 כינוי:
בת: 31
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
THE END
זהו, באמת הסוף.
אין יותר "חטיבת ביניים ע"ש משה שרת".
אין יותר ט'4.
אין יותר מחנכת ציפי יבין המדהימה.
כל ה3 שנים האלו נגמרו.
עכשיו כולם מתפצלים, כל אחד לתיכון שהוא בחר או לא בחר, כל אחד כבר הולך לתחילת מסלול חיים משלו.
הטיול השנתי היה קצת מבאס עד שהגענו לאכסניה... אפילו קיבלתי מחזור ><" אבל בכיתי לשירי על כל מה שיכולתי לבכות עליו, וזה עבר לי.
שירי, מה הייתי עושה בלעדייך באותם רגעים?! 
אז בערב של הטיול השנתי היה דיסקו, התחלתי להכיר אנשים מהשכבה [כמה חכם מצידי לעשות את זה יומיים לפני הסוף...], והייתי עם רוני מלא זמן בחדר של הבנים מט'2 והיה מצחיק בטירוף. רוני הייתה שיכורה בטבעיות, יוני שיתף איתה פעולה בקטע מטריד, ועומר ואני פשוט ישבנו לנו על המיטה למעלה ואכלנוXD (כמובן שהוא דאג להחביא את זה בכל רגע שמישהו נכנס לחדר).
*משעשע*
מאוחר יותר כבר הלכנו כל אחד לחדר שלו, והגיע בוקר.
ציפי= התחרפנה לגמרי! נראה לי נתנו לכל המחנכות איזו פקודה להרוג אותנו בעינויים.. איזה מזל ששירי הייתה איתנו בחדרXD ציפי פשוט לא הפסיקה לדפוק לנו על הדלת באימרת "בנוווות לפתוח!!! בנוות!!! לפתוח!!! בנוווות!!" ותמשיכו אתם. זה היה מן סוג של: *בום* *בום* *בום* "בנווווות!!" *בום* *בום* "לפתווווח!!! בנות!" *בום* *בום* *בום* *בום* "בנות לפתוח בנות!!". וזה פשוט חירפן.
מזל ששירי הייתה איתנו, כי אף אחת מאיתנו לא באמת חשבה לעצור אותה^^
הארוחת בוקר הייתה דוחה, רציני. אכלתי מעדן וגם אותו בקושי...
אחרי זה היה לנו מסלול כזה בשמורת תל דן, מאי לא הפסיקה לצלם ואפילו כמעט התאבדה בשביל איזו תמונה מחלוק-נחל. משוגעת.
אפילו את השלט היא צילמהXDDD
אבל המקום שם באמת יפייפה. באמת גן עדן
ואחרי זה נסענו לבריכהD:
ולמרות המחזור, כן נכנסתי:)))
איך שהגענו, כל הבנות של השכבה בערך היו בשירותים וכל התאים שם היו תפוסים... אז אני, שיר, יהל, נוי וסהר החלטנו שאנחנו לא מחכות ועברנו לשירותים של הבנים. נוי נכנסה למקלחת להחליף וסהר נכנסה לשירותים. בינתיים אני, שיר ויהל חיכינו להן בתוך השירותים. מסכן גוליאן, היה חייב להשתין^^ כפרה עלייך.
ואז פתאום נכנסו שני גברים גדולים כאלה, מפחידים ממש!!! הם ישר צעקו עלינו ומזה נלחצנו אז ברחנו.
מזל שהיו עוד שירותי בנים LOL...
אז החלפנו בשירותי בנים האחרים, עשינו את צרכינו, ואז הגיע השלב שהגענו אחרי כל המכשולים ואנחנו צריכות להיכנס עם הבגד ים לבריכה.
*שיט.*
אז אני ויהל ספרנו עד 3, הורדנו את הבגדים, ובשיא המהירות רצנו לבריכה וקפצנו. זה היה אחד המצחיקים בהתעלם מהעובדה שנכנסו לי המון מים לאף S:
אז עשינו מלא קרב תרנגולות, הרגתי ליוני את הכתפיים (מצטערת^^), ומלא הטביעו אותי ><" אתם פשוט אנשים רעים. אבל היה מצחיק בטירוף בבריכה
אח"כ כבר חזרנו הביתה, כל הנסיעה בערך לא נרדמתי, שזה היה ממש מבאס, אבל לפחות ירדתי בתחנה הראשונה P:
יום אחרי זה זה כבר היה היום האחרון. הרשו לנו לבוא ב10 וחצי. יותר מחצי שכבה פספסה את ה"נאום פרידה" *עאלק* של ליאורה, והגיעו בסביבות 11. (אני בתוכם^^)
קיבלנו תעודות, כתבנו אחד לשני בספר מחזור ובספר זכרונות, ואז נסענו לים. נסעתי עם גל, שירי, גוליאן, שלומיש ודנה. כל הנסיעה ממש הרגשתי מוטרדת אבל כשחושבים על זה- זה היה די משעשע
 ...
הגענו לשם, היה ממש מצחיק לראות את גוליאן מתמסטל מרוב מים שהוא בולע כי שלומיש הטביע אותו כל חצי דקה, הטריד אותו מינית כל עשר דקות ואנס אותו כאוות נפשו
סתם היה נחמד ממש, נשרפתי לגמרי בכתפיים, אבל זה פרט שולי קטן שבגללו אני לא מפסיקה לקטר כבר כל היום.. איך אני סובלת את עצמי עדיין, אל תשאלו אותי.
תפסנו את האוטובוס האחרון, חזרתי בסביבות 7 הביתה, ואחרי שעה יצאתי עם מאי ל"ספגטים" ברעננה.
היה ממש מצחיק
תודה לכל מי שעשה לי את היום הזה יום מוצלח ככל האפשר.
זהו, סיימנו חטיבה. עכשיו המתח לאיזה תיכון אני הולכת... O-M-G!!!!!!!!!
אללה מחזור ל'! D:
ושום טמפון לא יצליח לעצור את המחזור הזה! XD
ועוד משהו משעשע ביותר-
שלוש שנים דפקתם אותנו, עכשיו סוף סוף גמרנו. ^^
♥
מחזור ל'-
כבר מתגעגעת.
בהצלחה!
THE END.
| |
יום ראשון 15.6- מסיבת סיום.
היה אמור להיות מרגש.
ממש מרגש!
הייתי אמורה להיות כל היום בשיא ההתרגשות, להיות בלחץ מההופעה, לא להירדם מרוב מתח כזה והתרגשות...
אבל כמו שכתוב כאן למעלה- הייתי אמורה.
קודם כל קמתי ממש על רגל שמאל.
אני מסתכלת בשעון- "אוקיי, 7 ורבע רק. מה?!?!?! איך עשרים לשמונה כבר?!?!?!" -זה הדבר הראשון שחשבתי לעצמי בבוקר, אחרי שחשבתי "וואי השמש הזאת.. למה היא חייבת לזרוח כל כך מוקדם בבוקר..." אבל על זה אני חושבת כל בוקר.
אחרי זה התארגנתי בחצי שניה, כשכל הראש שלי מסובב לגמרי ואני מרגישה ממש מסטולה. מזה לא הרגשתי טוב....
