יפה שקיעת השמש ללב עצוב

"והם אומרים לך,

תכתוב קצת מנוכר.

תכתוב כמותם תכתוב על המחר..

תכתוב על עצב

שנראה לך מוכר,

לא הם לא מכירים אותך."

אז הנה אני, כותבת בבלוג, פה, על עצב.

כותבת "מנוכר".

כשאני אפילו לא יודעת מה לעשות..

באמת שבמצב הזה אין לי שום דרך חזרה, ואין לי מוצא.

זהו, הגעתי לדרך ללא מוצא, לדרך חסומה, לדרך בלי שום יציאה של שביל קטן בצד, או מנורה מהבהבת שתראה לי לפחות לאן הגעתי.

כלום.

שום-דבר.

הגעתי לסוף.

והסוף הולך להיות כל כך מר..

כל יום שעובר, וכל שיחה בינינו זה נראה לי כל כך כמו שאלה של חיים או מוות.

הכול תלוי במילה שעכשיו אני אגיד, שעכשיו אוציא מהפה, שעכשיו אכתוב ועליה אחשוב באותה שניה...

אין לי ברירה, אני חייבת להיזהר.

אם אעשה ככה- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לעצמו.

אם אעשה אחרת- הוא עלול לעשות משהו מסוכן לי.

אם לא אעשה כלום- אין לדעת על מה הוא יחשוב ומה בדיוק הוא ירצה לעשות.

אני לא יכולה להתקרב.

אני לא יכולה להתעלם ולהתרחק וגם להישאר רחוקה.

אני לא יכולה לשים פס על המצב ולהגיד שאני לא קשורה לזה בכלל.

אני לא יכולה אבל לשקר.

אני לא יכולה גם להגיד בפירוש את האמת.

אני  לא  יכולה  לעשות  כלום.

בהחלט- כלום.

כל מה שנותר לי לעשות הוא לזרום.

לזרום עם השיחות.

עם הזיכרונות.

עם המבטים.

עם העצב.

עם המועקה.

עם האשמה.

עם המצפון.

עם הפחד.

עם החרדות.

עם הרגשות. הרגשות שאין, והרגשות שיש.

הרגשות שאני לא מסוגלת להרגיש, והרגשות שאני לא מסוגלת להימנע מלהרגיש..

והכול- בפנים. מתערבב.

בקערה אחת גדולה, בתוהו ובוהו אחד גדול שרק אני יכולה לעצור.

על מי אני עובדת?

אף אחד לא יכול לעשות שום דבר בנושא הזה.

כל מה שנשאר לי הוא לחכות.

לחכות עד שיקרה משהו רע.

עד שהוא יעשה לעצמו משהו.

עד שהוא יפגע בי בדרך כלשהי.

עד שיקרה אסון.

אז הנה, אני פה, כותבת מנוכר, כותבת על עצב ועל המחר.

המחר שיכול להסתיים באסון.

מי יודע מה הוא יעשה ומה יקרה...

הגעתי למבוי סתום. אין לי ממנו דרך יציאה, ועד שהוא ימצא אותי בסוף המבוך הזה- לא ייקח הרבה זמן.

אבל קודם שאני אמצא דרך יציאה-

אחרי זה נדבר.

כמה שהם נוראים..

הם כל כך מקלקלים.

כל כך הורסים.

כל כך מחריבים..

כל כך גורמים.

כל כך מריעים.

כל כך גרועים!

כל כך..

משקרים.

משקרים כמוך.

כמו שאתה שיקרת לי.

בדיוק כמו שאתה עשית, וגרמת.

איך יכולת?

ועוד חשבתי שאני זאת הגרועה.

לחשוב שריחמתי עלייך.

לא מגיע לך אפילו טיפה...

איך שפשוט בלי בושה יכולת לעשות את זה!

להסתיר.

להתחבא.

להגיד.

לספר.

לדבר.

לגרום.

להרוס.

לרמות.

לשקר.

איך יכולת לעמוד מולי, להגיד את מה שאמרת, בשעה שבכלל לא התכוונת לזה.

איך יכולת לספר לי דברים, להגיד, להרגיש דברים, לדבר על זה, כאילו כלום.

איך יכולת בכלל לפתוח את הפה בזמן שידעת שאתה הולך לשקר לי הפרצוף.

פשוט עשית את זה...

איך היית מסוגל.

