כבר מרגישים את הסופשנה, את העזיבה מהחטיבה, את הפרידה מכולם ואת ההתרגשות לקראת התיכון...

מריחים את הפחד שבאוויר לקראת התקופה החדשה שנמצאת בפתח.

כבר מריחים את הסוף, יודעים שזה מתקרב.

זה משהו שגורם לי לחשוב-

האם באמת ידעתי למצות את השלוש שנים האלו עם הכיתה הזאת??

אני ממש לא יודעת.

אמרתי לכל מי שהייתי דלוקה עליו בכיתה, כבר סיפרתי לו שהייתי. ^^"

מצאתי חברות, חלקן אמיתיות וחלקן רק לכיתה, מהאנשים האלה שאזכור אבל לא אקח אותם הלאה.

הכרתי אנשים מדהימים, ידידים טובים, ש.. להגיד את האמת? אני כל כך מפחדת לאבד אותם כשנעבור לתיכון. זה כבר לא יהיה אוו הדבר, עם כמה שאני יודעת שאין מצב שאנחנו לא שומרים על קשר ונפגשים ובלה בלה בלה.. אין כמו ההפסקות, השיעורים, ה5 שעות האלה בבצפר ביחד עם אותם אנשים שעכשיו כבר לא יהיו, אלא רק מדי פעם אחה"צ..

הכרתי אנשים לעומק, לטוב ולרע.. ולמדתי גם לא לשפוט אנשים על הרגע הראשון. ועצם זה שאני יודעת שהם יכולים להשתנות גם בכל רגע- די גרם לי להיות מאוד סגורה עם עצמי השנה...

ידעתי מה זה להתאהב באמת, לאהוב מישהו בלי להפסיק, למרות שהצד השני לא מסתכל לכיוון אפילו.

טיולים שנתיים בשנים האלה- היה הכי כיף שרק יכול להיות.

צחוקים בכל שיעור על אחד שנרדם, על ההוא שבוהה תמיד בחלון, על ההוא שתמיד הוא היחיד שמקשיב באמת למורה, על המורות המסוימות שאף אחד לא מקשיב להן, על אלה שעם הגב למורה בשיעור עם נוריתXD..

המורות- איכשהו הספקתי לשנוא את כולן ולאהוב את כולן בצורה כזאת או אחרת.

שירון צילע [למי שזוכר] עדיין תלוי לי על הלוח מודעותXD אחד החזקים באמת!

הצלחתי לשמור על קשר עם חברות מהיסודי, למרות המעבר הזה לחטיבה, שלא היה לי בכלל קל.

התלבטויות

החלטות

לחץ

ונשארו רק עוד 20 יום בערך עד שהכול נגמר=\

אני כבר מתגעגעת.

ויש כל כך הרבה דברים שעוד רציתי לעשות ולומר.. בתקווה שאני באמת אצליח לעשות אותם לפני שתסתיים השנה הזאת, או יותר נכון- לפני שיסתיימו לי ה-20 יום האלה.

"ילד זוכר את כל מה שמפחיד אותו
יש רגעים שתמיד ילכו איתו
גם אם הראש לפעמים רוצה למחוק
ההד עולה, כמו מרחוק

חדר חשוך מסדרון לבן ארוך
מעבר לדלת קולות מסבירים ברוך
אור פלורסנט בוהק, מכונות שתיה
ודוד נותן לו עוגייה

כל מה שחשב שהוא בשליטתו
כבר התמוסס בין הידיים ועזב אותו
על פניהם עלה חיוך לא אמיתי
בהילוך איטי
כשחיבקו אותו חזק הרגיש פתאום
שמשהו בהם שונה ומגונן היום
והילד שזוכר ומפחד
דרך הקירבה -
למד להיפרד

ילד צובר את כל מה שמפליא אותו
ריח וצבע שנשארים איתו
כל השנים בראשו נשארה תמונה
המסדרון, ההבנה

כל מה שחשב שהוא בשליטתו
כבר התמוסס בין הידיים ועזב אותו
על פניהם עלה חיוך לא אמיתי
בהילוך איטי
כשחיבקו אותו חזק הרגיש פתאום
שמשהו בהם שונה ומגונן היום
והילד שזוכר ומפחד
דרך הקירבה -
למד להיפרד
המסלול ארוך, והמשא כבד
דרך הקירבה -
אפשר להיפרד..."

