.

פשוט עשית את זה...

איך היית מסוגל.

כנראה שלאט-לאט כבר התרגלת לרעיון, כבר קיבלת ביטחון, ופשוט..

זרמת עם זה.

-מחליא אותי לחשוב עלייך-

ואחרי זה- כשאמרת, ועשית, וגרמת לי להאמין שאתה באמת זקוק לי ואתה חייב את זה, וכל כך לא יכולתי עם זה.

כל כך ריחמתי עלייך בשלב הזה, למה אני לא מסוגלת, ולמה אתה לא מסוגל, ופתאום גיליתי ש..

מי אתה בכלל?!

אתה שגרמת לי להאמין שאתה מסכן.

שאתה לא נאהב.

שאתה זקוק למישהו.

שאתה חייב כל כך הרבה.

שאתה ראוי לזה?

לא.

זה לא מי שחשבתי שאתה.

אתה בנאדם פשוט..

לא ראוי לזה.

-וזה בלשון המעטה מאוד!-

אין שום סיבה בעולם שאני אחשוב שאי פעם זה קרה.

שאי פעם זה היה יכול לקרות.

איך רימית אותי ושיקרת לי, כל פעם מחדש.

בלי בושה.

רק להסתיר ולהסתיר את האמת.

ועוד חשבתי שאני הבנאדם הכי נתעב בעולם הזה אחרי הכול.

כנראה שטעיתי.

"תמיד יש יותר גרוע" -מסתבר שזה נכון. וזה מוכח.

[!]

אין לי פשוט שום רגש אלייך..

שום כלום.

רק גועל..

גועל מהצביעות, מהזילזול.

גועל מהטימטום שלך, מהמוח המעוות הזה שלך.

גועל מהשקרים שלך, מכל השקרים שהאלה שכל הזמן הזה גרמת לי להאמין בהם.

פשוט גועל..

ממך.

כמה חבל שהגענו למצב הזה.

עד לפני כמה זמן הכול היה נראה בסדר, כל כך בסדר שלעולם לא הייתי מנחשת שזה יקרה.

בעצם, לעולם לא הייתי מנחשת שזה אתה.

שהרמאי והשקרן הזה הוא אתה.

שהצבוע הזה, שאומר לי דברים כל כך מבטיחים והגונים[?] זה אתה.

עכשיו זה נראה לי כבר מופרך כל הדברים האלה שחשבתי שהם אתה.

הם בחיים לא יהיו אתה, גם אם תרצה או תשתנה..

תמיד תישאר אותו אחד, ועל זה-

אתה צריך לשנוא את עצמך.

אם אחרים ישנאו אותך, זה כבר יהיה ביזבוז.

אתה לא ראוי לזה.

אתה לא ראוי לכלום.

אתה פשוט שקרן, וזה הכול.

שקרן שהורס אחרים וממשיך בשלו.

כשתתעורר זה יהיה מאוחר מדי, ורק אז תלמד את הלקח.

מקווה שאהיה כבר רחוקה ולא אצטרך לקחת חלק מזה.

אתה פשוט מגעיל אותי.

אתה,

והשקרים.

איכשהו זה תמיד מתנקז אליה.

הכול קשור בה.

תמיד לה מספרים הכול,

תמיד לה אומרים הכול,

תמיד כולם איתה.

כולם אוהבים אותה.

תמיד משתפים אותה.

תמיד מגלים לה.

תמיד נמצאים איתה, ובחברתה.

תמיד נהנים איתה.

תמיד זורמים איתה.

תמיד זורמים  א ל י ה!

איכשהו תמיד זה מגיע אליה, הכול.

היא יודעת הכול.

מספרים לה הכול.

עליי, על אנשים אחרים....

היא בקשר עם כולם.

אף אחד לא חושב עליה דברים רעים, וגם אם כן אז מסתירים את זה.

וככה גם ההפך-

היא לא חושבת כמעט על אף אחד דברים..

למען האמת הייתי אומרת שהיא חושבת על עצמה.

היא בקשר עם כל כך הרבה אנשים, בזמן ש.....