כנראה שלאט-לאט כבר התרגלת לרעיון, כבר קיבלת ביטחון, ופשוט..

זרמת עם זה.

-מחליא אותי לחשוב עלייך-

ואחרי זה- כשאמרת, ועשית, וגרמת לי להאמין שאתה באמת זקוק לי ואתה חייב את זה, וכל כך לא יכולתי עם זה.

כל כך ריחמתי עלייך בשלב הזה, למה אני לא מסוגלת, ולמה אתה לא מסוגל, ופתאום גיליתי ש..

מי אתה בכלל?!

אתה שגרמת לי להאמין שאתה מסכן.

שאתה לא נאהב.

שאתה זקוק למישהו.

שאתה חייב כל כך הרבה.

שאתה ראוי לזה?

לא.

זה לא מי שחשבתי שאתה.

אתה בנאדם פשוט..

לא ראוי לזה.

-וזה בלשון המעטה מאוד!-

אין שום סיבה בעולם שאני אחשוב שאי פעם זה קרה.

שאי פעם זה היה יכול לקרות.

איך רימית אותי ושיקרת לי, כל פעם מחדש.

בלי בושה.

רק להסתיר ולהסתיר את האמת.

ועוד חשבתי שאני הבנאדם הכי נתעב בעולם הזה אחרי הכול.

כנראה שטעיתי.

"תמיד יש יותר גרוע" -מסתבר שזה נכון. וזה מוכח.

[!]

אין לי פשוט שום רגש אלייך..

שום כלום.

רק גועל..

גועל מהצביעות, מהזילזול.

גועל מהטימטום שלך, מהמוח המעוות הזה שלך.

גועל מהשקרים שלך, מכל השקרים שהאלה שכל הזמן הזה גרמת לי להאמין בהם.

פשוט גועל..

ממך.

כמה חבל שהגענו למצב הזה.

עד לפני כמה זמן הכול היה נראה בסדר, כל כך בסדר שלעולם לא הייתי מנחשת שזה יקרה.

בעצם, לעולם לא הייתי מנחשת שזה אתה.

שהרמאי והשקרן הזה הוא אתה.

שהצבוע הזה, שאומר לי דברים כל כך מבטיחים והגונים[?] זה אתה.

עכשיו זה נראה לי כבר מופרך כל הדברים האלה שחשבתי שהם אתה.

הם בחיים לא יהיו אתה, גם אם תרצה או תשתנה..

תמיד תישאר אותו אחד, ועל זה-

אתה צריך לשנוא את עצמך.

אם אחרים ישנאו אותך, זה כבר יהיה ביזבוז.

אתה לא ראוי לזה.

אתה לא ראוי לכלום.

אתה פשוט שקרן, וזה הכול.

שקרן שהורס אחרים וממשיך בשלו.

כשתתעורר זה יהיה מאוחר מדי, ורק אז תלמד את הלקח.

מקווה שאהיה כבר רחוקה ולא אצטרך לקחת חלק מזה.

אתה פשוט מגעיל אותי.

אתה,

והשקרים.

איכשהו זה תמיד מתנקז אליה.

הכול קשור בה.

תמיד לה מספרים הכול,

תמיד לה אומרים הכול,

תמיד כולם איתה.

כולם אוהבים אותה.

תמיד משתפים אותה.

תמיד מגלים לה.

תמיד נמצאים איתה, ובחברתה.

תמיד נהנים איתה.

תמיד זורמים איתה.

תמיד זורמים  א ל י ה!

איכשהו תמיד זה מגיע אליה, הכול.

היא יודעת הכול.

מספרים לה הכול.

עליי, על אנשים אחרים....

היא בקשר עם כולם.

אף אחד לא חושב עליה דברים רעים, וגם אם כן אז מסתירים את זה.

וככה גם ההפך-

היא לא חושבת כמעט על אף אחד דברים..

למען האמת הייתי אומרת שהיא חושבת על עצמה.

היא בקשר עם כל כך הרבה אנשים, בזמן ש.....

היא מספרת שהיא בכלל רבה איתם, שהיא כועסת עליהם, שהם עשו לה רע.

אולי אני לא בסדר בגלל שאני לא מבינה ראש של אנשים, אבל את הראש הזה- באמת שאני לא מסוגלת..

ואיך היא תמיד מתנהגת כל כך יפה לאנשים.

היא כל כך נחמדה.

כל כך רצים אחריה..

