דו-שיח בין אם ובנה...השאריות מהמלחמה.


ילד: אמא, למה אנחנו עוזבים?

אמא: חמוד, אי אפשר להמשיך לחיות במקלטים.

ילד: אבל אמא, כאן אנחנו חיים.
ומה נעשה עם הכלב ושני החתולים?

אמא: מצטערת בני, אין לנו ברירה.
מוכרים לעבור לגור אצל אחותי בדירה.
כי אצלה בעיר, אין מלחמה.

ילד: אבל אימא, איך אפשר לעזוב?
אחי הגדול עוד לא חזר מהצבא!

אמא: אני יודעת בני, אבל תבין, זוהי מלחמה.
הוא שומר עלינו מהחזית, כדי שלא ניפגע.

ילד: אבל איך זה בכלל קרה? מה עשינו לחיזבאללה?

אמא: לא עשינו כלום, הם פשוט רוצים לקחת לנו את המדינה.

ילד: אבל למה?, היא כל כך קטנה!
למה לא את רוסיה? היא נראת כל כך גדולה על המפה.

אמא: אני לא יודעת, ככה הם החליטו.
כראה שהם לא אוהבים אותנו, אך זוהי לא אשמתך.

ילד: אבל למה לפגוע? יש כל כך הרבה הרוגים!
איך הם יכולים לקחת כל כך הרבה חיים?

אמא: ...

ילד: אמא, למה את בוכה?

אמא: אני לא, אני רק עייפה, בוא נלך, אבא מחכה בחנייה.

ילד: אני מקווה שנוכל לחזור מהר, כשתסתיים כבר המלחמה.

אמא: גם אני ילדון שלי. ועכשיו בוא נמהר, לפני ששוב תופעל האזעקה

"כשאנשים קטנים עושים צל גדול,

סימן שהשמש שוקעת".