הפסיכולוג שלי טוען שאני ככה בגלל שאני מקשרת כישלון עם דחייה. דחייה גורפת, מוחלטת, טוטלית. ועוד הוא טוען שזה המחיר שמשלמים אלו שמעיזים לרצות. ואני אומרת, המחיר הזה גבוה לי מדי. יותר מהכל הייתי רוצה להוריד את הווליום של ההרגשות האלו, שלא יהיה כל כך כואב. היה יותר עדיף כשהסתפקתי במה שאפשר.
מה שאפשר לא היה אף פעם רע. הוא היה בסדר. ואני יכולתי לחיות עם זה לא רע, תקופה מסוימת, עד שאי השקט חזר לנקר בתוכי והרגשתי שצריך שינוי, שצריכה להיות תנועה. רוב התנועות שלי היו לאן שנראה היה שזה אפשרי. כמו שכותב אישרווד ב"וויולט מהפארטר", (ספרון קטנטן ושולי שמרגש אותי עד דמעות), בחרתי במה שהוצע, במה שהומלץ, במה שהיה נדמה לי שנכון לאותו הזמן. ורוב הזמן זה היה בסדר. הרגשתי שאני בסדר, והרגשתי בסדר עם עצמי.
ועכשיו האבל הזה ותחושת חוסר האונים המוחלטת ואיך אני אגרד את עצמי מהרצפה עכשיו ואמשיך, וכמה זמן זה עוד ייקח לי, ולעולם לא אמצא משרה דומה לזו, מכל המועמדים אני הכי רציתי, ופנטזיות על איך מתקשרים אלי לבשר ששינו את ההחלטה, והקול ההוא שאומר אלוהים אדירים זו בסך הכל עבודה, תרגעי, בסך הכל משרה, אחת, ולאחריו תחושת אשם על הדרמה שלי שבעצם אין מאחוריה ולא כלום, וזכרון של אמא שלי צועקת עלי בגיל שלוש עשרה שאני לא יודעת להתמודד עם כשלונות (עובדה שכשלעצמה מהווה כישלון), והפסיכולוג שלי מספר על מתאבקים שהכי חשוב עבורם ללמוד לקבל מכות ולאו דווקא לתת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
