בעברי הלא כל כך רחוק, פירושה של "חוסר מחשבה" היה בעיקר חוסר בתחכום. אנשים שאינם חושבים – כלומר, אנשים בלתי מתוחכמים, בלתי משכילים, פחות מבריקי-הבעה, פחות מודעים לעצמם – זכו לזלזול כמעט מוחלט מצדי. היסוס, היעדר שנינות, חוסר ביטחון, פרובינציאליות – על כל אלו סימנתי קו, מעל כל אלו התנשאתי.
הביטחון הרב שהיה לי, שעליו נשענתי בעודי שופטת אנשים ללא לאות, נבע מהידיעה העיקרית שהיתה לי לגבי עצמי, והיא שאני מאד מאד מאד מאד (מאד) מתוחכמת. מבריקה, שנונה, אינטליגנטית, רציונלית. כמו שכותבת SaraRuddick בספרה Maternal Thinking –
"I delighted in the social status Reason conferred. (…) Like many philosophers, I learned to argue people down and to use the charge of irrationality to dismiss or intimidate."
לאט לאט, ומתוך הרבה כאב, נפרדתי מהחיבה הבלתי מסויגת שלי אל התחכום. התחכום נכשל ואכזב, וחשף את עצמו כאינדיקציה קלושה לטיבם האמיתי של בני אדם בכלל ושל ידידים בפוטנציה בפרט. למרות הפרידה ולמרות שהיא סופית, התחכום נשאר סוג של אקס מיתולוגי, ואני מוצאת עצמי מתגעגעת אליו כבן לוויתי הנאמן לא מעט.
כאשר אנשי "באופן" טוענים כנגד אלה שאינם חושבים, הם טוענים כלפי אלה שאינם שואלים שאלות, כלפי אלה שאינם מחויבים לתשובות. כלפי אלה שמסתפקים בתשובות שעל פני השטח, בתשובות הזמינות, הקונבנציונאליות, התשובות שבמיינסטרים.
חולשתו של התחכום נובעת, לדעתי, מהיותו נעדר כנות. ייתכן שהחלפתי אותם זה בזה, והערכתי כלפי הכנות מוגזמת כיום לא פחות משהיתה בעבר כלפי התחכום; ועם זאת, נדמה לי שחיים מתוחכמים אך נעדרי כנות הם חיים טובים ונקיים פחות מחיים מלאי כנות אך נעדרי תחכום.
שבוע טוב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