אוקיי.
אני הולכת לבצפר, מאחרת במלא זמן, ממש חם לי, אני מזיעה כמו חמור וממש כבד לי מהתיק בגלל החליל ושוב אני לוקחת תיק צד כשיש לי חליל בפנים.
ילדה מפגרת=\
מגיע לבצפר באיחור של איזה..... רבע שעה ככה.
שוב- אף אחד לא באמת עושה כלום, לא מעירים לנו על איחורים, את אף אחד לא מעניין שומדבר גם...
אני חושבת שזה היה יום ראשון הראשון בחיי שלא פתחתי אותו שעה ראשונה עם רייצ'ל.
ברוך שמו!
הגענו לבצפר, צריך לצאת עכישו לחזרות באמפי של איפה שצריכה להיות המסיבת סיום בערב. אני לא משתתפת כי אני לא עולה לבמה בזמן הזה, אז אני מתייבשת לי שם איפשהו מתחת לעץ ושומעת שירים עם נירית ומאי. אחרי רבע שעה של "חזרות" כביכול, ואחרי ששמענו בלי סוף את ליאורה המנהלת צועקת במגפון המעפן הזה שלה שהיא נשמעת מרחוק כמו דוד בן גוריון, סגל המורים היקר שלנו החליט שצריך לחזור לכיתות, ולמה? כי יצאה השמש.
-.-
מקסימים...
אחרי זה כל היום הייתי בריצות אחרי אנשים שיכתבו לי בספר מחזור.
ב-11 מראים לנו סרטון עם תמונות שלנו מהשכבה. רק לכיתה שלי יש 3 תמונות כשלכולם יש איזה 10 בכיף...
והופהלה, יש עוד סרטון שאורן המוכשר הכין על סמל בצפר. היה מלהיב כששני האנשים שמצויירים עם הסמל זזו מימין לשמאל. מלהיב ביותר.......................................
אח"כ הביתה כששתי כפות הרגליים שלי פצועות קשות עם שיפשופים מהכפכפים.
איזו טעות לבוא איתן..
חוזרת הביתה, גמורה מעייפות, אוכלת ארוחת צהריים, ואופס- נרדמתי. כמה מפתיע.
אמא שלי לא חוזרת הביתה, אחותי גם לא, ורק ב4 הם נזכרות בי. מקסימות.
בנדוד שלי בא לעשות לי פן למסיבת סיום, הפן יוצא די גרוע... יחסית. ><"
טוב, יש לי עוד 3 וחצי שעות עד ההופעה..
מה לעזאזל אני עושה בזמן הזה?!?! איך לכל הרוחות אני מעבירה אותו?!?!
טוב מנגנת.... מחר יש לי בחינה לייצוגית.. איך אני רואה את עצמי שוב לא עוברת ולא מפסיקה לבכות...
הגיעה השעה שאני צריכה להתארגן, אז אני מתארגנת, בודקת שלא חסר לי כלום ויוצאת.
חזרת בלאנס עם ההרכב לפני ההופעה- לא התקיימה כל כך. מה שהתקיים ממנה זה סתם עצבים ואת כל המפגש פרידה מציפי פספסתי. הו נהדר!
עכשיו המסיבה...
שיר פתיחה, אני ודנית מתחרפנות לנו מאחורי הקלעים ואני צוחקת לי בלב על כל אחד שם שזז מוזר...
אחרי זה אנחנו עולים לנגן את "ארצנו הקטנטונת", ואני מתבלבלת מלא... הולך גרוע בקיצור.
ריקוד זוגות- בקושי מספיקה להתארגן, והסרט של השיער נופל לי באמצע.
כוס אמא שלו, לא יכול להתאפק!?
פאדחן.
יורדת מהבמה, מתארגנת לריקוד בנות בשיא החום, ולוקח מלא זמן עד שזה בכלל מתחיל.
והנה, מחלקים לי תעודת הצטיינות בלימודים, וגם על השתתפות במועצת.
איזה כיף לי...
אחרי זה אני עולה לבמה לריקוד בנות, והולך ממש טוב חוץ מזה שאני לא מתרגלת לעובדה שהבמה היא בצורת משושה ואין לי מושג איפה האמצע באמת...
חפירות ועניינים, עולים לשיר סיום, ואני מתחילה לבכות. הבנאדם היחידי שם שבכה כמו מפגרת זאת הייתה אני.......... מה אני אעשה, השיר היה דרמטי מדי ^^'
מסתיימת המסיבה, נפרדים מהמורות, ומסתבר שהפגישה עם הבנות אצל דנה לא תתקיים בגלל שטות שמישהו שהיה אמור לבוא גם עשה בשיר סיום. הו, כמה יפים הלילות...
ואז פתאום גל מציע לי ולמאי לבוא איתו לים. כולם מנסים לשכנע אותנו, ואני כבר באמת השתכנעתי וממש רציתי לנסוע. אחרי התלבטויות ממש קשות ומיליון פרצופים- נסענו.
הגענו לשם, לא מצאנו אף אחד גוליאן לא ענה והפלאפון של גל לא היה זמין.
זה היה ממש מלחיץ S:
נכנסנו פנימה לתוך החוף, אנחנו קולטות את עומר כהן, ואחרי זה גם את גוליאן ושירי וסהר...
כולם החליקו על השכל.
נרגילות
אלכוהול
בירות
סיגריות
מה קורה עם אנשים!?
ממש התאכזבתי שם מהמון אנשים, חוץ ממאי שתמיד הייתה איתי, ואין לי מושג מה אני אעשה בלעדייה3>, ומגל. גל, באמת שיחקת אותה. אני מתה עלייך333>
וזהו, התקשרתי להורים שלי, הם באו לקחת אותנו הביתה, וככה הסתיים לו יום זוועתי לחלוטין, בבכי מר ובאכזבה ענקית. ><
| |
כבר מרגישים את הסופשנה, את העזיבה מהחטיבה, את הפרידה מכולם ואת ההתרגשות לקראת התיכון...
מריחים את הפחד שבאוויר לקראת התקופה החדשה שנמצאת בפתח.
כבר מריחים את הסוף, יודעים שזה מתקרב.
זה משהו שגורם לי לחשוב-
האם באמת ידעתי למצות את השלוש שנים האלו עם הכיתה הזאת??
אני ממש לא יודעת.
אמרתי לכל מי שהייתי דלוקה עליו בכיתה, כבר סיפרתי לו שהייתי. ^^"
מצאתי חברות, חלקן אמיתיות וחלקן רק לכיתה, מהאנשים האלה שאזכור אבל לא אקח אותם הלאה.
הכרתי אנשים מדהימים, ידידים טובים, ש.. להגיד את האמת? אני כל כך מפחדת לאבד אותם כשנעבור לתיכון. זה כבר לא יהיה אוו הדבר, עם כמה שאני יודעת שאין מצב שאנחנו לא שומרים על קשר ונפגשים ובלה בלה בלה.. אין כמו ההפסקות, השיעורים, ה5 שעות האלה בבצפר ביחד עם אותם אנשים שעכשיו כבר לא יהיו, אלא רק מדי פעם אחה"צ..