מרחרחים אחריה כמו הזנבות שלה..

כל כך אוהבים אותה..

כאילו היא מלאך! פשוט "נפלה מהשמיים".

אבל לפעמים אני מרגישה שרק אני יודעת מי היא.

רק אני ראיתי את זה וחוויתי את זה על העור שלי, ומניסיון אני מסוגלת להגיד עליה כל כך הרבה דברים.

ואני שותקת ולא אומרת מילה.

לעולם אני לא אצליח להבין מה עובר בראש שלה.

למה היא עושה את זה.

למה היא עשתה את זה.

מה היא מנסה להשיג?

בשביל מה? -מה זה בכלל נותן לה!?

=\

באמת שדי נמאס לי ממנה.

נמאס לי לראות עד כמה צביעות יכולה להשתלט על בנאדם.

נמאס לי לראות עד כמה אנשים יכולים להיות עיוורים.

כל פעם שאני מנסה לחשוב, ושאולי יש לי איזו תקווה שהיא השתנתה, אני מגלה שטעיתי.

שטעיתי שוב.

ואז אני אומרת לעצמי להפסיק לחשוב שאנשים יכולים להשתנות בזמן כה קצר.

אנשים לא משתנים בן רגע.

הם תמיד ישארו אותו דבר, אלא אם כן הם משתנים קיצונית.

ו..היא-

פשוט לא משתנה.

היא נשארת אותה אחת..

עוד מלפני 4 שנים. אולי 5..

היא נשארת אותה אחת, בדיוק כמו שהכרתי אותה, ובדיוק כמו שאסיים להכיר אותה.

ריחוק לא מזיז לאנשים.

ריחוק לא משפיע על אנשים.

ריחוק פשוט לא...

משנה אנשים.

בדיוק כמוה...

לא השתנתה, והיא תמיד תישאר כזאת, ובכל זאת-

תמיד יאהבו אותה.

איך?

על השאלה הזאת כבר אין לי תשובה הגיונית.

OMG אני לא מאמינה שראיתי את זה!!..

ZOO יקרים שלי אתם תהיו בשוק! -רק אתם תבינו..

פחע, קבלו:

XD

אני אוהבת את עצמי.

טוב, לא בדיוק.

אני אוהבת-לא אוהבת...

אני אוהבת את עצמי בגלל הדברים שאני עוברת.

אני אוהבת את עצמי על כל הדברים הטובים שבי.

על הדברים שההורים שלי העניקו לי.

על הדברים שההורים שלי תמיד מעניקים לי.

אני אוהבת את עצמי על האנשים שסובבים אותי.

על האנשים שאני בחרתי כ-החבר'ה שלי.

על האנשים שנמצאים במשפחה שלי. אחד אחד.

על הרבה דברים שאני מעריכה אותם, ומקבלת אותם לא כמובן מאליו.

אבל.. אני לא אוהבת את עצמי.

אני לא אוהבת את עצמי על הדברים שאני עושה. על הטעויות.

אני לא אוהבת את עצמי על השקרים שלי לעצמי, על השכנועים העצמיים.

אני לא אוהבת את עצמי על ההחלטות הדפוקות שאני מקבלת לרוב.

אני לא אוהבת את עצמי על הרגשות שלי.

אני לא אוהבת את עצמי על המחשבות שלי.

אני לא אוהבת את עצמי על כך שאני לפעמים מתחברת עם האנשים הלא-נכונים.

אני לא אוהבת את עצמי על כך שאני לא יודעת מה לעשות במצבים מסוימים, שאני כן צריכה לדעת מה לעשות..

אני מן כזה... מסתדרת עם עצמי ומנסה לשרוד.

מנסה ליהנות ממה שיש.

מנסה ליהנות ממה שאפשר.

מנסה להפיק את המיטב מהגרוע.

מנסה לא להדחיק לצד מחשבות.

מנסה לא להדחיק לצד רגשות.

מנסה גם לא לשקר לעצמי, ולא לנסות לחשוב אחרת מהמציאות..

אחרי הכול, אני תמיד אהיה כזאת.

אם ארצה או לא, אני זאת אני, ואין לי הרבה מה לעשות עם זה..

אני צריכה ללמוד להיות מי שאני, מה שאני, ואיך שאני.

בעצם, אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי, ולהעריך את מה שיש לי.

למען האמת, אם היו נותנים לי להחליף את החיים שלי בחיים של מישהו אחר-

אני חושבת שלא הייתי עושה את זה.