היא מספרת שהיא בכלל רבה איתם, שהיא כועסת עליהם, שהם עשו לה רע.

אולי אני לא בסדר בגלל שאני לא מבינה ראש של אנשים, אבל את הראש הזה- באמת שאני לא מסוגלת..

ואיך היא תמיד מתנהגת כל כך יפה לאנשים.

היא כל כך נחמדה.

כל כך רצים אחריה..

מרחרחים אחריה כמו הזנבות שלה..

כל כך אוהבים אותה..

כאילו היא מלאך! פשוט "נפלה מהשמיים".

אבל לפעמים אני מרגישה שרק אני יודעת מי היא.

רק אני ראיתי את זה וחוויתי את זה על העור שלי, ומניסיון אני מסוגלת להגיד עליה כל כך הרבה דברים.

ואני שותקת ולא אומרת מילה.

לעולם אני לא אצליח להבין מה עובר בראש שלה.

למה היא עושה את זה.

למה היא עשתה את זה.

מה היא מנסה להשיג?

בשביל מה? -מה זה בכלל נותן לה!?

=\

באמת שדי נמאס לי ממנה.

נמאס לי לראות עד כמה צביעות יכולה להשתלט על בנאדם.

נמאס לי לראות עד כמה אנשים יכולים להיות עיוורים.

כל פעם שאני מנסה לחשוב, ושאולי יש לי איזו תקווה שהיא השתנתה, אני מגלה שטעיתי.

שטעיתי שוב.

ואז אני אומרת לעצמי להפסיק לחשוב שאנשים יכולים להשתנות בזמן כה קצר.

אנשים לא משתנים בן רגע.

הם תמיד ישארו אותו דבר, אלא אם כן הם משתנים קיצונית.

ו..היא-

פשוט לא משתנה.

היא נשארת אותה אחת..

עוד מלפני 4 שנים. אולי 5..

היא נשארת אותה אחת, בדיוק כמו שהכרתי אותה, ובדיוק כמו שאסיים להכיר אותה.

ריחוק לא מזיז לאנשים.

ריחוק לא משפיע על אנשים.

ריחוק פשוט לא...

משנה אנשים.

בדיוק כמוה...

לא השתנתה, והיא תמיד תישאר כזאת, ובכל זאת-

תמיד יאהבו אותה.

איך?

על השאלה הזאת כבר אין לי תשובה הגיונית.

אני שונאת את עצמי על זה.

על הכול!

על כל מה שעשיתי.

על כל מה שלא עשיתי.

על מה שמנעתי מעצמי לעשות.

על כל מה שהכרחתי את עצמי לעשות.

להגיד.

על כל מה שהכרחתי אנשים להגיד.

לעשות.

על כל מה שמנעתי מאחרים לעשות.

על כל מה שעברתי..

והכול היה באשמת מי?

באשמתי.

אך ורק באשמתי.

אלא באשמת מי?!

אני שונאת את עצמי על כל הדברים האלו.

אני הבנאדם הכי נתעב על פני האדמות האלה!

אני לא מבינה את עצמי..

למה?! למה זה קרה?!

מה לעזאזל גרם לי לחשוב שזה נכון?...

אני ממש מתחרטת.

שומדבר שאני אעשה עכשיו לא יעזור לי.

שומדבר לא יוכל להחזיר את הזמן לאחור.

אף אחד לא יכול לעזור לי במצב הזה.

אני רוצה שתבלע אותי האדמה!

אני רוצה שירו בי!

אני רוצה לא להיות במצב הזה....

יותר נכון- לעבור אותו.

ולעבור את כל המצבים שיבואו.....

זה קרה לי הרבה.

אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא נכונים.

אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא קיימים.

אני אומרת לאנשים דברים, שעכשיו- אני מבינה שהכול זה סתם.

זה כלום.

אין לזה תכלית מבחינתי עכשיו..

לפעמים הייתי רוצה שמישהו באמת יבין אותי.

כלומר, אני לא אומרת שכל מי שכותב לי "מבין\ה אותך, גם לי זה קרה...." אז הוא סתם משקר.

ממש לא!