הכרתי אנשים לעומק, לטוב ולרע.. ולמדתי גם לא לשפוט אנשים על הרגע הראשון. ועצם זה שאני יודעת שהם יכולים להשתנות גם בכל רגע- די גרם לי להיות מאוד סגורה עם עצמי השנה...
ידעתי מה זה להתאהב באמת, לאהוב מישהו בלי להפסיק, למרות שהצד השני לא מסתכל לכיוון אפילו.
טיולים שנתיים בשנים האלה- היה הכי כיף שרק יכול להיות.
צחוקים בכל שיעור על אחד שנרדם, על ההוא שבוהה תמיד בחלון, על ההוא שתמיד הוא היחיד שמקשיב באמת למורה, על המורות המסוימות שאף אחד לא מקשיב להן, על אלה שעם הגב למורה בשיעור עם נוריתXD..
המורות- איכשהו הספקתי לשנוא את כולן ולאהוב את כולן בצורה כזאת או אחרת.
שירון צילע [למי שזוכר] עדיין תלוי לי על הלוח מודעותXD אחד החזקים באמת!
הצלחתי לשמור על קשר עם חברות מהיסודי, למרות המעבר הזה לחטיבה, שלא היה לי בכלל קל.
התלבטויות
החלטות
לחץ
ונשארו רק עוד 20 יום בערך עד שהכול נגמר=\
אני כבר מתגעגעת.
ויש כל כך הרבה דברים שעוד רציתי לעשות ולומר.. בתקווה שאני באמת אצליח לעשות אותם לפני שתסתיים השנה הזאת, או יותר נכון- לפני שיסתיימו לי ה-20 יום האלה.
 "ילד זוכר את כל מה שמפחיד אותו
יש רגעים שתמיד ילכו איתו
גם אם הראש לפעמים רוצה למחוק
ההד עולה, כמו מרחוק
חדר חשוך מסדרון לבן ארוך
מעבר לדלת קולות מסבירים ברוך
אור פלורסנט בוהק, מכונות שתיה
ודוד נותן לו עוגייה
כל מה שחשב שהוא בשליטתו
כבר התמוסס בין הידיים ועזב אותו
על פניהם עלה חיוך לא אמיתי
בהילוך איטי
כשחיבקו אותו חזק הרגיש פתאום
שמשהו בהם שונה ומגונן היום
והילד שזוכר ומפחד
דרך הקירבה -
למד להיפרד
ילד צובר את כל מה שמפליא אותו
ריח וצבע שנשארים איתו
כל השנים בראשו נשארה תמונה
המסדרון, ההבנה
כל מה שחשב שהוא בשליטתו
כבר התמוסס בין הידיים ועזב אותו
על פניהם עלה חיוך לא אמיתי
בהילוך איטי
כשחיבקו אותו חזק הרגיש פתאום
שמשהו בהם שונה ומגונן היום
והילד שזוכר ומפחד
דרך הקירבה -
למד להיפרד
המסלול ארוך, והמשא כבד
דרך הקירבה -
אפשר להיפרד..."
לילה טוב:]
| |
הדרקון הלא-נכון.
היה היה פעם דרקון
בארץ אחת של אגדות
דרקון ענק וירוק שיריון
מחייך וחושף שיניים חדות
היו לו רגליים של אריה ועור
חלק ומבריק, כמו לנחשים,
וגם כנפיים של ציפור
ואם זה לא מספיק- גם שלושה ראשים.
יושב לבדו על סלע רותח
מאפו יורד אש וזפת,
ובכל פעם שהוא מנסה לקנח-
עוד מטפחת נשרפת.
דרקון שמקפיא אותך במבט
של שלושה ראשים, שש עיניים סגולות.
אם יראה אותו ילד רק פעם אחת
לא יישן חמישים לילות.
ואין בית בו אין שיחה
על דרקון אכזרי שאוכל נסיכות
וארוחה בלי נסיכה
היא לא ארוחה לרוחו.
ציידים נחמדים רדפו אחריו
מלכודות חיכו לו בכל הפינות
אבירים גיבורים יצאו אל הקרב
כדי להרשים נערות עדינות
אמרו שבעין שלו יהלום
ומי המוציא אותו- עשיר.
שודדים חיפשו אותו לילה ויום
לגנוב לו אוצר מאחד הראשים.
כולם רק נגדו, ידע זאת הדרקון
ולכן הקפיד להיזהר-
כששני ראשים הלכו לישון,
ראש אחד תמיד נשאר ער.
שנאו אותו מגדול עד לקטן
בגללו בלילות לא חצו את הרחוב
ואיש לא חשב שהוא לא מסוכן
ואולי הוא בעצם דרקון טוב..
זאת לא אשמתו שהוא מצויד
בשלושה ראשים. ורק אלוהים יודע
שהוא היה מסתפק בראש אחד
וכתף אחת רכה להניח אותו עליה
והוא מצטער שאש הוא נוחר
וגופי נחשי ופניו מאוסות
הוא היה רוצה להיות משהו אחר
אבל ככה הוא, ואין מה לעשות.
דרקון מחפש אהבה וחולם,
הדרקונים הרעים התחילו ממנו לברוח
הוא הוציא שם טוב לעם הרשע שלהם
ועל זאת לא יכלו בשום אופן לסלוח.
אילו ידע לדבר לפחות
להסביר שהוא רק מחפש ידידים
ואין לו עניין לאכול נסיכות
והוא מעדיף קצת גבינה וזיתים.
דרקון חביב, רגיש ובודד,
שחיפש חברים להושיט להם כף
אבל קשה מאוד להתיידד
עם אחד שנושם עלייך אש מהאף.
בוקר אחד הם הגיעו אליו,
בא אביר ותקע בו חרב מקרוב
וכולם חגגו כשהוא מת מפצעיו
ואיש לא חשב שאולי הוא טוב..
עשרים נסיכות מחאו כפיים
שמש אביב בשמיים זרחה.
ושלושה ראשים עצומי עיניים
שכבו בשורה על הסלע החם.
השודדים שהגיעו מהר למקום
שלחו יד אל העין שלו, הסגולה.
אבל מה שנצץ בה לא היה יהלום
אלא דמעה אחת גדולה.
ואיש שם לא היה עצוב
כשהוא התמוטט ונפל על גחון
וככה הם הרגו שם שוב
את הדרקון הלא-נכון.
| |
CRY/ James Blunt
I have seen peace. I have seen pain,
Resting on the shoulders of your name.
And if you want to talk about it anymore,
Do you see the world through troubled eyes?
I'm a friend.
Do you see the truth through all their lies?
I have seen birth. I have seen death.
Lie here on the floor and cry on my shoulder,
Lived to see a lover's final breath.
Do you see my guilt? Should I feel fright?
Is the fire of hesitation burning bright?
And if you want to talk about it once again,
On you I depend. I'll cry on your shoulder.
You're a friend.
You and I have been through many things.
I'll hold on to your heart.
I have seen fear. I have seen faith.
I wouldn't cry for anything,
But don't go tearing your life apart.
Come and sit with me, and cry on my shoulder,
And if you want to talk about what will be,
Seen the look of anger on your face.
