כבר כמעט שנה, ונדמה שהתרחקנו עוד יותר מאז הפעם האחרונה שכתבת לי.

אני יודעת שקצת מוזר שפתאום אני נזכרת בתקופות שהיינו אנחנו, אבל נדמה שהכל היה יותר טוב כשהיית איתי.

זה כבר שנים שאני מתעקשת להתרחק כי אני יודעת, יודעת, יודעת שבכל פעם שאסתובב אלייך זה יהפוך ליותר קשה,

 שאולי בפעם הבאה שאזכר בך אני לא ארצה לחזור [ואת אף פעם לא הבנת למה אני תמיד מתעקשת].

  זה בטח נראה לך קצת מוזר שאני כותבת דווקא עכשיו, בתקופה כזאת שכל מה שאני רוצה זה שיהיה כבר יותר טוב, אבל העובדה שפתאום אני שותפה לכל כך הרבה דברים הופכת אותי לאחת שיודעת המון ושרוצה קצת מנוחה. את הרצונות האלה, ילדונת, רק את יכולת להגשים לי; עם הקסם המתוק והתמים שלך, עם יכולת השכנוע לעשות כל כך הרבה דברים בלי לחשוב מה יהיה בעתיד ועם האמונה שחלומות מתגשמים.

~;~;~;~

ראיתי השבוע עוד סרט שאמר שפנטזיות צריכות להיות לא ריאליסטיות כי בשניה שמשיגים אותן, אי אפשר לרצות אותן יותר*. בעניינים כאלה אני תמיד נזכרת בלילות אחרי ימים שלמים עם בילויים איתך, כשעדיין היו מהדהדים לי בראש כל הדברים החכמים שאמרת לי. היית מזכירה לי להאמין בעצמי [גם אם זה אומר שאני אצליח לעשות גלגלון] ואומרת לי שאני אהיה הכי טובה שאני יכולה, בלי לחשוב מה יגידו או כמה החברה שלי מציירת יותר טוב. אמרת לי שהחלומות שלי יוכלו להתגשם עם קצת מאמץ, ואני האמנתי, אפילו שהחלום הכי גדול שלי באותה תקופה היה להגיע לאולימפיאדה.

~;~;~

  היום, אם ארצה להגשים את אחד החלומות שלי, אני אצטרך לעזוב את בית הספר והחיים הלא-ממש-טובים שלי ולסוע למקום שאני שייכת. את יודעת? חברה פעם אמרה לי שיש לי נשמה של אמריקאית, ולפני כמה שבועות אמרו לי שאני לא שייכת למדינה הזאת. באותם רגעים לא הייתה מישהי מאושרת ממני, כי אני תמיד טוענת ש, כמה מדאיג שזה ישמע, אני לא נולדתי במקום הנכון ושאני לא מתחברת לעובדה שאני ישראלית. פעם לא הייתי חושבת על זה, כי את היית מעסיקה אותי בעניינים שהיו נראים כל כך חשובים, שלא יכולתי ולא ידעתי שיש עולם גדול בחוץ.

  לפעמים כשממש קשה לי עם העובדה שכבר גדלתי אני מסתכלת על סרטי דיסני ושומעת את הכבש השישה עשר בלופים [ועכשיו זאת תקופה קשה אז אפילו הפלאפון שלי מצלצל 'צרצר מצרצר צירצורו שר, לילה טוב']. אם הייתי יכולה אפילו הייתי הולכת לגן השעשועים הקרוב ומתנדנדת עד שהברזל ישמיע חריקות, אבל הרגליים לא יסחבו אותי עד לשם. 

  נהיה קצת מאוחר, אני בטח גוזלת מזמנך היקר ממילא.

  הכל עניין של תקופות, אמרת לי פעם,

  אבל,

  אפשר גם לחזור?

the life of david gale, 2003*