בחיים.

בכל מקרה, כל מה שנשאר לי להגיד פה זה שיהיה לכם-

יום אהבה שמח:)

...ואני איהנה לי פה עם עצמי, ועם האהבה העצמית שלי3>

פרידות זה דבר קשה. תמיד...

לא משנה מתי, זה יהיה קשה.

לא משנה למי, זה יוריד דמעות.

לא משנה איפה, זה תמיד יכאב בלב.

כי זה כואב.

גם אם זה להיפרד למען מטרה חשובה....

להיפרד מכלב על מנת שהוא יהיה כלב נחייה>> זה קשה.

להיפרד ממדריך על מנת שהוא יהיה קומונר בקן אחר>> זה קשה.

להיפרד מאחד ההורים על מנת שהוא יעבוד בחו"ל>> זה קשה.

להיפרד מחבר על מנת שיהיה מאושר עם מישהי אחרת>> זה קשה.

להיפרד מבית הספר על מנת ללכת לבית ספר אחר>> גם אם זה קצת הזוי- זה קשה.

אני שונאת פרידות.

לא משנה איך, איפה, מתי, ממי, למה.....

אני לא אוהבת להיפרד או להפריד.

זה כל כך כואב!

עוד לא ראיתי מישהו שנפרד ממשהו שחשוב לו- והוא לא הזיל דמעה.

לא משנה גם ממי ניפרד או ממה, זה תמיד יעסיק את המחשבות שלנו מה איתו..

מה שלומו, איך הוא מסתדר, מה הוא עושה, על מה הוא חושב....

זה תמיד יעסיק לנו את המחשבות, ותמיד, לא משנה מה- אנחנו נחשוב עליו, אפילו שכל אחד מאיתנו ילך עכשיו לדרך הרבה יותר טובה מהקודמת..

אפילו להיפרד מחברים לכיתה- זה ממש קשה...

זה גם קשה לעיכול!

עד שמתרגלים לזה שלא נראה ונתראה אחד עם השני זה ממש מסובך..

קשה לנפש לעכל את הרעיון הזה.

אין מה להגיד-

זה קרה לי הרבה.

אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא נכונים.

אני אומרת לאנשים דברים, שהם בכלל לא קיימים.

אני אומרת לאנשים דברים, שעכשיו- אני מבינה שהכול זה סתם.

זה כלום.

אין לזה תכלית מבחינתי עכשיו..

לפעמים הייתי רוצה שמישהו באמת יבין אותי.

כלומר, אני לא אומרת שכל מי שכותב לי "מבין\ה אותך, גם לי זה קרה...." אז הוא סתם משקר.

ממש לא!

אבל אני מתכוונת שמישהו יבין אותי מבחינה כזאת של הבנה, עד כדי כך שהוא..

יקרא לי את המחשבות.

הייתי רוצה לפעמים שמישהו יחדור לי לתוך המחשבות ופשוט.. יקרא אותן.

ידע מה עובר עליי רוב הזמן.

ידע מה אני חושבת, למה אני עושה דברים מסוימים בצורה כזו ולא אחרת..

הייתי רוצה שמישהו בעולם הזה ידע עליי..

יבחין בי.

יבחין במחשבות שלי.

יבין למה אני כזאת, ולמה אני לא כזאת.

למה אני עושה את הדברים ככה, ולמה אני לא עושה אותם בצורה אחרת.

למה אני מעדיפה להתרחק מאנשים, ומה המניעים שלי להתקרב לאנשים מסוימים.

שמישהו על היקום הזה יבחין בי.

יבחין במחשבות של, וברגשות שלי.

שהוא ממש ידע, לא משנה מה אני אומרת, או מה אני מספרת לאנשים.

שהוא ממש ידע, לא משנה עד כמה אני בעצמי מדחיקה את זה.

שהוא ידע עד כדי כך, בשביל לעזור לי.

שתמיד יהיה לי אותו, ואני אבטח בו כי הוא תמיד יספר את האמת.

הלוואי שמישהו אחד בעולם הזה היה יכול לקרוא לי את המחשבות וסוף סוף להבין למה אני ככה.

ככה, ולא אחרת.

לפעמים הייתי רוצה שהוא יקרא לי את המחשבות.

שהוא סוף-סוף יבין למה הייתי ככה, ולמה אני ממשיכה עם זה.