I'm a friend.
And if you want to talk about it anymore,
Lie here on the floor and cry on my shoulder,
I'm a friend.
| |
על הא ועל דא.
מכירים את זה שאתם נפגעים מאוד ממישהו, ועד כמה שהוא חשוב לכם ואתם אוהבים אותו, אתם לוקחים את זה אישית ולא מאמינים שדווקא הוא זה שאמר את זה?! דווקא הוא, שעשה את זה, וכשאתם חושבים יותר לעומק- הוא כן עשה וזה היה דווקא הוא, וזה מה שעוד יותר פוגע.
מעצבן שזה קורה, אה?
אמרתם לי:"אז כנראה שאת לא כזאת חשובה לו כמו שהוא תמיד אמר. כנראה שהוא סתם אמר לך שהוא אוהב אותך ואת חשובה לו מאוד.."
ואני עניתי לכם שזה נכון, שככה אני מרגישה, שאני לא חשובה לו יותר, ואפילו לא אכפת לו. שלא מזיז לו מה קורה איתי.
אמרתי לכם שזה כל כך מאכזב שזה קורה, שאדם כל כך יקר לך פוגע בך ככה, במילים כל כך פוגעות, אחרי כל כך הרבה זמן שאנשים כל כך מגעילים היו יורדים עלייך, פתאום האדם הקרוב הזה אומר לך את זה....
סיפרתי לכם שכל כך התאכזבתי, וכל כך נפגעתי, ואני כל כך לא מאמינה עליו.
חשבתי שבאמת לא אכפת לו!
אתם לא מבינים בכלל כמה טעיתם.
"את כל כך חשובה לי, ואני לא מאמין שאני באמת אמרתי את זה. ועוד לך! זה היה כל כך לא במקום, וכשעשו לי את זה, הבנתי פתאום שגמאני עשיתי את אותו הקטע לך, ואמרתי לעצמי שזה מגיע לי, כי גמאני פגעתי במישהו קרוב אליי ולקח לי זמן להבין, אז עכשיו זה חוזר אליי ומישהו קרוב אליי פוגע בי. אני כל כך מצטער, באמת, אני מבקש סליחה...... ושוב, מצטער מכל הלב."
"כבר אין דבר כזה 'בצחוק!' אצלי. פשוט אין."
זה לא אכפת לי שאמרת את זה כבר.
אכפת לי שכן חשבת עליי, שכן השתנת, שכן בניתי משהו [ואפילו הכי קטן] באופי שלך.
אכפת לי שאני כן חשובה לך, ושתמיד אהיה.
אכפת לי שטעיתי במה שחשבתי, ושלא שיקרת. שתמיד, כל מה שאמרת- תמיד התכוונת לזה.
אכפת לי שאתה כזה כנה איתי.
אכפת לי שאתה כל כך סומך עליי.
פשוט אכפת לי ממך.
אני כל כך אוהבת אותך!3>
-קצת קיצ'י^^
| |
ועידה ארצית.
באמת שהיה לי ממש קקה. כל הזמן היתה לי הרגשה ממש טוב, וממש התרגשתי לקראת זה, למרות שלא הופעתי בערב תרבות.. אמרו לי שזה האירוע הכי גדול של השנה בשומר הצעיר, ויש את השמו"צרוק, והערב תרבות, וכל החוגים, ויוצאים כקבוצה, וישנים עם הקבוצה, וכל החוגים שיהיו לנו יהיו עם כל הקבוצה ולא יפרידו אותנו, אז ממש התלהבתי והייתי הראשונה נראה לי מהקבוצה ששילמה על זה, וממש חיכיתי לזה.
אז זה התחיל מזה שמאי לא באה. אח"כ, ביום שישי- כשיצאנו, התברר שטל קמה בבוקר עם חום והיא לא תגיע כנראה, אלא רק בערב. אחרי זה הייתי עם שקד ונוגה באוטובוס וכמעט ולא היו אנשים מצוותא באוטובוס.. לא חשוב, ישנתי גם ככה על שקד.
אח"כ הגענו לשם והיא בלאגן נוראי. ראינו את עומרי ויעל שכל כך התגעגעתי אליהם, ואני, נוגה ושקד פשוט תפסנו פינה על הדשא והתיישבנו, כמו כולם שם.. חיכינו שמשהו נחמד יקרה -.-
אחרי זה נרשמנו וגילינו שאנחנו לא עם הקבוצה בגלל בחוגים, ויצאנו כל אחת לבד. אז שקד רצתה לעבור אליי ולא נתנו לה... זה כבר היה חרא.
בחוג הראשון, התברר לי שאני לא מכירה אף אחד חוץ ממישהי שנמצאת איתי בשכבה. כולם היו מפנימיית צופית *אין לי מושג איפה החור הזה*, או מ"עמקים תבור" [משהו כזה..], ולא התחברתי לאף אחד משם, רק רציתי לעוף משם כמה שיותר מהר.
אחרי זה כשפגשתי את שקד ונוגה גם הן אמרו לי שהלך להן שם חרא והן לא מכירות שם אף אחד ועניינים... דיברנו עם טל והיא הציעה לנו לחזור הביתה. מזל!
אחרי זה הייתה ארוחת ערב מעולה *הייתי חייבת לציין את זה*, ואחרי זה קבלת שבת, שצירפו את החוג שלי לחוג אחר שגם שם אני לא מכירה אף אחד....... היה מעפן -.-
אחרי הקבל"ש הלכנו לערב תרבות, ואני שקד ונוגה היינו כבר על סף הירדמות טוטאלית, אבל נשארנו עד הסוף.. היה דווקא ממש נחמד, אבל ארוך מדי!!!
קיבלנו את החדרים. לקח לנו מיליון שנה למצוא איפה לעזאזל החדר שלנו, אבל הסתדרנו לבסוף. ואחרי שכולם הלכו כבר לשמו"צרוק [וכן, אני מעפנה, כי לא הלכתי לשמוצרוק בגלל שהייתי עייפה. זין.] אז אני ושקד התחלנו לפתוח חטיפים ולזלול ^^
אחרי שהלכנו לישון, כל רגע מישהו אחר נכנס לנו לחדר והתחיל לחפור על השמוצרוק ועל כמה שזה היה מעפן וכפר סבא שולטים ובלה בלה בלה.. שמעתי הכולXD
בקיצור, היינו צריכים להתעורר ביום שבת ב6:30 וזאת הייתה השכמה אחת מהנוראיות.. ב6:15, התחילו לצלצל 8 שעונים מעוררים (כי היינו מלא בחדר!) וכל אחד עם הצלצול המעפן שלוXD זה היה פשוט מחרפן. רק אני כמו ילדה נורמלית כיוונתי ל6 וחצי בלי הקדמות ועניינים, עם הצלצול של השיר Up In Here של DMX. כולם מזה התעצבנו LOL זה היה אדיר.
