דו-שיח בין אם ובנה...השאריות מהמלחמה.


ילד: אמא, למה אנחנו עוזבים?

אמא: חמוד, אי אפשר להמשיך לחיות במקלטים.

ילד: אבל אמא, כאן אנחנו חיים.
ומה נעשה עם הכלב ושני החתולים?

אמא: מצטערת בני, אין לנו ברירה.
מוכרים לעבור לגור אצל אחותי בדירה.
כי אצלה בעיר, אין מלחמה.

ילד: אבל אימא, איך אפשר לעזוב?
אחי הגדול עוד לא חזר מהצבא!

אמא: אני יודעת בני, אבל תבין, זוהי מלחמה.
הוא שומר עלינו מהחזית, כדי שלא ניפגע.

ילד: אבל איך זה בכלל קרה? מה עשינו לחיזבאללה?

אמא: לא עשינו כלום, הם פשוט רוצים לקחת לנו את המדינה.

ילד: אבל למה?, היא כל כך קטנה!
למה לא את רוסיה? היא נראת כל כך גדולה על המפה.

אמא: אני לא יודעת, ככה הם החליטו.
כראה שהם לא אוהבים אותנו, אך זוהי לא אשמתך.

ילד: אבל למה לפגוע? יש כל כך הרבה הרוגים!
איך הם יכולים לקחת כל כך הרבה חיים?

אמא: ...

ילד: אמא, למה את בוכה?

אמא: אני לא, אני רק עייפה, בוא נלך, אבא מחכה בחנייה.

ילד: אני מקווה שנוכל לחזור מהר, כשתסתיים כבר המלחמה.

אמא: גם אני ילדון שלי. ועכשיו בוא נמהר, לפני ששוב תופעל האזעקה

"כשאנשים קטנים עושים צל גדול,

סימן שהשמש שוקעת".

בכי.
צער.
אימה.
פחד.
שום דבר כבר לא בטוח,
אין טיפה אחת של נחת.
מנסה בכוח לחזור לשגרה,
אך הכל מתנפץ עם קול הירייה.
עוד טיל, עוד רקטה,
עוד קטיושה, עוד צפירה ברקע.
חבר סובל בבית החולים,
ברגל נפצע משני רסיסים,
עכשיו בלי סוף, מקלל את החיים!
ובלי לחשוב פעמיים, הוא אורז את הדברים.
ואח קטן שעבר למרכז, לחיות אצל חברים.
כל יום בטלפון בוכה ומתגעגע,
ואני רק אומר לו שהכל בסדר, לפחות כרגע.
שוב אזעקה! שוב האימה!
שיט! נפל עוד טיל אצלי בשכונה.
במטח הרקטות, אני רץ לחצר,
להביט בנזק, שלנצח יזכר.
עוד הקלה, עוד נשימה לרווחה...
ורק מודה לאלוקים, שאיש אינו נפגע,
ואחרי חמש דקות, לחזור אל השגרה.
פתאום שוב שומע את הסירנה האיומה!
אבל הפעם כבר נמאס להסתתר, רוצה קצת שלווה.
ושוב נוחת הטיל, מרגיש כמו רעידת אדמה,
שני פצועים קל, אחד ללא הכרה,
ואחרי חמש דקות, לחזור אל השגרה.

וברקע...מלחמה.