למען האמת, יש הרבה שאלות שאני אולי לא כל כך יודעת.

אולי כי אני מפחדת מהתשובה שלהן.

הייתי רוצה שדווקא הוא ידע מה אני מרגישה ומה אני חושבת.

שיבין אותי אחת ולתמיד.

שיעזור לי עם זה, או שאיכשהו ידע מה לעשות..

אני ממש מפחדת לספר את הכול לאנשים, ובגלל זה אני מעדיפה שאנשים, או יותר נכון- הוא, ידע את זה לבד.

הלוואי והוא היה מבין ויודע.

הלוואי והוא היה יכול לעשות משהו.

הלוואי ולי היה האומץ להמשיך מפה הלאה.

לפעמים הייתי מעדיפה שזה לא היה קורה מעולם.

לחזור אחורה בזמן בלי להתחשב באף אחד..

רק לחזור אחורה בזמן בשביל לתקן, ולמנוע דברים ש.....

עכשיו, למרות הכול, אני מתחרטת שהם קרו.

הלוואי וכל זה לא היה קורה.

הלוואי ולא הייתי מתחילה את זה מלכתחילה..

הלוואי והכול היה ממשיך כרגיל. –אולי היה יוצא מזה משהו טוב.

איך אני ממשיכה מכאן הלאה?

איך אני אמשיך עם המחשבות האלה לאורך כל הזמן הזה שמחכה לי ואני לא אוכל לעשות איתם כלום למרות שלא אוכל עוד לסבול את זה??

אני צריכה שיקרה איזה משהו.

נס, כל דבר.

רק שיקרה משהו לא צפוי שיעזור לי להיחלץ מהמצב הזה.

אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל לסבול את זה.

זה קרה ממש מזמן.

הכרתי אותו דרך חברה טובה שלי.

דיברנו בלי סוף, שעות על גבי שעות כל יום, הייתי מספרת לו הכול..

ממש התקרבנו, למרות שהוא גר מאוד רחוק.

נפגשנו רק פעמיים, אבל זה המרחק הפיזי לא השפיע בכלל.

יום אחד הוא ניסה לסכסך בין חברה שלי לבין חבר שלו.

לפני זה הוא גם ניסה למנוע ממנה להיפגש עם חבר אחר שלו.

היא ממש התחילה לכעוס עליו, וככה גם אני.

היא לא הבינה למה לכל הרוחות הוא יכול לפגוש ולהכיר חברות שלה, ולה אסור..

גמאני לא הבנתי אותו, וממש כעסתי עליו, כי אם יש משהו שאני שונאת שעושים, זה להזיק לחברות שלי ולפגוע בהן.

אני לא מסוגלת לסבול את זה.

והיא אף-פעם לא עשתה לו דברים רעים!!

הוא היה כל כך לא בסדר...

כל כך הרגשתי כלפיו רק כעס ועצבים, ולכן החלטתי להתרחק ממנו.

ממש נגעלתי מהצביעות שלו.

לכן התחלתי להתרחק ממנו, והוא שם לב לזה..

הוא שלח הודעות ושאל והתעניין, אבל התרחקתי ממנו עד כדי כך שניתקתי איתו את הקשר לגמרי.

לא דיברנו כבר יותר מחצי שנה אני חושבת, ולא מזמן התחלתי להיזכר בו.

למען האמת, בדרך כלל אומרים שכשמישהו חשוב יוצא לך מהחיים, ממש מרגישים את זה.

כנראה הרגשתי את זה תמיד, אבל ניסיתי להתעלם מזה.

אני שונאת את ההרגשות האלה.

לאחרונה ממש התחלתי להתגעגע אליו.

להתגעגע לכל שיחות הנפש, וכל הבכי בטלפון, ו.. כשתמיד רציתי לספר למישהו משהו שלא יכולתי לספר לאף אחד, תמיד היה לי אותו.

הוא בטח שכח ממני לגמרי...

הרי אני זאת שניתקתי איתו את הקשר לא?

אני די מצטערת על זה.

אני יודעת שהוא לא היה בסדר, וממש שנאתי את ההתנהגות שלו, וזה היה הכי אנוכי מצידו והכי צבוע מבחינתו..

אבל הוא ממש חסר לי עכשיו..

אני די מצטערת על כך שזה נגמר בצורה כזו.

"רק אחרי שאתה מאבד מישהו אתה מתחיל להבין כמה שהוא חשוב לך."