אחרי זה הייתה ארוחת בוקר שלא אכלתי כלום חוץ ממעדן שוקולד מסכן כי הכול שם היה דוחה, ואז היה החוג, ששם אני ושקד כבר פרשנו ורצינו רק ללכת מהמקום הזה. אפילו נשבענו שאנחנו לא הולכות יותר בחיים לועידות ארציות!!!!! אז פשוט חזרתי הביתה, בסביבות 11 וחצי בבוקר, יום שבת, וכמו כל יום שבת רגיל, הלכתי לישון. עד 16:00!!! ^^ היה פאנאן...
בקיצור היה לי סופשבוע מחורבן עד שאני ומאי נפגשנו והיה ממש כיף:) עשינו מלא צחוקים, חפרנו, ריכלנו, עשינו שיחות נפש....... מה אתם רוצים?! אנחנו בנות!!
ד"א- נפל לי הפלאפון לאסלה בדרך כלשהי, כך שהפלאפון שלי די משותק בינתיים. אז אל תחשבו שאני מסננת או משהו, קחו את זה בEASY חח:]
נשמות טובות3>
| |
עד עצם היום הזה.
שנתיים כמעט שזה נשאר בתוכי, שזה לא עזב ולא הרפה, עד כמה שלפעמים חשבתי "אולי עכשיו זה כבר לא" או "זהו, אין מצב שזה ממשיך", עדין- זה המשיך, ולא הסתיים.
"עד עצם היום הזה" -מה שנקרא.
זהו, זה הפסיק.. כל יום שעובר -שעבר. עם דגש!- זה פשוט דעך ודעך, וזהו- הפסיק......
ברצינות, כמה אפשר כבר לסחוב את זה?!
נמאס, אז די. אז זהו, זה נגמר. ואני ממש מקווה שזה לא יחזור שוב, למרות שלא נראה לי שיש סיכוי בכלל.
גיליתי המון דברים, לטוב ולרע *בלבד*. גיליתי צביעות, שקרים, טיפשות, ושוב התאכזבתי.. אבל הפעם זה היה לטובה האכזבה הזאת. או שפשוט כבר התרגלתי, כך שזה לא כל כך פגע בי, ו.. אפילו די עזר לי להבין כמה דברים. לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. להכיר אנשים חדשים שעליהם כן אפשר לסמוך, בלי פחד שהם ילכו ויצחקו על זה מאחורי הגב, והם לא יפרו את האמון שלי. לדעת שיש למי לפנות, שיש עם מי לדבר, שיש שם מישהו ששומע ומקשיב לי. שיש אנשים שבאמת סומכים עליי. שיש אנשים אי שם שאני כן מכירה, ושזה לא סתם ככה שפתאום פלטתי משהו, ואיכשהו זה הפך להיות נושא לשיחה.
אז זהו, הדבר הזה חלף כ"עלה נידף ברוח" (או שנכון יותר להגיד גזע של עץ, כי בכל זאת- אחרי שנתיים שהוא נזכר ללכת ממני, זה אומר משהו...) ואני מקווה שהוא לא יחזור, ואם הוא יחזור, אז שזה לא יהיה בזמן הקרוב.
"אז אמר: 'מה יהיה אם אבגוד
ואותך אעזוב מיותרת
בלילות ארוכים לחכות
עד שובי מזרועות האחרת?'
'אם צריך לחכות אחכה'
כך אמרה ופניה באור.
'אם צריך לא לבכות לא אבכה
העיקר שאדע כי תחזור'
כל אשר תבקש ותשאל
אעשה ואוסיף לשמוח
יהיה טוב אהובי יהיה קל
לעולם לא יחסר לי כח
אז אמר: 'מה יהיה אם אגיד
כי עליך לקום וללכת
ולשכוח אותי ושנית
לא לשוב כי לרחוב את מושלכת?'
היא רק רגע שתקה ותחייך
אז דברה ופניה ככפור
'אם תאמר לי ללכת, אלך,
אם תאמר לא לחזור, לא אחזור'.
אך דבר רק אחד אל תשאל
אל תאמר לי אותך לשכוח
כי את זאת אהובי לא אוכל
בשביל זה לא יהיה לי כח. "
| |
הייתכן?
"אולי אלוהים רוצה שתפגוש הרבה אנשים לא נכונים לפני שתפגוש את האדם הנכון, כדי שתדע להוקיר ולהעריך אותו כשזה יקרה."
| |
ישנן בנות.
ישנן בנות מושכות;
תתפלאו, ויש כאלה. אפילו אני מכירה כמה כאלה.
לפעמים אני מסתכלת עליהן ואני אומרת לעצמי עד כמה שאני מקנאה בהן שבאמת שמים עליהן עין... זה לא די מזל?
אבל לפעמים אני מסתכלת עליהן, ומתחילה להכיר אותן. יש כאלה שאני פשוט לא מבינה מה כל כך מושך בהן, שכולם רצים אחריהן מזילים ריר וכל כך מוקסמים מהן.
לעומת זאת, לפעמים כשאני מסתכלת עליהן, אני באמת מבינה למה אנשים כל כך אוהבים אותן. כי הן פשוט אישיות מדהימה..
כמה שהייתי רוצה להיות אחת מאלה.
ישנן בנות מכוערות;
אני לא יודעת עד כמה אני מנותקת לגמרי מהקבוצה הזאת, אבל אני יכולה להגיד שלדעתי הן קצת מסכנות.. נכון, לא לכולן יש מזל, ויופי זה לא הכול בחיים.
ברור.
אבל בכל זאת, יכול לרדת להן הביטחון העצמי שלהן, לפעמים לא מקבלים אותן בחברה בגלל זה, והדברים מצטברים במשך השנים..
לפי דעתי, הבנות האלה פשוט אמיצות.
ברור גם שחוסר הברירה פה הוא שולט, אבל בשביל להיות בחורה מכוערת, צריך אומץ.
בשביל לעשות שינוי- צריך עוד יותר אומץ.
ישנן בנות בעלות ביטחון עצמי גבוה;
בתקווה שאהיה אחת מהן ביום מן הימים.
בחורות כאלה לפי דעתי, יכולות להגיע רחוק.
ביטחון עצמי גבוה בעצם נובע בזה שהן משלימות עם מה שהן, אוהבות את איך שהן וגאות בעצמן.
הן לא צריכות שיבואו ויעודדו אותן בשביל אז אולי הן ירגישו יותר טוב.
יש להן ביטחון!
עם מטרות שהן מציבות לעצמן- הן הולכות איתן עד הסוף.
על המעשים שלהן- הן לא צריכות להתחרט.
ומה שהן אומרות- נאמר מלב שלם. לב ששלם עם עצמו וכל כך מוכן להגיד את הדברים.
לדעתי, להיות עם ביטחון עצמי גבוה [ברור שלא גבוה מדי], זאת ברכה.
ישנן בנות סכסכניות;
בחיים שלי לא הבנתי למה לעזאזל יש לאנשים נטייה להרוס לאחרים.
במקום שהן ישקיעו בקשרים שלהן עם החברות שלהן, במקום שישלטו בכעסים ובקנאות שלהן, לא. הן מסכסכות.
הן לא יכולות לסבול את זה ששני אנשים יהיו בקשר ויהיה להן טוב.
זה לא נובע מקצת סדיסטיות?