-קצת קיצ'י^^

שנתיים כמעט שזה נשאר בתוכי, שזה לא עזב ולא הרפה, עד כמה שלפעמים חשבתי "אולי עכשיו זה כבר לא" או "זהו, אין מצב שזה ממשיך", עדין- זה המשיך, ולא הסתיים.

"עד עצם היום הזה" -מה שנקרא.

זהו, זה הפסיק.. כל יום שעובר -שעבר. עם דגש!- זה פשוט דעך ודעך, וזהו- הפסיק......

ברצינות, כמה אפשר כבר לסחוב את זה?!

נמאס, אז די. אז זהו, זה נגמר. ואני ממש מקווה שזה לא יחזור שוב, למרות שלא נראה לי שיש סיכוי בכלל.

גיליתי המון דברים, לטוב ולרע *בלבד*. גיליתי צביעות, שקרים, טיפשות, ושוב התאכזבתי.. אבל הפעם זה היה לטובה האכזבה הזאת. או שפשוט כבר התרגלתי, כך שזה לא כל כך פגע בי, ו.. אפילו די עזר לי להבין כמה דברים. לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. להכיר אנשים חדשים שעליהם כן אפשר לסמוך, בלי פחד שהם ילכו ויצחקו על זה מאחורי הגב, והם לא יפרו את האמון שלי. לדעת שיש למי לפנות, שיש עם מי לדבר, שיש שם מישהו ששומע ומקשיב לי. שיש אנשים שבאמת סומכים עליי. שיש אנשים אי שם שאני כן מכירה, ושזה לא סתם ככה שפתאום פלטתי משהו, ואיכשהו זה הפך להיות נושא לשיחה.

אז זהו, הדבר הזה חלף כ"עלה נידף ברוח" (או שנכון יותר להגיד גזע של עץ, כי בכל זאת- אחרי שנתיים שהוא נזכר ללכת ממני, זה אומר משהו...) ואני מקווה שהוא לא יחזור, ואם הוא יחזור, אז שזה לא יהיה בזמן הקרוב.

"אז אמר: 'מה יהיה אם אבגוד
ואותך אעזוב מיותרת
בלילות ארוכים לחכות
עד שובי מזרועות האחרת?'
'אם צריך לחכות אחכה'
כך אמרה ופניה באור.
'אם צריך לא לבכות לא אבכה
העיקר שאדע כי תחזור'

כל אשר תבקש ותשאל
אעשה ואוסיף לשמוח
יהיה טוב אהובי יהיה קל
לעולם לא יחסר לי כח

אז אמר: 'מה יהיה אם אגיד
כי עליך לקום וללכת
ולשכוח אותי ושנית
לא לשוב כי לרחוב את מושלכת?'
היא רק רגע שתקה ותחייך
אז דברה ופניה ככפור
'אם תאמר לי ללכת, אלך,
אם תאמר לא לחזור, לא אחזור'.

אך דבר רק אחד אל תשאל
אל תאמר לי אותך לשכוח
כי את זאת אהובי לא אוכל
בשביל זה לא יהיה לי כח. "

ישנן בנות מושכות;

תתפלאו, ויש כאלה. אפילו אני מכירה כמה כאלה.

לפעמים אני מסתכלת עליהן ואני אומרת לעצמי עד כמה שאני מקנאה בהן שבאמת שמים עליהן עין... זה לא די מזל?

אבל לפעמים אני מסתכלת עליהן, ומתחילה להכיר אותן. יש כאלה שאני פשוט לא מבינה מה כל כך מושך בהן, שכולם רצים אחריהן מזילים ריר וכל כך מוקסמים מהן.

לעומת זאת, לפעמים כשאני מסתכלת עליהן, אני באמת מבינה למה אנשים כל כך אוהבים אותן. כי הן פשוט אישיות מדהימה..

כמה שהייתי רוצה להיות אחת מאלה.

