כמו ירח

אז רק היום שמעתי שישראבלוג נסגר. מצד אחד, לא בטוחה למה זה מזעזע אותי כל כך, לא חושבת שכתבתי פה ברציפות מאז 2009 לפחות. 

מצד שני, אני קוראת על כל המאמצים להשאיר אותו בחיים, ואיך כולם מרגישים לגבי המקום הזה, ומבינה שאולי זה בעצם לגמרי הגיוני. 

המקום הזה היה הבית שלי מאז שהייתי בת 13 ולמשך הרבה שנים, נתן לי מקום להשמיע בו את הקול שלי ואת הנפש שלי בלי לחשוש מההשלכות, מקום לקבל ולתת בו אמפתיה בתקופה שבה הייתי צריכה את זה יותר מכל דבר אחר בערך. שפכתי פה את הלב שלי רשומה אחרי רשומה, בחירת עיצוב אחת אחרי אחרת, בניית רשימה ההיא או הזאת, תגובות אצלי ואצל אחרים. אין לי באמת מילים טובות לתאר את המשמעות של האתר הזה אצלי, יש תחושות ומחשבות מסוימות שאפילו מילים לא מצליחות לתאר בצורה מדויקת (אפילו שזה אירוני שזה קורה לי דווקא כלפי מקום שכל המהות שלו עבורי היא מילים שמתארות תחושות ומחשבות).

קצת יורה לעצמי ברגל אחרי הפוסט הזה, עכשיו אצטרך לגבות את הבלוג מחדש חחח

ומה איתי? אני בשנה השנייה ללימודים, משתדלת לא לקרוס תחת העומס וגם לזכור שיש לי הזכות הענקית לכרוע תחתיו בכלל, לזכור את המאמץ שהשקעתי כדי להגיע לכאן. עובדת, כי צריך לשלם שכ"ד בכל זאת  מתנדבת במקום שחשוב לי ואפילו מרחיבה שם פעילות (ולא אחשוף את שמו כי, כמו תמיד, נעימה לי האנונימיות היחסית שלי). משתדלת להקצות את הזמן הנכון לשינה, חיי חברה, ספורט, לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות. את המוסיקה, לצערי, נאלצתי לשים בצד החל מלפני חודש בערך, מקווה מאד להצליח לחזור לזה בשלב מסוים. בכל זאת, שרה מגיל 11, אפילו לפני שהיה לי בלוג

חבל לי שפספסתי את האירוע לפני שבועיים, מקווה שנהניתם והרגשתם את הביחד הייחודי של המקום הזה. 

הלוואי והמאמצים לשמור על ישראבלוג יצליחו, ולו בשביל האנשים שעדיין כותבים ושופכים כאן את הלב שלהם באדיקות. אוהבת כל אחד ואחד מכם, ולו בגלל זה.

בפעם האחרונה, כנראה

כמו ירח