אבל אני מתכוונת שמישהו יבין אותי מבחינה כזאת של הבנה, עד כדי כך שהוא..

יקרא לי את המחשבות.

הייתי רוצה לפעמים שמישהו יחדור לי לתוך המחשבות ופשוט.. יקרא אותן.

ידע מה עובר עליי רוב הזמן.

ידע מה אני חושבת, למה אני עושה דברים מסוימים בצורה כזו ולא אחרת..

הייתי רוצה שמישהו בעולם הזה ידע עליי..

יבחין בי.

יבחין במחשבות שלי.

יבין למה אני כזאת, ולמה אני לא כזאת.

למה אני עושה את הדברים ככה, ולמה אני לא עושה אותם בצורה אחרת.

למה אני מעדיפה להתרחק מאנשים, ומה המניעים שלי להתקרב לאנשים מסוימים.

שמישהו על היקום הזה יבחין בי.

יבחין במחשבות של, וברגשות שלי.

שהוא ממש ידע, לא משנה מה אני אומרת, או מה אני מספרת לאנשים.

שהוא ממש ידע, לא משנה עד כמה אני בעצמי מדחיקה את זה.

שהוא ידע עד כדי כך, בשביל לעזור לי.

שתמיד יהיה לי אותו, ואני אבטח בו כי הוא תמיד יספר את האמת.

הלוואי שמישהו אחד בעולם הזה היה יכול לקרוא לי את המחשבות וסוף סוף להבין למה אני ככה.

ככה, ולא אחרת.

לפעמים הייתי רוצה שהוא יקרא לי את המחשבות.

שהוא סוף-סוף יבין למה הייתי ככה, ולמה אני ממשיכה עם זה.

למען האמת, יש הרבה שאלות שאני אולי לא כל כך יודעת.

אולי כי אני מפחדת מהתשובה שלהן.

הייתי רוצה שדווקא הוא ידע מה אני מרגישה ומה אני חושבת.

שיבין אותי אחת ולתמיד.

שיעזור לי עם זה, או שאיכשהו ידע מה לעשות..

אני ממש מפחדת לספר את הכול לאנשים, ובגלל זה אני מעדיפה שאנשים, או יותר נכון- הוא, ידע את זה לבד.

הלוואי והוא היה מבין ויודע.

הלוואי והוא היה יכול לעשות משהו.

הלוואי ולי היה האומץ להמשיך מפה הלאה.

לפעמים הייתי מעדיפה שזה לא היה קורה מעולם.

לחזור אחורה בזמן בלי להתחשב באף אחד..

רק לחזור אחורה בזמן בשביל לתקן, ולמנוע דברים ש.....

עכשיו, למרות הכול, אני מתחרטת שהם קרו.

הלוואי וכל זה לא היה קורה.

הלוואי ולא הייתי מתחילה את זה מלכתחילה..

הלוואי והכול היה ממשיך כרגיל. –אולי היה יוצא מזה משהו טוב.

איך אני ממשיכה מכאן הלאה?

איך אני אמשיך עם המחשבות האלה לאורך כל הזמן הזה שמחכה לי ואני לא אוכל לעשות איתם כלום למרות שלא אוכל עוד לסבול את זה??

אני צריכה שיקרה איזה משהו.

נס, כל דבר.

רק שיקרה משהו לא צפוי שיעזור לי להיחלץ מהמצב הזה.

אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל לסבול את זה.

זה קרה ממש מזמן.

הכרתי אותו דרך חברה טובה שלי.

דיברנו בלי סוף, שעות על גבי שעות כל יום, הייתי מספרת לו הכול..

ממש התקרבנו, למרות שהוא גר מאוד רחוק.

נפגשנו רק פעמיים, אבל זה המרחק הפיזי לא השפיע בכלל.

יום אחד הוא ניסה לסכסך בין חברה שלי לבין חבר שלו.

לפני זה הוא גם ניסה למנוע ממנה להיפגש עם חבר אחר שלו.

היא ממש התחילה לכעוס עליו, וככה גם אני.

היא לא הבינה למה לכל הרוחות הוא יכול לפגוש ולהכיר חברות שלה, ולה אסור..