ישנן בנות מכוערות;

אני לא יודעת עד כמה אני מנותקת לגמרי מהקבוצה הזאת, אבל אני יכולה להגיד שלדעתי הן קצת מסכנות.. נכון, לא לכולן יש מזל, ויופי זה לא הכול בחיים.

ברור.

אבל בכל זאת, יכול לרדת להן הביטחון העצמי שלהן, לפעמים לא מקבלים אותן בחברה בגלל זה, והדברים מצטברים במשך השנים..

לפי דעתי, הבנות האלה פשוט אמיצות.

ברור גם שחוסר הברירה פה הוא שולט, אבל בשביל להיות בחורה מכוערת, צריך אומץ.

בשביל לעשות שינוי- צריך עוד יותר אומץ.

ישנן בנות בעלות ביטחון עצמי גבוה;

בתקווה שאהיה אחת מהן ביום מן הימים.

בחורות כאלה לפי דעתי, יכולות להגיע רחוק.

ביטחון עצמי גבוה בעצם נובע בזה שהן משלימות עם מה שהן, אוהבות את איך שהן וגאות בעצמן.

הן לא צריכות שיבואו ויעודדו אותן בשביל אז אולי הן ירגישו יותר טוב.

יש להן ביטחון!

עם מטרות שהן מציבות לעצמן- הן הולכות איתן עד הסוף.

על המעשים שלהן- הן לא צריכות להתחרט.

ומה שהן אומרות- נאמר מלב שלם. לב ששלם עם עצמו וכל כך מוכן להגיד את הדברים.

לדעתי, להיות עם ביטחון עצמי גבוה [ברור שלא גבוה מדי], זאת ברכה.

ישנן בנות סכסכניות;

בחיים שלי לא הבנתי למה לעזאזל יש לאנשים נטייה להרוס לאחרים.

במקום שהן ישקיעו בקשרים שלהן עם החברות שלהן, במקום שישלטו בכעסים ובקנאות שלהן, לא. הן מסכסכות.

הן לא יכולות לסבול את זה ששני אנשים יהיו בקשר ויהיה להן טוב.

זה לא נובע מקצת סדיסטיות?

לדעתי, זה ממש נוראי. הרי זה אחרי זה מוביל לשקרים, למריבות, לכעסים, לקנאה, ובסופו של דבר- הן נשארות לבד.

בסוף מגלים אותן, רואים את האופי האמיתי שלהן, ואז הן נופלות...

אז אולי הן מבינות מה הן עשו, ומנסות לשפר. לפעמים גם ה"אז" הזה הוא כבר מאוחר מדי...

ישנן בנות אמיתיות;

ואני לא מדברת על זה שהן סיפרו לך מה באמת קרה בינה לבינו, או שפעם אחת היא סיפרה לך איזה משהו מביך ורק איתך היא כנה.

יש בנות שהן באמת כנות, ואמיתיות מכל הלב.

תמיד מספרות את האמת, לא מוכנות לשקרים, הכול הן אומרות ביושר לב ובכנות.

תמיד הן מספרות מה באמת קרה, בלי תוספות, בלי שקרים "לבנים".

בנות שאי אפשר לריב איתן אף פעם, כאלה שהן מדהימות.

זה די נדיר למצוא כאלה.

ישנן בנות חברות;

חברות-חברות. חברוּת של אמת, חברות שמתבססת על כנות, ועל יושר, ועל עזרה, ועל אהבה הדדית.

כאלה שקשה למצוא, וכשמוצאים אותן, עושים כמעט הכול בשביל לא לאבד אותן.

אפשר לסמוך עליהן בעיניים עצומות.

אפשר לספר להן כל כך הרבה דברים בידיעה שהן לא יצחקו, לא יספרו, לא ירכלו...

אפשר תמיד לפנות אליהן בידיעה שהן אלה שיתמכו, הן אלה שיעזרו ויגידו מילה טובה, יחבקו, יעודדו.

כאלה שתמיד יהיו שם, תמיד.

ולא משנה מה- הן יעשו הכול אחת בשביל השניה.

