לפני כמה דקות גיליתי משהו... משהו שעדיף שלא היה נודע לי.

אני עדיין לא יכול לעקל את זה... זה דקר אותי חזק... במקום הכי כואב...

תכננתי לחזור הבייתה ולכתוב פוסט עם חוויות מאילת, כתבות מצחיקות שמצאתי, כמה בדיחות...

אבל... פשוט התמוטטתי...

לא יכול להאמין שעשית את זה... זאת אומרת... חשבתי על זה... ואפילו דיברתי איתך על זה...

לא שאלתי אותך בפירוש על זה, אבל הבנתי אחרת מהשיחה...

אולי כי רציתי להבין אחרת...

חשבתי ש... זה משהו שנחנו צריכים לעבור ביחד... ועכשיו... זה לעולם לא יקרה...

אני לא כועס, כאילו, על מה יש לכעוס? אני במקומך הייתי עושה את אותו הדבר... אבל... שוב...

לא יודע, אולי ברחתי מהמציאות... חיי בתוך אותה הבועה שבה אני חיי כבר הרבה מאוד זמן...

במחשבה שזה עדיין שם, אפילו אם זה אף פעם לא היה...

במחשבה ש....... לא יודע... :(

אני מצטער שכתבתי את זה...

אבל לעולם לא אוכל להסתכל לך בעיניים באותו האופן שהסתכלתי עד עכשיו...

האם זה נגמר? לא.

אבל... זה לא אותו הדבר!

אני פשוט לא יכול לעזוב... וניסיתי... ניסיתי הרבה...

כל שניה של ריחוק, עושה לי רע...

וכל שניה של קרבה, עושה לי עוד יותר רע...

אבל הבנתי שהקרבה עדיפה על הריחוק...

ולכן כשנתראה מחר, השינוי לא יתבטא בכלום..

הכל ישאר אותו הדבר...

למה?... כי אני לא יכול אחרת...

כי "התרגלתי" לזה...

כי... אני לא יכול בלעדייך...

כי... את לא שלי.

כי אני אוהב אותך...

אני פאקינג אוהב אותך!

ואני לא מפחד לומר את זה..

לא מפחד לצעוק את זה לכל העולם...

רק מפחד לומר את זה לאדם אחד...

לך.

שלך,

אני.

עריכה:

אני לא עוצר!

רק מאט טיפה...

עריכה 2:

הסיבה שסגרתי פעם את הבלוג היא שאנשים היו מתנפלים עלי אחרי כל פוסט רציני ושואלים "מה קרה, מה קרה"

אל תיפגעו, אבל אני מתעב את זה!

אני כותב פה בשבילי... אם אני מחפש סימפתיה, אני אמצא אותה...

אז אני מתחנן שאף-אחד לא ישאל אותי לגבי הפוסט הזה!

תודה.