על כביש החוף בדרך לחיפה כבר פורחים עכשיו חצבים ראשונים. עוד מעט
יתחילו סיכומי השנה וברדיו יתחילו לנגן שירים של סוף הקיץ – תחילת הסתיו – שנה חדשה.
שילוב הקולות והמראות האלו מביא אותי לידי בכי, כל שנה מחדש. כל שנה יש סיבה אחרת.
בסוף הקיץ שעבר, בדרך דרומה, הנוף כאב לי בעיניים. הייתה מלחמה,
ונגמרה. שלושה נשארו מאחור – לא יכולתי להימנע מהמחשבה על שולחנות החג בבתי משפחות
החטופים כל אותה עונה. ערב יום הכיפורים, ברדיו "לו יהי" (זה סוף הקיץ,
סוף הדרך, תן להם לשוב הלום), מתערבב בזכרונות מקיץ אחר בו עבדתי על מוסף הזיכרון
לרגל ציון שלושים שנה למלחמת יום הכיפורים. ראיונות עם שבויים, תמונות מצליחת התעלה, מהקרבות
ברמת הגולן, שרון ותחבושת על ראשו, בחלון פורחים החצבים לאורך כביש החוף, זכרונות
מאזעקות בחיפה מלפני חודש, וברדיו שרה חווה אלברשטין ואני מצטרפת
"כבר ראיתי נחליאלי, ואולי זה רק נדמה לי
בוא הביתה במהרה, עם הרוח הקרירה"
"במקומות רבים בארץ, נהגו החקלאים להשאיר את החצב בגבול השדה, או אף לשתול אותו שם, כדי לסמן גבולות קבועים.
מאגרי המים שבבצל הם המאפשרים את התפתחותה של התפרחת הגדולה בעונה היבשה
ביותר של השנה. בצלו של החצב עשיר במזון ובמים עד כדי כך, שגם אם יעקרו
אותו מן האדמה וירחיקו מעליו את השורשים, לא יהיה בכך כדי למנוע את הופעתה
של התפרחת בהגיע זמנה לפרוח.
פריחת החצב, זאת יש לדעת, אינה פותחת את עונת הצמיחה החדשה, אלא מסיימת את
עונת הצמיחה הקודמת. עמוד התפרחת הנראה לעין כל, הוא למעשה התפרחת של הבצל
שעליו נבלו בראשית הקיץ. "
http://www.inn.co.il/More/Tour.aspx/61
כיוון הנסיעה שלי שונה עכשיו. אני
נוסעת צפונה, אל חיפה, ולא דרומה, ממנה. הבית במקום אחר. העבודה במקום
אחר. והשבוע אני סוגרת מעגל נוסף, ופורמת את החוט האחרון שמקשר אותי אל
העיר הזו, אל החיים שרקמתי בתוכה, ואל סימני הדרך שלי על הכביש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