לדעתי, זה ממש נוראי. הרי זה אחרי זה מוביל לשקרים, למריבות, לכעסים, לקנאה, ובסופו של דבר- הן נשארות לבד.
בסוף מגלים אותן, רואים את האופי האמיתי שלהן, ואז הן נופלות...
אז אולי הן מבינות מה הן עשו, ומנסות לשפר. לפעמים גם ה"אז" הזה הוא כבר מאוחר מדי...
ישנן בנות אמיתיות;
ואני לא מדברת על זה שהן סיפרו לך מה באמת קרה בינה לבינו, או שפעם אחת היא סיפרה לך איזה משהו מביך ורק איתך היא כנה.
יש בנות שהן באמת כנות, ואמיתיות מכל הלב.
תמיד מספרות את האמת, לא מוכנות לשקרים, הכול הן אומרות ביושר לב ובכנות.
תמיד הן מספרות מה באמת קרה, בלי תוספות, בלי שקרים "לבנים".
בנות שאי אפשר לריב איתן אף פעם, כאלה שהן מדהימות.
זה די נדיר למצוא כאלה.
ישנן בנות חברות;
חברות-חברות. חברוּת של אמת, חברות שמתבססת על כנות, ועל יושר, ועל עזרה, ועל אהבה הדדית.
כאלה שקשה למצוא, וכשמוצאים אותן, עושים כמעט הכול בשביל לא לאבד אותן.
אפשר לסמוך עליהן בעיניים עצומות.
אפשר לספר להן כל כך הרבה דברים בידיעה שהן לא יצחקו, לא יספרו, לא ירכלו...
אפשר תמיד לפנות אליהן בידיעה שהן אלה שיתמכו, הן אלה שיעזרו ויגידו מילה טובה, יחבקו, יעודדו.
כאלה שתמיד יהיו שם, תמיד.
ולא משנה מה- הן יעשו הכול אחת בשביל השניה.
ישנן בנות שקרניות וצבועות;
בהתחלה זה מתחיל לאחים או לאחיות, זה מתגלגל להורים, לחברים, לחברות, למורים, וזה נהפך להיות כמו גוש שלג בלתי פוסק, שאי אפשר לעצור אותו. הן רגילות תמיד לספר שקרים, לרכל, להגיד משהו אחד למישהו, ואחרי זה להגיד אחרת למישהו אחר.. ממש כמו הפתגם שאומר "אחד בפה אחד בנפש" [או משהו כזה לא?] אז זה ממש ככה.
הן בכלל לא יודעות מה הן רוצות. תמיד הן עסוקות ב-לספר שקרים, לספר דברים לא נכונים, על עצמן, על אנשים שסובבים אותן.. חבל שלוקח כל כך הרבה זמן עד שאנשים מגלים מי הן באמת.
ישנן בנות כל כך ביישניות וצנועות;
מכירים את הבנות האלו שלוקח להן כל כך הרבה זמן להיפתח לאנשים, להכיר אנשים, לבלות עם אנשים..?
אני בהחלט לא אחת מאלה.
יש בנות שהן כל כך ביישניות, שלפעמים אני אומרת שזה כל מה שמסקרן להכיר אותן, ולגלות מה קורה איתן, מי הן באמת.
עושה מן חשק כזה לדבר איתן, להכיר אותן, להיות איתן..
ויש בנות גם שהן די צנועות.
אולי הן לא מפחיתות מערכן ולא נותנות שילעגו להן, אבל בהחלט אפשר להגיד כי אלו בנות שלא מפארות את עצמן, ושמן לא הולך לפניהן. הן לא משוויצות, לא מתפארות ולא מתחרות עם החברות הכי טובות שלהן.
לדעתי, זה אופי חיובי.
-אבל אני, איני כזאת. אבל אני איני, איני כזאת...
לטוב, ולרע!
| |
I've been high I've been low
I've been fast I've been slow
I've had nowhere to go
Missed the bus missed the show
I've been down on my luck
I've felt like giving up
My life locked in a trunk
When it hurt way too much
I needed a reason to live
Some love inside me to give
I couldn't rest I had to keep on searching
Te busque de bajo de las piedras y no te-encontre ,
En la mañana fria y en la noche te-busque
Hasta enloquecer
Pero tu llegaste a mi vida como una luz
Sanando las heridas de mi corazon
Haciendo me sentir, vivo otra vez
[חיפשתי אותך, הפכתי את הרצפה ולא מצאתי אותך,
בקור של הבוקר ושל הלילה חיפשתי אותך
עד אינסוף
אבל את, הגעת לתוך חיי כמו קרן אור,
הכרת את ליבי,
לימדת אותי להרגיש, גרמת לי לחיות שוב.]
I've been too sad to speak and too tired to eat
Been too lonely to sing the devil cut off my wings
I've been hurt by my past but I feel the future
In my dreams and it lasts I wake up I'm not sure
I wanted to find the light something just didn't feel right
I needed an answer to end all my searching
I look in the mirror the picture's getting clearer
I wanna be myself but does the world really need her
I ache for this earth
I stopped going to church
See God in the trees makes me fall to my knees
My depression keeps building like a cup overfilling
My heart so rigid I keep it in the fridge
It hurts so bad that I can't dry my eyes
הלוואי הלוואי הלוואי..
הלוואי ויכולתי לקיים את כל הדברים שאמרתי בפוסט הקודם.
הלוואי ויכולתי לגרום למשאלות להתגשם.
הלוואי ויכולתי לגרום לאנשים להבין את נקודת המבט שלי.
הלוואי ויכולתי להסיר מאנשים את כיסויי העיניים השחור הזה ולנפץ להם את הבועה שהם חיים בה.
אבל אני לא יכולה, ואני מתמודדת עם זה.
| |
למה לי לקחת ללב? || שנה וחצי.
באמת-
למה לי?
בזמן האחרון שמתי לב שאני כל כך לוקחת אישית כל דבר קטן שאנשים אומרים או עושים..
אני יודעת שהם בעצם לא רוצים לפגוע, להעליב או בכלל להתכוון למשמעות שפירשתי אותה, ובכל זאת-
אני מוצעת את עצמי פגועה בגלל זה.
כבר התחיל להימאס לי מעצמי!
וואו, זה נראה לי לפעמים ממש הרבה כשחושבים על זה.
-שנה וחצי? O:
הרי בקושי אתמול היה סוף כיתה ז' ורק התחלנו להכיר.
עברה לה כיתה ח', והגיעה לסיומה.
הגענו לכיתה ט'- ואני נשארתי באותו המצב בדיוק.
בלי הפסקה.
מבאס קצת לא?
לא הפסקתי לרגע, והמשכתי, בלי מעצורים, בלי מישהו שיגיד לי "תגידי, לא נמאס לך כבר? לא נראה לך שמיצית את זה מזמן? די, מספיק, את רואה שאת רק סובלת מזה, וכל הקשר שלכם נע במעגלים סביב עצמו", אז הנה- אני באסה ואומרת את זה לעצמי. מספיק! נמאס!
כבר מיציתי את זה מכל הכיוונים!
כבר הבנתי את הרעיון, קלטתי. אבל שנה וחצי?
