קצת לפני שלוש אחר חצות, עם עשרים וחמש דקות שינה ועשרות הודעות 'מזל טוב'. כולם ישנים ואני כבר במקלחת, סידורים אחרונים ויוצאים לדרך. זה היום שלי, ומכל השירים בעולם משמיעים ברדיו את השיר שמסמל בשבילי כל שמץ של תקווה.  אין תורים, כולם מחייכים ולמרות שנורא עייפים מחזיקים מעמד. אני בטרמינל, שש וחמשעשרה לפנות בוקר, קוראת מכתבים ולא מפסיקה להתרגש.  

החיוך לא יורד לי מהפנים והגשם שיורד לא יכול לעצור את השמש מבפנים. אני מפחדת לצלם, כי גם התמונה הכי טובה לא תהיה תואמת למציאות החלומית הזאת. אני מפחדת לחשוב, כי כל שניה שתתבזבז פה לא תחזור ו, לעזאזל, אני רוצה לנצל את ההליכות הארוכות בפורטה מג'יורה כמה שאפשר. מוזר, יותר נכון, כי פחד היא לא המילה המתאימה, בטח לא ביום הולדת אפרורי ואירופי שכזה. מוזר פה בצורה הכי טובה בעולם.

אני יושבת באוטובוס שמגיע לשומקום, מציירת לעצמי בראש תמונות ומבטיחה לעצמי שאני לא אשכח אף רגע, אפילו לא קטן. 

לא אשכח את הילדה שחגגה יום הולדת באיטלקית במטרו, את השיכור ברחוב השלוליות, את היהודי ברחבת הקוליסאום והסנטה ששימח ילדים. אני אחזיק חזק, ותחזיקו אותי גם אתם, כדי שלא אתפוצץ מרוב סיפורים על פסלים שקורצים בגלל ה'לאקי פני' שמצאתי ועל כמה שהיפנים יפים.

זה קצת מצחיק, כי אפילו לשניה אני לא מתגעגעת לארץ ולא לפלאפון ולא למחשב. למרות שקצת מתבקש לבדוק הודעות יוםהולדת באינטרנט קפה בפיאצה הקרובה ובזמן הזה גם לספר על הספיידר פורק שלא מפסיקים להשמיע בטלויזיה במלון. ואם כבר מלון, אז בדרך אני אספר למי שיהיה מוכן לשמוע שמקבלים פה קפה מצוין בחינם ושהאור נדלק כשיוצאים מהחדר. מגניב פה נורא וממש לא קריר- למרות מה שהולך בחוץ.  אני לא מתגעגעת בכלל, ובטח גם לא ממש מתגעגעים אליי,  כי כבר רגילים שאני נעלמת לזמן מה.

כשאני ממצמצת אני עדיין רואה אנשים יפים שמתלבשים כמו בסרט, כשאני אוטמת את האוזניים ממש חזק אני עדיין שומעת מבטא חותך ומקסים, כזה שמבטיח שתהיה פעם הבאה [ובפעם הבאה אני יותר ממקווה שתבינו כשאגיד שאני באמתבאמת חייבת אוויר של חוצלארץ ובבקשה, אל תזכירו לי את זה שאני משוגעת]. 

זה מן סוף של מסע, כי כשנגיע לתחנה האחרונה כבר תהיה תחושה יותר מדי מוכרת של אוויר ישראלי. אני יושבת ברכבת מצוירת מבחוץ, מגישה כרטיסים לשומר שנראה כאילו יצא מסרט מצויר ומריצה את שלושת הימים האחרונים בראש. בכל איש יש משהו יפה, אם אלה העיניים כמו של ההוא ממזרקת המשאלות או החיוך המתוק של הבחור שחילק שי לכריסטמס ממש לפני שעזבנו. פתאום אני מתחילה לשיר ומזלם של האחרים שישבנו בקרון מבודד. קירות גרפיטי אין סופיים ובניינים שנותנים תחושה של ניויורק.

כשאני אהיה גדולה אני אגור באירופה, ככה שהבית ירגיש לי כמו חו"ל,

עד אז אני ממשיכה לחלום ולהאחז בשאריות היופי כשאני עוצמת עיניים.