יש כמה דברים שרציתי שתדע,

אפילו שלעולם לא תקרא את המכתב הזה.

לא הספקתי לומר לך שלום, לא הספקתי להגיד כמה שאני אוהבת.

עברו כבר שנתיים, סבא, ועדיין לא באתי אלייך.

עוד לא סיפרתי לך סיפורים ועוד לא ציינתי כמה אני מתגעגעת.

אתה מבין? הגוף שלך כבר לא פה, מה שנשאר ממך זה רק הזכרונות. 

אני מנסה לאסוף כמה שיותר כדי לא לשכוח.

הזמן יעבור ולאט לאט המרחק ביננו יגדל. אתה תישאר באותו מקום לעולמי עד.

השארת חלל כל כך גדול כשהלכת, משפחה לתפארת ועבודות וכבישים וחיות אהובות ו..

כולם מחכים לך שתחזור, אפילו שיודעים שאתה לא.

אתה מצליח לראות משם את הכל?

עדיין שמור לי במגירה העלון שחילקו בקיבוץ אחרי המוות שלך.

חצי ממנו הוקדש לך, לכמה שכולם יתגעגעו.

משאריות כוחותיך הפקת את המרב, עבדת עד השבועיים האחרונים, אז כבר התעייפת.

וזה בסדר,

בערך.

אני זוכרת את אותו פורים עם התמונה המדהימה,

אתה עם כובע שוטר וכולנו, כל הנינים שתמיד היו לך לגאווה, ישבנו מסביבך.

כמה מוזר, אנחנו היינו לך לגאווה. וכמה שהיינו לך, כל השבעה, היית לנו לגיבור פי עשר.

אתה חסר, לכולנו ולי במיוחד.

חסרים לי המשחקים איתך והסיפורים וכל ההבטחות של 'בקיץ את תבואי ונספר לך עוד הרבה מעשיות'.

קרה ולקיץ הזה לא הספקת להגיע.

חסרים לי התיאורים הקטנים שלך, חסרה לי התחושה שהיית מעביר.

האופטימיות שלך, השמחה,

הישיבה המיוחדת שלך על הכורסה המיוחדת שלך.

חסרות לי כל הנסיעות בטרקטור, חסרים לי הטיולים על סוסת הפוני.

אתה רואה? לא שכחתי. עדיין יש לי תמונות על לילי, הסוסה השחורה,

ואני עדיין זוכרת איך ביום הנישואים שלך ושל סבתא כולנו שרנו לכם את השיר המיוחד הזה.

הייתי לבושה בלבן ועברתי תחת שער ביחד עם עוד איזה בן דוד.

כולנו באנו כדי לשמח אתכם, כדי לעשות לכם טוב על הלב,

כדי שאתם תעשו טוב לנו.

ואתם לא הפסקתם.

אתה לא תפסיק כל עוד ישאר ממך זכרון. כל זכרון וכל הזכרונות איתך היו הטובים ביותר.

וככה אנחנו נזכור אותך, כולנו.

הדמעות תקועות לי בקצה הגרון, מחכות כבר לרגע שיצאו החוצה, אבל כבר התרגלתי.

אתה קולט? התרגלתי לזה שאתה כבר לא פה.

וזה אולי הדבר שהכי מפריע לי. לא עשיתי מספיק כדי לשמר את הזכרון שלך,

לא הפקתי את הטוב ביותר מהזמן שהיית איתי.