3/>

טעויות.. כמה שהן נוראיות!

הרבה אנשים עושים הרבה טעויות בחיים..

הבעיה היא שהם לא רואים את זה, הם לא שמים לב לכך שהם טועים..

-או שהם יודעים את זה, אבל משכנעים את עצמם, או יותר נכון.. מנסים לשכנע את עצמם שהם עושים את הדבר הנכון.

שאולי עכשיו זה קצת מסורבל ומאוחר יותר הם יוכיחו לכולם שהם לא טעו וזה הדבר הנכון שהיה צריך לעשות.

לפעמים, אנחנו בעצמנו משמשים כ"קהל" להצגה הנוראית הזאת שנקראת "טעות".

אנחנו, הקהל, כמו בכל קהל, לא תמיד מבין מה הולך בהצגה, עד שמגיעים לאמצע, ואז כבר מבינים מה הולך להיות ההמשך..

ההצגה, והשחקים, הכול בעצם מאולתר.

הרי אין פה תסריטאי, אין מי שיכתיב להם מה, איך ומתי להגיד..

ההצגה המאולתרת היא טעות, והשחקנים- טועים...

כמו בהצגה הזאת- ככה גם במציאות..

לצערי הרב, כמו השחקנים בהצגה שלא מבינים מה הם עושים עד שהם כבר לקראת הסוף, כך גמאני טעיתי..

טעות די חמורה..

בחרתי בנתיב שלא הייתי אמורה להכנס אליו, ועוד אחרי הנתיב הקודם, בכלל.....

נכנסתי לאזור אסור..

עכשיו, אני בפנים, אחרי שיכנועים עצמיים שלא נפסקו..

הנתיב הזה רק סיבך לי את הכול, ואני מרגישה עכשיו כמו במבוי סתום..

אני לא יודעת איך לצאת ממנו!

למרות שההתחלה, נראיתה כל כך מושלמת וכל כך מבטיחה, הסוף לא יהיה טוב.. בכלל!

אני יודעת שאם אני אצא מכאן, אפילו אם זה יהיה היישר לנתיב הכי נכון, זה יהיה רע..

השחקנים שלי ימותו וכל ההצגה תיפול.

-ורק בגלל מחשבה לא נכונה, שהובילה לכל השכנועים העצמיים האלה, ושכל אלה הובילו לסוף הגרוע הזה..

למען האמת, חבל לי לצאת מכאן, כי למרות שזה הנתיב הלא נכון, הוא הנתיב הכי יפה, העברתי פה תקופה די ממושכת, וזאת הייתה אחת התקופות היפות ביותר שלי..

אני לא רוצה לחתוך את כל זה כאן, אבל אני יודעת שטעיתי ועליי לחזור חזרה, או לפחות להמשיך הלאה ולהתגבר על זה.

אסור לי להשאר כאן דקה אחת נוספת!

-זה רק יחמיר את המצב.. *תקוו לטוב!!!!*

"שלושה דברים אי אפשר להחזיר לאחור: חץ שנורה, מילה שנאמרה, טעות שנעשתה"

3/>

אז.. רשימת מכולת? :)

1. הופעת סופשנה ב"צעדים" של מאי(: 21.6
2. גיוסים בסורקיס 22.6
3. קבלת שבת בקן 22.6
4. מסיבת פיג'מות אצל עתליה P: 23.6
5. מאי טסה לברלין 24.6
6. מומולדת לדנה חן 26.6
7. מומולדת לעתליה 27.6
8. תור לרופאה המרשעת :|| 28.6
9. הופעת סופשנה בנגינה שלי 29.6
10. הופעת סופשנה במחול שלי 30.6
11. יש לי תור לרופאת שיניים לסתימת חור OMG 1.7
12. תור לאורתודנטוס [כפרה עליו..] 2.7
13. ערב פרידה מי"בניקים בגו"ב T.T 6-7.7
14. מחנה חומה ומגדל!!! D: 8-11.7
15. קורס קיץ במחול של הסטודיו בקיבוץ "נירית" 22-26.7
16. קייצת כחול לבן של השומר הצעיר RULZ 12.8-18.8
17. מומולדת לסהר 15.8 [אוקיי אוקיי את יותר גדולה ממני. סבבה?]
18. מומולדת לי!!! (: מותר לי לשבת מקדימה P: 17.8

3>.