לא קרה כלום, זה תמיד נע בנתיב חד-סיטרי, כועסת, חושבת, מתאכזבת, משלה את עצמי, מתעצבנת, מתרגשת, נלחצת, מתפעלת...
ו ל א ק ו ר ה כ ל ו ם.
מפתיע לא?...
אולי זה בגלל שלא סיפרתי את זה מעולם. יכול להיות...
אבל אני לא מתכוונת לספר את זה עד שאני לא אהיה בטוחה שכבר לא.
שהרגש הזה כבר לא קיים בי יותר.
כי כרגע-
אני מרגישה כל כך חסרת אונים, חסרת ישע..
וזהו! אם לא היה בינינו עד עכשיו כלום, לא יהיה יותר בחיים.
ואם עד עכשיו אני נחשבת כמובן מאליו, אני אמשיך להיות, ואתה לעולם לא תשים לב שאני בכלל שם, נמצאת איפשהו, קיימת.
הרגש הזה תם ונשלם כאן ועכשיו.
זהו, נמאס לי.
מיציתי את זה מכל הכיוונים, ואני יודעת שלא יתקיים בינינו כלום.
אז אתה תמשיך כרגיל, תידלק על מיליון ואחת בנות, תבוא ותספר לי כמה אתה מבולבל, אני אמשיך להגיד לך "כן אני מבינה אותך" ולאחר יום- אתה תגיד שזה היה סתם.
ואני גם אמשיך כרגיל, כאילו לא היה ולא נברא מעולם, כלומר-
לא היה ולא נברא מעולם.
וכמובן שגם..
לא יהיה ולא יברא לעולם.
זהו, אני לא מסוגלת, זה כבד לי מדי, ואני מרגישה שאני הולכת בדרך בלי סוף, אז הנה- אני הבאתי את הסוף, כי אם הוא לא הגיע לבד- אני לוקחת את עצמי בידיים, רק ככה זה יעבוד איתנו. אחרת זה פשוט לא ילך.
| |
מוות.
הרי בסופו של דבר...
זוהי דרכו של עולם...
לא..?
| |
תודה?
"אבל גם היא מתגעגעת."
-"איך אתה יודע?"
"כי אני מכיר אותה, היא כמוך."
"כמוני?!" חשבתי לעצמי, "אני והיא הכי שונות בעולם! איך הוא יכול אפילו לחשוב להשוות בינינו? אין לנו שום-דבר משותף..."
ואז הוא הוסיף- "אפילו אם היא הכי שבורה בפנים, והכי מדוכאת- היא לא מראה את זה..."
אז.. אני משערת שאני צריכה להודות לך.
בגלל שאת צומי כזאת שכל הזמן צריכה אנשים סביבה ותמיד שאת כל כך בבאסה, כל העולם חייב לרוץ אחרייך ולנגב לך את הדמעות- אני לא כזאת.
בגלל הצביעות שלך, בגלל השקרים שלך, בגלל הרכילות שלך, בגלל הרמאות שלך- אני לא כמוך.
בגלל שאת כזאת מגעילה וכולם חושבים ככה עלייך אבל לא מעזים להגיד- אני לא מגעילה.
בגלל שאת פוגעת באנשים- אני לא.
ובגלל שאת לא יודעת לאהוב בכלל- אני כן!
מה את חושבת, שאני לא רוצה לפעמים צומי?
שלפעמים אני ממש חייבת לשקר לאנשים שאני אוהבת אבל אני לא עושה את זה אלא אומרת את האמת, כי מבחינתי- אין ברירה?
את באמת חושבת שאת מרכז העניינים? כי זה שמספרים לך הרבה דברים, תאמיני לי שאת לא יודעת בכלל מה הולך מתחת לאף שלך.
את סתם פוגעת באנשים, גם כשאת אומרת שהם יקרים לך וחשובים לך ואת אוהבת אותם המון, הכול מילים... מילים שכמו עלים הם פשוט מתנדפות להם ברוח...
את לא יודעת בכלל מה זה לאהוב, ובגלל זה את כזאת.
ההתנהגות שלך מגעילה...
אבל בזכותך אני לא נהפכתי לכזאת.
את פשוט הבנאדם המושלם להגיד עליו את הדברים שיכולתי להיות ואני לא.
ואם הייתי- אני משערת שהיו מדברים איתי על זה כבר מזמן, כי אני לא אריב איתם בגלל זה, כי אני באמת חושבת לפעמים, אולי הם צודקים, ואני טועה? –לדעתי את חייבת ללמוד לא לריב עם אנשים בגלל הדברים האלה.
בקיצור, תודה לך על שהראית לי את כל הדברים שאסור לי להיות.
| |
הגיגים של אושר. (מאיר לירז)
כל אחד שואף להיות מאושר, אבל אושר זו אינה מטרה.
הוא תוצאה של עשיית מה שאתה אוהב, ויצירת יחסים מספקים עם אנשים אחרים.
אושר קשור ל-להיות אתה עצמך, קבלת החלטות שהן באמת שלך, לעשות את מה שאתה רוצה מפני שאתה רוצה לעשות זאת, ולחיות את החיים שלך במטרה לרצות את עצמך.
אושר פירושו להיות חופשי לאפשר לאחרים להיות חופשיים ולחפש את הטוב שבך ובעולם.
כל-כך קל לעשות את ההיפך מכך: להיצמד לאחרים ולצפות שהם ידאגו לך, לשלוט באחרים ולהאשים אותם כשדברים לא מסתדרים, להיות לא ישרים ולשחק ביחסים ובקריירה במקום להיות מחוייבים, להציק במקום להגיב לעניין, להיות על גבולות חייהם של אחרים במקום להיות במרכז חייך שלך.
כאשר אינך חי את חייך שלך, אתה חי חיים שאינם מאושרים, יש לך את התחושה שחייך אינם מובילים לשום מקום.
שלחיים אין משמעות.
החיים שלך נודעו עבורך.
החיים ניתנו לך כדי שתיצור להם משמעות. אינך יכול להאשים אף אחד אם חייך אינם מסתדרים כפי שציפית.
אף אחד אינו חייב לך דבר, אתה היחיד שיכול לעשות את ההבדל.
מעט תמיכה פה ושם אינה שווה מאומה אם לא קיבלת על עצמך מחוייבות ללכת עד הסוף בעצמך, כנגד כל המיכשולים.
לאף הבטחה במישהו נותן לך אין את הכוח לעשות עבורך את ההבדל.
לאף בגידה או נטישה אין את הכוח לחסום את הצמיחה שלך או למנוע ממך את ההצלחה, אלא אם אתה זקוק לתירוצים על הרשלנות שלך.
נאמר זאת בבירור: יש לך את היכולת להתגבר על כל דבר!
ואם אתה מתכוון להיות מאושר בחיים האלה יהיה עלייך להתגבר על הרבה דברים כל הזמן.
הדבר הראשון עליו עלייך להתגבר הוא המחשבה שישנו מישהו אחר שעשה עבורך את העבודה.
אל תצפה לאך אחד שיבוא "להציל" אותך, ייתן לך את הפרס הגדול, יביס עבורך את אוייביך, יעמוד על זכויותיך, יכיר בערך שלך ויפתח עבורך דלתות.
