אני לא מאמינה שזה עבר, כאילו שעוד לא מעכלת שמחר בבוקר אני לא אהיה תקועה בשגרה הספק מעצבנת- ספק מהנה הזאת. לא רוצה לחשוב על זה שלא אוכל לצחוק יותר על ה-ש' של מעיין ועל המשפטים המשעשעים של אהרון. אני רוצה להמשיך לעזור לרפיקי בכל דבר שיצטרך ולתת לעצמי את הקרדיט על החיוכים שלהם. רוצה להמשיך להיות הילדה הכי צעירה והכי קטנה בקבוצה ועם זאת לקבל אחריות בגובה השמיים. אפילו לא אכפת לי להמשיך לקבל מכות מעמיתי ולשמוע סיפורים על בוב וג'יימס. לא מסוגלת להבין שממחר אין שעת-מקלחת וסיפורים על אנשי הימאות החתיכים בהחלט. אני רוצה שכולנו נמשיך ביחד, אני אהיה מסוגלת לסבול אפילו את התלונות של זאת וההיא ואת הריח הנוראי של האחרת. זהו. אין יותר קפוארה טיים וגם לא אראה בקרוב את אשת הטבע (הידועה גם בכינוי המהמם תפוח-אדמה). אין לי יותר שוטרים לפקד עליהם וגם לא ילדות קטנות לשתוק איתן ולקפוץ איתן בחבל.

זה בסדר, הרי אף אחד לא יבין את ההרגשה הזאת של מה-שהולך-לי בפנים.

וזה לא שלאף אחד לא אכפת, פשוט אין בנאדם שעמד במקום שלי והבין את הבדיחות כמוני. אין בנאדם שחווה את אותן החוויות וקפץ לצלילי סקאזי בלי לרצות. אין מישהו שיודע טוב ממני כמה העולם קטן וכמה כיף להכיר אנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים. לא תבינו את ההרגשה הזאת של 'הכי' כשאתם בעצם הכי לא. לא תכירו אנשים מכל הקצוות של העולם, וגם אם כן, אז לא מנקודת המבט שלי. לא תבינו את הסיפורים על ג'וק המחמד ועל נמלת האימו ולא תצחקו כשמישהו יבקש מכם להכין בצק. אני מרגישה כמעט עלובה כשאני מעזה להגיד שהיה לי קשה, כי פשוט נהנתי מכל רגע. גם באלה הקשים ידעתי שתמיד יש מישהו פה ושיש סיכוי שאני צודקת. ובכלל, צריך לתת צ'אנס לכל דבר, גם אם היאוש נראה ככ קרוב והפתרון הכי טוב שעולה בראש הוא לוותר, למרות שזה לא תמיד הכי קל.

אני אחזור ואגיד שהחוויה של יום רביעי הייתה בשבילי אחת הטובות, גם אם זה אומר שהייתה לי אחריות קצת יותר מדי גדולה על הכתפיים וגם אם זה אומר שקמתי יום למחרת עם צוואר תפוס. להוביל קבוצה של מאה וקצת אנשים זה לא צחוק, אבל אני אעשה הכל כדי להשיג למטרה שלי. אני אעשה הכל כי אני לא רוצה לפספס את ההזדמנות לעבוד עם קטנטנים, בעיקר כי הם מסתדרים איתי טוב, אבל גם בגלל שאני פשוט אוהבת את זה.

וזה רק כאילו שהכל בסדר, כי הכל בעצם לא. פרפרים שרוקדים מן ריקוד גשם מעצבן תקועים לי כבר שעות בתוך הבטן רק בגלל עצם העובדה שזה נגמר. הכל.

כל החברויות הכיפיות וכל שיחות הנפש. כל השלוקים מהקולה וכל החיוכים האמיתיים לאנשים הכי אמיתיים שיש. וכמה שהייתה רוצה לשמור על זה, יש המון כאלה שיתעקשו שלא. ובגלל זה ככ רע לי. או שאולי זה בגלל העובדה שגם אם כולם היו רוצים, זה פשוט קשה מדי. מרחק.

אני אחזור לשם שנה הבאה עם תיק, חיוך, וזכרונות. בדיוק אותם האלה שילוו אותי במשך כל השנה ושיעצבנו את החברים כמו השנה החולפת.

יסלחו לי החברים, הרי אף אחד לא יבין את ההרגשה הזאת של מה-שהולך-לי בפנים.

"אולי עוד קיץ אנחנו נפגש                                        

כולנו נתרגש- זה נפלא                                           

אולי עוד קיץ נמחה את הדמעה                               

ואם תגיע השעה ונבקש                                          

אולי עוד קיץ נפגש..."                                             

לא יודעת אם אמרתי או לא,

אבל אני באמת אוהבת אתכם.

הכי בעולם, יותר מכולם.

תודה על שבועיים מופלאים. תודה על זה שאני לא מסוגלת לחשוב מה הייתי בלעדיכם. תודה על בקרים כיפיים, צהריים מצחיקים וערבים מדהימים. תודה על זה שלא התלוננתם גם אם הכי רציתם. תודה על זה שאמרתם את האמת בפרצוף. תודה על חיבוקים, חיוכים, חברויות, שיחות, צחוקים, בדיחות, ריקודים, מחמאות, צילומים, שיתופי פעולה, רצינות, עצב ושמחה.

תודה ענקית.

כל כך הרבה מילים, ועדיין אי אפשר לתאר כמה זה משמעותי.