אני יכול לצטט מילים מתוך פיך, ובעזרתן לשטוף את חטאיי מעליי. אני יכול להמתין לבואך, בעוד את מסתובבת לך אי שם, במסדרונות השאול, מחפשת אחר המילים שאותן אינך יכולה לומר. אני יכול להפליג אל ארץ לא נודעת, מבלי לזכות ולו בקמצוץ מהאושר אותו הענקת לי, בעודי מחפש אחר מילים שתרווינה את צימאוני. אני יכול להמרות את פיו של האדם היקר לי ביותר, מבלי להרגיש את אשר הרגשתי כאשר לא שמעתי בקולך, כאשר לא שמעתי את אותן מילים ששימשו לי כמדריך בארץ לא זרויה. אני יכול לנגן את המנגינה היפה ביותר, השזורה בקולך היפה, שתשמש לי כעיניים. אני יכול למרר בבכי, מתקשה לקבל את מר הבשורה, מנסה להדוף מעליי את עוולות העולם.
אני יכול לשבת בשקט, ולהמשיך לספור את הדקות, הימים והשנים בהן מילותייך לא נשמעות עוד.
שנתיים.