גמאני לא הבנתי אותו, וממש כעסתי עליו, כי אם יש משהו שאני שונאת שעושים, זה להזיק לחברות שלי ולפגוע בהן.

אני לא מסוגלת לסבול את זה.

והיא אף-פעם לא עשתה לו דברים רעים!!

הוא היה כל כך לא בסדר...

כל כך הרגשתי כלפיו רק כעס ועצבים, ולכן החלטתי להתרחק ממנו.

ממש נגעלתי מהצביעות שלו.

לכן התחלתי להתרחק ממנו, והוא שם לב לזה..

הוא שלח הודעות ושאל והתעניין, אבל התרחקתי ממנו עד כדי כך שניתקתי איתו את הקשר לגמרי.

לא דיברנו כבר יותר מחצי שנה אני חושבת, ולא מזמן התחלתי להיזכר בו.

למען האמת, בדרך כלל אומרים שכשמישהו חשוב יוצא לך מהחיים, ממש מרגישים את זה.

כנראה הרגשתי את זה תמיד, אבל ניסיתי להתעלם מזה.

אני שונאת את ההרגשות האלה.

לאחרונה ממש התחלתי להתגעגע אליו.

להתגעגע לכל שיחות הנפש, וכל הבכי בטלפון, ו.. כשתמיד רציתי לספר למישהו משהו שלא יכולתי לספר לאף אחד, תמיד היה לי אותו.

הוא בטח שכח ממני לגמרי...

הרי אני זאת שניתקתי איתו את הקשר לא?

אני די מצטערת על זה.

אני יודעת שהוא לא היה בסדר, וממש שנאתי את ההתנהגות שלו, וזה היה הכי אנוכי מצידו והכי צבוע מבחינתו..

אבל הוא ממש חסר לי עכשיו..

אני די מצטערת על כך שזה נגמר בצורה כזו.

"רק אחרי שאתה מאבד מישהו אתה מתחיל להבין כמה שהוא חשוב לך."

3/>

אוקיי ממש נמאס לי מכם.

תפסיקו לרשום תגובות "ללא שם".

באמת שזה כבר נמאס.

די, כמה אפשר??

אם אתם מעוניינים לשאול משהו- תזדהו.

אם אתם רוצים להגיד משהו, לפגוע, להעליב, כל דבר- אז תזדהו..

ממה אתם מפחדים?!

אפשר לחשוב מה כבר אני יכולה לעשות לכם..

אויש נו באמת.

אתם כאלה מוזרים, כל מי שמגיב בתגובות נאצה.

באמת שאולי אני מוזרה, ואני מודה, אבל מה כבר ילדה מוזרה מטומטמת בת 14 כמעט יכולה לעשות...

תתחילו להפנים>>

תגובות נאצה פשוט לא!!!!

כל שאלה שאתם רוצים לדעת, אז תזדהו, תפסיקו לחיות באשליות שאני אענה לכם בשיא הכנות כשאני לא יודעת מי אתם.

מפגרים.

אל תחפש רחוק
תישאר קרוב
כי ככה זה

לאהוב את עצמך
לא מול המראה

תיכנס לתוך
כן זה יכול
להאיר אותך

תסתכל לה בעיניים
תינשך את השפתיים
עד שזה יכאב לך קצת
בתוך תוכך היא מחכה
שתקפוץ לתוך המים
ותפתח את העיניים
עד שזה ישרוף לך קצת
בתוך תוכך תדע

בוא, בוא ותעזור
לשפוך טיפה של אור
לתוך החור
החשוך הזה

רק אל, אל תיסע רחוק
לא אל תעזוב
כי ככה זה לאהוב אותך

תסתכל לה בעיניים
תינשך את השפתיים
עד שזה יכאב לך קצת
בתוך תוכך היא מחכה
שתקפוץ לתוך המים
ותפתח את העיניים
עד שזה ישרוף לך קצת
בתוך תוכך תדע...

-אומר מעט לכם, בשבילכם, לגביכם.

אבל אומר מעט, קצת, הרבה, המון, יותר מידי.. לגביי.

לא מצפה שתבינו, פשוט בא לי למות....