או שאתה תהיה "הגיבור" שלך חייך, או שחייך יהיו חסרי משמעות.
מגיע לך להיות מאושר אבל מגיע לך גם כל דבר שאתה מסכים לקבל.
לכן הבט אל מה שגורם לך להיות לא מאושר, זוהי עדות של המחדל שלך להיות אתה עצמך.
חוסר האושר שלך אינו אלא תזכורת לכך שיש לך עבודה לעשות כדי להיות שוב מאושר.
הואיל ולהיות מאושר פירושו לאהוב את מה שאתה מרגיש, את מה שקורה לך- אם אינך מאושר זה סימן שאינך אוהב את מה שקורה לך.
אתה הוא האדם שאמור לעשות משהו בקשר לכך.
כדי להיות מאושר אתה צריך לקחת סיכונים מחושבים אבל רציניים כל הזמן.
אתה צריך להיות החלטי, להימנע ממניפולציות, וויכוחי סרק ועימותים.
אתה צריך לומר את האמת ולתקן את השקרים שלך.
אתה צריך להפסיק לשחק את הקורבן כך שתוכל ליהנות מההצלחה שלך מבלי להרגיש רגשי אשמה.
אתה חייב לוותר על ציפיותייך לגבי איך שאתה חושב שהם צריכים להיות, כך שלא תשפוט אחרים בצורה לא ריאלית ותגיע למסקנה שהם "לא בסדר" ואינם נותנים.
אתה חייב לוותר על לחיות בעבר.
אתה חייב ללמוד לסלוח לעצמך ולאחרים ולהתשחרר מטינות ישנות כדי שתוכל להמשיך לזוז קדימה.
אתה חייב ללמוד להקשיב כדי להפיק את המיטב מאחרים.
אתה צריך לקחת את עצמך ברצינות, אבל לא עד כדי כך ברצינות שתרגיש שאתה חייב להיות מושלם או שלא תוכל להודות בטעויות ובחולשות שלך.
אתה חייב להבין שאתה צומח כל הזמן, כך שאתה חייב להיות מודע כל הזמן לפשרות שמעכבות את הצמיחה שלך.
אתה צריך משמעות בחיים. אתה צריך לעבוד על המשמעות הזו וליצור את החיים שאתה רוצה, ולא לחיות בתקווה ריקה ש"הדברים יסתדרו מאליהם".
כדי להיות מאושר צריך לעבוד, זוהי עבודת החיים.
הואיל ואתה הולך לחיות את חייך שלך כדי שתגשים אותם בצורה הטובה ביותר.
HO, look what I found!
-What is it?
-it's HAPPYNESS.
| |
"קל לאהוב אותך"
לא ייאמן כמה אני מסוגלת לחשוב על משפט אחד..
כמה זמן אני מסוגלת רק לשבת ולחשוב, עם עצמי, לבד, על המשפט הזה...
ובעצם-
מה זה אומר?
האם זה נכון?
האם זה לא נכון?
האם זה אומר משהו?
האם זה משפיע? -כן! כן, זה משפיע.
בהרבה זה משפיע, ולפעמים נדמה לי יותר מדי אפילו.
יותר מדי מחשבה, יותר מדי זמן, יותר מדי לבד. עם עצמי.
רק לחשוב על זה, אם זה נכון.
ואם זה נכון באמת, מה הופך את זה לנכון? או שאולי.. מה הופך את זה לשגוי?
כל כך הרבה שאלות!
רק מהמשפט הזה שאתה אמרת לי.
"קל לאהוב אותך"
כל כך לא ברור..
שיחות נפש!
לא משנה מתי- הן תמיד משחררות....
מפרקות אותך מכל הלחץ, מכל העצב.
סוחטות ממך את כל המיץ שלא תוכל להיות עצוב.
מוציאות ממך את הכוחות לחשוב על הכאב.
איכשהו הן עוזרות, אין ספק.
פתאום אתה מרגיש אחרת, פתאום הכול נראה לך פחות אפור, פחות כהה, פחות רע.
הכול מתבהר, הכול מרגיש אחרת, נראה אחרת, פחות מ ט ו ש ט ש...
והבכי..
פשוט מפרק.
מוציא הכול.
משחרר.
מאפס.
עוזר.
וכל מה שנותר לי בעצם לעשות זה להודות לך, ולחשוב על זה- לעומק.
ונראה לי שאני חושבת על זה די והותר זמן, מעבר למה שאני צריכה, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה..
תודה.
| |
חזרתי מאילת!!
היה.......
מ ד ה י ם!
אין מה להגיד, היה פשוט מעולה ;]
| |
פוסט חופר!!! וואי כמה זמן לא עשיתי פוסט כזה P:
טוב, אז התחלנו ללמוד, מלפני שבוע^^
להגיד את האמת [למרות שכבר אמרתי אותה]? -ממש לא התגעגעתי, אבל חזרנו, מה לעשות.
עכשיו אני בכיתה ט', כבר בת 14 [עוד 10 ימים אני אהיה בת 14 וחודש בדיוק!], ואני שוב לומדת.
ולמרות שהחודשיים האלה של החופש הגדול- שעברו לי בטיסה, זה נראה לי כאילו עברתי את החודשיים הכי ארוכים בחייXD זה נראה לי כאילו לא הייתי שנה שלמה בבצפר..
אז חזרנו ללימודים, התחלפו לנו המורות- ויש לנו לדעתי מורות ממש טובות השנה. והם גם ממש נחמדות:]
אבל כולם כל כך השתנו!
פתאום כולם נהיו גבוהים כאלה.
מפותחים..
מפחידים..
מוזרים [?]
זה כל כך מוזר לי לראות את אנשים כאלה.. ולחשוב שהם היו פעם ממש קטנים ><'
אז מה אתם יודעים, אפילו אני השתניתי..
חידשתי קשרים, הכרתי אנשים [טוב בסדר, אז איש אחד..], ניתקתי קשרים..
אבל במצב שלי פשוט טוב לי.
באמת שטוב לי ככה.
אין שומדבר שמטריד אותי כרגע.
פשוט-
טוב לי עם הלימודים.
טוב לי עם המשפחה [שרק בחופש הזה הבנתי כל כך את המשמעות של המשפחה שלי].
טוב לי עם האנשים.
ו..
טוב לי עם עצמי.
אבל ממש טוב לי ככה, ואני לא רוצה לשנות דברים.
זהו, עבר לי הפחד.
למרות שאני יודעת שיהיה לחץ.
אבל אני צריכה לחשוב על הרצונות שלי, על השאיפות שלי.
להתמיד.
לעשות המיטב שאני יכולה!
לא לוותר.
כי אני רוצה להתקבל למגמת מוסיקה.
כי אני רוצה להתקבל לתזמורת הייצוגית השנה.
כי אני רוצה להוציא ציונים מעולים.
כי אני רוצה להתקבל לתיכון מעולה.
כי אני רוצה להצליח בחיים.
כי אני רוצה שיהיה לי טוב בעתיד!
זהו חפרתי P:
הייתי פה:]
עשו מצווה-
תגיבו.
♥
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