ישנן בנות שקרניות וצבועות;

בהתחלה זה מתחיל לאחים או לאחיות, זה מתגלגל להורים, לחברים, לחברות, למורים, וזה נהפך להיות כמו גוש שלג בלתי פוסק, שאי אפשר לעצור אותו. הן רגילות תמיד לספר שקרים, לרכל, להגיד משהו אחד למישהו, ואחרי זה להגיד אחרת למישהו אחר.. ממש כמו הפתגם שאומר "אחד בפה אחד בנפש" [או משהו כזה לא?] אז זה ממש ככה.

הן בכלל לא יודעות מה הן רוצות. תמיד הן עסוקות ב-לספר שקרים, לספר דברים לא נכונים, על עצמן, על אנשים שסובבים אותן.. חבל שלוקח כל כך הרבה זמן עד שאנשים מגלים מי הן באמת.

ישנן בנות כל כך ביישניות וצנועות;

מכירים את הבנות האלו שלוקח להן כל כך הרבה זמן להיפתח לאנשים, להכיר אנשים, לבלות עם אנשים..?

אני בהחלט לא אחת מאלה.

יש בנות שהן כל כך ביישניות, שלפעמים אני אומרת שזה כל מה שמסקרן להכיר אותן, ולגלות מה קורה איתן, מי הן באמת.

עושה מן חשק כזה לדבר איתן, להכיר אותן, להיות איתן..

ויש בנות גם שהן די צנועות.

אולי הן לא מפחיתות מערכן ולא נותנות שילעגו להן, אבל בהחלט אפשר להגיד כי אלו בנות שלא מפארות את עצמן, ושמן לא הולך לפניהן. הן לא משוויצות, לא מתפארות ולא מתחרות עם החברות הכי טובות שלהן.

לדעתי, זה אופי חיובי.

באמת-

    למה לי?

בזמן האחרון שמתי לב שאני כל כך לוקחת אישית כל דבר קטן שאנשים אומרים או עושים..

אני יודעת שהם בעצם לא רוצים לפגוע, להעליב או בכלל להתכוון למשמעות שפירשתי אותה, ובכל זאת-

אני מוצעת את עצמי פגועה בגלל זה.

כבר התחיל להימאס לי מעצמי!

וואו, זה נראה לי לפעמים ממש הרבה כשחושבים על זה.

-שנה וחצי? O:

הרי בקושי אתמול היה סוף כיתה ז' ורק התחלנו להכיר.

עברה לה כיתה ח', והגיעה לסיומה.

הגענו לכיתה ט'- ואני נשארתי באותו המצב בדיוק.

בלי הפסקה.

מבאס קצת לא?

לא הפסקתי לרגע, והמשכתי, בלי מעצורים, בלי מישהו שיגיד לי "תגידי, לא נמאס לך כבר? לא נראה לך שמיצית את זה מזמן? די, מספיק, את רואה שאת רק סובלת מזה, וכל הקשר שלכם נע במעגלים סביב עצמו", אז הנה- אני באסה ואומרת את זה לעצמי. מספיק! נמאס!

כבר מיציתי את זה מכל הכיוונים!

כבר הבנתי את הרעיון, קלטתי. אבל שנה וחצי?

לא קרה כלום, זה תמיד נע בנתיב חד-סיטרי, כועסת, חושבת, מתאכזבת, משלה את עצמי, מתעצבנת, מתרגשת, נלחצת, מתפעלת...

ו ל א    ק ו ר ה    כ ל ו ם.

מפתיע לא?...

אולי זה בגלל שלא סיפרתי את זה מעולם. יכול להיות...

אבל אני לא מתכוונת לספר את זה עד שאני לא אהיה בטוחה שכבר לא.

שהרגש הזה כבר לא קיים בי יותר.

כי כרגע-

אני מרגישה כל כך חסרת אונים, חסרת ישע..

וזהו! אם לא היה בינינו עד עכשיו כלום, לא יהיה יותר בחיים.

ואם עד עכשיו אני נחשבת כמובן מאליו, אני אמשיך להיות, ואתה לעולם לא תשים לב שאני בכלל שם, נמצאת איפשהו, קיימת.

הרגש הזה תם ונשלם כאן ועכשיו.

