אני ממשיכה לכתוב לעצמי אשליות ולמחוק אותן פעם אחר פעם. אני יושבת במרתף הזה ומשום- מה לא אכפת לא שהמשקפיים מלוכלכות וגם לא שאני צריכה להיות מוכנה בעוד שעה לנסיעה לתל אביב. הימים שלי הופכים לשגרתיים ולאט לאט אני מתחילה להרגיש אשמה, אני מתרחקת מהחברים פה יותר מדי. אני יודעת שזה יחזור.

אני אוהבת את החופש הזה, הכי שיש, וכל פעם שאני חושבת על העובדה שעוד פחות מחודש אני מתחילה תיכון עוברת בי צמרמורת. אני יודעת, גם השנה הזאת תהיה הכי טובה שאפשר, גם השנה אני אהיה מאושרת, אבל אני פשוט הרוסה מבפנים בכל פעם שאני מתחילה לתאר את עצמי עוברת שבוע בלי ה'ענבליקי' במבטא האוסטרי של רפי ובלי השיחות שלנו. אני אוהבת את האנשים של הקיץ אפילו שמזג האוויר לא בדיוק כיפי. לא רוצה שהתקופה הזאת תיגמר, אני רוצה להמשיך להיות בקשר עם האהובים עליי בכל השנה, אני רוצה ששיחות החצי שעה ויותר ימשיכו להיות באנגלית, אני רוצה שיהיה איתי מישהו שישמח כשאצליח שוב לפתור את הרוביקס קיוב. אני צריכה שהגירלפרינד שלי תהיה פה לידי ולא במרחק של ארבע וחצי שעות טיסה. אני רוצה להפסיק לרצות ויותר מהכל לחיות את הרגע, כי האושר הנצחי שלי חוגג כבר שנתיים. זאת מן תחושת חופש כזאת, היא באה ברגע שהפספוס וההחמצה הופכים להיות רחוקים, בנקודת החיבור של החברות והצחוק. אני מוצאת כל פעם אנשים חדשים ומשתדלת לשלב את הכל ביחד. לפעמים הולך, לפעמים לא, אבל לא הייתה פעם אחת שלא הלכתי עם האמת שלי בשנתיים האחרונות.

לא יודעת אם מישהו יכול להבין את ההרגשה הזאת שנמצאת אצלי. אני כמו מתפצלת לכל כך הרבה חתיכות ועדיין מרגישה הכי עצמי שאפשר. אני מתחילה להבין שאין מה לעשות, כזאת אני, ואם זה אומר שצריך להסתכל פנימה ולאהוב אותי, אני מתחילה ללמוד. כשאנשים אהובים אומרים לי לקחת לתשומת הלב את הבטחון והאהבה העצמיים שלי, כנראה שאני צריכה להקשיב. אני אוהבת כל אחד ואחת כי כולם משפיעים עליי באיזושהיא צורה.

אני רוצה לכתוב משהו נורמלי ופשוט לא מצליחה.