זהו, נמאס לי.

מיציתי את זה מכל הכיוונים, ואני יודעת שלא יתקיים בינינו כלום.

אז אתה תמשיך כרגיל, תידלק על מיליון ואחת בנות, תבוא ותספר לי כמה אתה מבולבל, אני אמשיך להגיד לך "כן אני מבינה אותך" ולאחר יום- אתה תגיד שזה היה סתם.

ואני גם אמשיך כרגיל, כאילו לא היה ולא נברא מעולם, כלומר-

כל אחד שואף להיות מאושר, אבל אושר זו אינה מטרה.

הוא תוצאה של עשיית מה שאתה אוהב, ויצירת יחסים מספקים עם אנשים אחרים.

אושר קשור ל-להיות אתה עצמך, קבלת החלטות שהן באמת שלך, לעשות את מה שאתה רוצה מפני שאתה רוצה לעשות זאת, ולחיות את החיים שלך במטרה לרצות את עצמך.

אושר פירושו להיות חופשי לאפשר לאחרים להיות חופשיים ולחפש את הטוב שבך ובעולם.

כל-כך קל לעשות את ההיפך מכך: להיצמד לאחרים ולצפות שהם ידאגו לך, לשלוט באחרים ולהאשים אותם כשדברים לא מסתדרים, להיות לא ישרים ולשחק ביחסים ובקריירה במקום להיות מחוייבים, להציק במקום להגיב לעניין, להיות על גבולות חייהם של אחרים במקום להיות במרכז חייך שלך.

כאשר אינך חי את חייך שלך, אתה חי חיים שאינם מאושרים, יש לך את התחושה שחייך אינם מובילים לשום מקום.

שלחיים אין משמעות.

החיים שלך נודעו עבורך.

החיים ניתנו לך כדי שתיצור להם משמעות. אינך יכול להאשים אף אחד אם חייך אינם מסתדרים כפי שציפית.

אף אחד אינו חייב לך דבר, אתה היחיד שיכול לעשות את ההבדל.

מעט תמיכה פה ושם אינה שווה מאומה אם לא קיבלת על עצמך מחוייבות ללכת עד הסוף בעצמך, כנגד כל המיכשולים.

לאף הבטחה במישהו נותן לך אין את הכוח לעשות עבורך את ההבדל.

לאף בגידה או נטישה אין את הכוח לחסום את הצמיחה שלך או למנוע ממך את ההצלחה, אלא אם אתה זקוק לתירוצים על הרשלנות שלך.

נאמר זאת בבירור: יש לך את היכולת להתגבר על כל דבר!

ואם אתה מתכוון להיות מאושר בחיים האלה יהיה עלייך להתגבר על הרבה דברים כל הזמן.

הדבר הראשון עליו עלייך להתגבר הוא המחשבה שישנו מישהו אחר שעשה עבורך את העבודה.

אל תצפה לאך אחד שיבוא "להציל" אותך, ייתן לך את הפרס הגדול, יביס עבורך את אוייביך, יעמוד על זכויותיך, יכיר בערך שלך ויפתח עבורך דלתות.

או שאתה תהיה "הגיבור" שלך חייך, או שחייך יהיו חסרי משמעות.

מגיע לך להיות מאושר אבל מגיע לך גם כל דבר שאתה מסכים לקבל.

לכן הבט אל מה שגורם לך להיות לא מאושר, זוהי עדות של המחדל שלך להיות אתה עצמך.

חוסר האושר שלך אינו אלא תזכורת לכך שיש לך עבודה לעשות כדי להיות שוב מאושר.

הואיל ולהיות מאושר פירושו לאהוב את מה שאתה מרגיש, את מה שקורה לך- אם אינך מאושר זה סימן שאינך אוהב את מה שקורה לך.

אתה הוא האדם שאמור לעשות משהו בקשר לכך.

כדי להיות מאושר אתה צריך לקחת סיכונים מחושבים אבל רציניים כל הזמן.

אתה צריך להיות החלטי, להימנע ממניפולציות, וויכוחי סרק ועימותים.

אתה צריך לומר את האמת ולתקן את השקרים שלך.

אתה צריך להפסיק לשחק את הקורבן כך שתוכל ליהנות מההצלחה שלך מבלי להרגיש רגשי אשמה.

אתה חייב לוותר על ציפיותייך לגבי איך שאתה חושב שהם צריכים להיות, כך שלא תשפוט אחרים בצורה לא ריאלית ותגיע למסקנה שהם "לא בסדר" ואינם נותנים.

אתה חייב לוותר על לחיות בעבר.

אתה חייב ללמוד לסלוח לעצמך ולאחרים ולהתשחרר מטינות ישנות כדי שתוכל להמשיך לזוז קדימה.

אתה חייב ללמוד להקשיב כדי להפיק את המיטב מאחרים.

אתה צריך לקחת את עצמך ברצינות, אבל לא עד כדי כך ברצינות שתרגיש שאתה חייב להיות מושלם או שלא תוכל להודות בטעויות ובחולשות שלך.

אתה חייב להבין שאתה צומח כל הזמן, כך שאתה חייב להיות מודע כל הזמן לפשרות שמעכבות את הצמיחה שלך.

אתה צריך משמעות בחיים. אתה צריך לעבוד על המשמעות הזו וליצור את החיים שאתה רוצה, ולא לחיות בתקווה ריקה ש"הדברים יסתדרו מאליהם".

כדי להיות מאושר צריך לעבוד, זוהי עבודת החיים.

הואיל ואתה הולך לחיות את חייך שלך כדי שתגשים אותם בצורה הטובה ביותר.

HO, look what I found!

-What is it?

-it's HAPPYNESS.

היה.......

אין מה להגיד, היה פשוט מעולה ;]

טוב, אז התחלנו ללמוד, מלפני שבוע^^

להגיד את האמת [למרות שכבר אמרתי אותה]? -ממש לא התגעגעתי, אבל חזרנו, מה לעשות.

עכשיו אני בכיתה ט', כבר בת 14 [עוד 10 ימים אני אהיה בת 14 וחודש בדיוק!], ואני שוב לומדת.

ולמרות שהחודשיים האלה של החופש הגדול- שעברו לי בטיסה, זה נראה לי כאילו עברתי את החודשיים הכי ארוכים בחייXD זה נראה לי כאילו לא הייתי שנה שלמה בבצפר..

אז חזרנו ללימודים, התחלפו לנו המורות- ויש לנו לדעתי מורות ממש טובות השנה. והם גם ממש נחמדות:]

אבל כולם כל כך השתנו!

פתאום כולם נהיו גבוהים כאלה.

מפותחים..

מפחידים..

מוזרים [?]

זה כל כך מוזר לי לראות את אנשים כאלה.. ולחשוב שהם היו פעם ממש קטנים ><'

אז מה אתם יודעים, אפילו אני השתניתי..

חידשתי קשרים, הכרתי אנשים [טוב בסדר, אז איש אחד..], ניתקתי קשרים..

אבל במצב שלי פשוט טוב לי.

באמת שטוב לי ככה.

אין שומדבר שמטריד אותי כרגע.

פשוט-

טוב לי עם הלימודים.

טוב לי עם המשפחה [שרק בחופש הזה הבנתי כל כך את המשמעות של המשפחה שלי].

טוב לי עם האנשים.

ו..

טוב לי עם עצמי.

אבל ממש טוב לי ככה, ואני לא רוצה לשנות דברים.

זהו, עבר לי הפחד.

למרות שאני יודעת שיהיה לחץ.

אבל אני צריכה לחשוב על הרצונות שלי, על השאיפות שלי.

להתמיד.

לעשות המיטב שאני יכולה!

לא לוותר.

כי אני רוצה להתקבל למגמת מוסיקה.

כי אני רוצה להתקבל לתזמורת הייצוגית השנה.

כי אני רוצה להוציא ציונים מעולים.

כי אני רוצה להתקבל לתיכון מעולה.

כי אני רוצה להצליח בחיים.

כי אני רוצה שיהיה לי טוב בעתיד!

 זהו חפרתי P:

הייתי פה:]

עשו מצווה-

תגיבו.

♥